שלמה ארצי בחר שם אירוני לאלבומו האחרון והטרי, "קצפת". החיים שלנו אולי תותים, אבל אצל ארצי הקצפת שהם טובלים בה לא מתוקה בכלל. מריר כמעט. עצוב. ההופעות המצליחות בקיסריה או הרוק התבניתי המוכר מהאלבומים הקודמים לא מופיע כאן כמעט. להיפך: זה אלבום כל כך עצור, שכמעט נשמע כאילו משהו ממש העיק עליו לכל אורך תהליך היצירה. אבל מה בדיוק? קשה להניח על זה את האצבע. מה שבטוח הוא השורה התחתונה, עוד לפני שנגיע לפירוט: משהו מאוד בסיסי לא עובד באלבום האחרון של אולי גדולי זמרי ישראל החיים. ארצי הוא קונצנזוס מוחלט בקרב רוב הציבור הישראלי, ובכל זאת לעתים מבקרים ומאזינים מזלזלים בו וביצירה שלו - זה לא המקרה כאן. חברה ששמעה איתי את האלבום שאלה אותי בתסכול: "אני גדלתי על שלמה ארצי, למה אני לא נהנית מזה?".
הדבר הבולט ביותר ב"קצפת" הוא העובדה שארצי נשמע עייף או משועמם מאי פעם. הוא חסר את החיוניות שנוכחת בהופעות שלו, או אפילו באלבומיו הקודמים. "אושר אקספרס" מרגיש כמו פורטיס ליד "קצפת", או לפחות לפני שזה התחיל לפרסם את קסטרו. האווירה הזאת, מהקול המצטרד והולך שלו, מורגשת קודם כל בעיבודים המינוריים של ארצי עצמו, טל פורר, בן ארצי ופטריק סבג, מהמפיקים הבולטים והחכמים בדורו (ארז לב ארי, יובל בנאי, וגם "אושר אקספרס"). המעטפת כאן חלשה מהרגיל אצל ארצי, ונשמעת מאוד מיושנת. והאווירה הזו מחלחלת גם לתוכן: שיר אחרי שיר הוא עוסק בהחמצה, בגעגועים לנעורים או בפחד מהמוות. דוגמאות נבחרות: "כבר לא נהיה בני 16, חבקי אותי כי אני רועד" ("כמעט"), "אדם הולך ומתבגר, יוצאות לו כבר שיני בינה, ספק בודד ספק חיוור מתיישב על ספסל שבגינה" ("מחמל נפשי"), "בצהרי היום שמשות גדולות, כאן לא פחדתי להזדקן" ("קצפת"), "אני פוחד שייגמר" ("עלייך לא אוותר"), "מכסה דמעות רוצה לחזור, אל הבית בו מזמן התחלתי" ("והאמת"), שיר שלם בשם "עוד אחד ודי" ועוד ועוד.
ובכל זאת, למרות שהדברים האלה נוכחים מאוד, קשה לומר בוודאות שזה אלבום על זקנה, או על נוסטלגיה או על משהו. הבעיה באלבום הזה היא שברגע שנדמה שארצי הולך להיחשף, להיות אינטימי באמת, לספר על מה שהוא עצמו מרגיש, הוא הולך מהר, בבהלה, שני צעדים אחורה, מסיט את הדיון לדימוי משונה אחר. זה מתסכל דווקא כשמדובר בשירים היותר טובים באלבום: ב"כמעט", למשל, שהוא יחסית שיר עם תנופה וקצב באלבום הזה, ארצי מדבר על ההחמצות שלו. "כמעט ויתרתי על האהבה שלי בשלושים שניות", או "כמעט נהייתי בוב דילן סוג גימל", הוא קובע, במידה מסוימת של אומץ. ואז משום מקום, הוא זורק "כמעט שרפנו את כל הפסטה - חרשנו אלסקה" - זה החרוז באמת ואני לא ממציא שום דבר. וכך, באבחת דימוי אחד, טקסט נוגע ללב הפך לגרוטסקה, לפרודיה על שלמה ארצי, ל"שיר הפסטה". ב"פעם אחת בחודש", עוד שיר בולט לטובה באלבום, מופיעה שורה "כמו פעם אחת בחודש אני חופשי, את חופשייה - מתקינים לנו אנטנה על הגג, את מאבדת מטריה ואני מאבד את הארנק". זה רצף דימויים מופרך.
אבל למה הוא עושה את זה? שלמה ארצי, כך האגדה מספרת, הוא פרפקציוניסט באופן יוצא מהרגיל. מקפיד על כל פרט ופסיק, מילה או משקל. האם הוא חושש להיחשף? האם כל פעם ששורה רגישה מדי, או כנה מדי, או מסגירה חולשה אמיתית, הוא מרכך אותה עם דימוי אחר ושולי כדי לא להכביד על הבלדה? זה כל כך חבל, כי ארצי הוא מספר סיפורים נפלא, שאחראי לשורות ענקיות מהעבר שלנו. בלי להתאמץ אפשר להיזכר באינספור שירים שלו שהם חדים, בעלי מהלך פנימי חכם וכתובים בכישרון. זה הולך לאיבוד ב"קצפת".
וכמה מילים בכל זאת על שירים ספציפיים: הלהיט "ואולי" הוא אחד השירים המשעממים של השנה, והוא מכיל כמעט את כל הבעייתיות שהצבענו עליה באלבום הזה. בניגוד לאלבומו הקודם, שיתופי הפעולה של ארצי כאן די מוחמצים, ובראשם "מחמל נפשי" עם דיקלה, בשיר שמפגיש שני מבצעים דרמטיים מעולים ומשאיר אותם עם שיר משעמם שלא מחמיא לאיש מהם. הדבר נכון במידת מה גם לגבי הדואט ההורים הסביר של ארצי עם יובל בנאי. "והאמת" עם ישי ריבו הוא הטוב מבין שלושת האירוחים הבולטים. "כמעט ו"פעם אחת בחודש" טובים לולא המהלכים המשונים שלהם, ו"בסתיו" הוא אפילו ממש חמוד, עם קולות רקע מוצלחים של אור אדרי וזואי פולנסקי (REO). השאר מסתובבים פחות הוא יותר באותם מים לא זכירים.
ובכל זאת, נקודת אור מרגשת מגיעה בסוף של "קצפת" - "גבעה אחת". זה שיר של נתן יונתן, שהקדיש אותו להוריו. לארצי וליונתן המנוח הייתה היסטוריה ארוכה, בתחילה מעט לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה שכל יונתן את בנו. ארצי שר את "הרדופים", "אל הנירים האפורים", "זמר לבני (ליאור)" וכמובן "האיש ההוא", אולי השיר המזוהה ביותר עם יונתן, ועוד כמה שירים אחרים שלו. הקשר בין יונתן, משורר כה נפלא, וארצי מבטא את אחד הדברים הנשכחים כשמדברים על שלמה ארצי, בטח שלמה ארצי המאוחר - הוא מלחין ומבצע מבריק של שירי משוררים. ארצי המאוחר העדיף לשיר שירים שלו, וזה שירת אותו מצוין. ובכל זאת, אי אפשר לא להצטער שהוא לא מפרש כמעט יותר טקסטים של אחרים. העיבוד המושקע של השיר העצוב הזה, שכולל אירוח של הגבעטרון ושל אמיר דדון, הוא אחד הרגעים החזקים באלבום. מדובר בלחן של ארצי שכבר יצא בעבר בביצוע של הגבעטרון בלבד, ב-2008. סגירת מעגל יפה עבור הזמר הוותיק, שראשית הקריירה שלו הייתה רצופה בשירי ארץ ישראל ממין זה.
"קצפת" הוא אלבום בעייתי במונחים של ארצי. הוא רחוק מארצי המותג, מארצי כוכב ההופעות, ונדמה שגם מארצי האיש - וכאן עיקר הבעיה. ארצי אוהב לארח אמנים צעירים ומוכשרים בהופעות ובהקלטות. הוא גידל אמנים רבים ופרגן מאוד לזמרים שצעירים ממנו בהרבה. הלקח של האלבום הזה הוא שאולי כדאי לנסות להיעזר בכוחות האלה יותר - בהפקה, בכתיבה והלחנה, ובעיקר ביציאה מהקונספציה. זה יכול לעשות לו רק טוב, וחשוב מכך, להחזיר לתותים את הקצפת.