פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 134: הכישלון המפואר של ארקדי דוכין

      ארקדי דוכין יורה באומץ מרשים לכל הכיוונים באלבום החדש ולמרות שהתוצאה מבולבלת וחלשה, היא עדיפה על פני כל אלבום ישראלי גנרי שמציף את השוק

      קשוב מאוד 134: הכישלון המפואר של ארקדי דוכין
      כתב: שגיא בן נון, צילום: עידו שחם, עריכה: מאיה בן ניסן

      (בסרטון: ריאיון עם ארקדי דוכין שנערך לקראת יציאת האלבום, נובמבר 2015)


      ארקדי דוכין - "לאהוב או למות"

      אלבום חדש לארקדי דוכין הוא עניין מלהיב, ואלבום קונספט חדש לארקדי דוכין הוא, על הנייר, עניין מלהיב פי כמה. הפנטזיה על לידתו של עוד "רדיו בלה בלה" - מגדולי האלבומים שיצאו בישראל בשנות ה-90 ובכלל בתולדות המוזיקה הישראלית - מביאה ציפיות גדולות גם כאשר תנאי השטח לא מבטיחים יותר מדי. מה זאת אומרת לא מבטיחים יותר מדי? דוכין הוציא בעשור האחרון רצף עגום למדי של סינגלים. אחדים מהם היו יפים ("שער הדמעות"), אך רובם היו תמוהים, כשהדוגמה הבוטה ביותר היא "הנאיבי האחרון", שיר המחווה שיצא זמן קצר לאחר מותו של אריק איינשטיין, ומוטב היה לו נגנז. אלבומו האחרון של דוכין, שיצא לפני כשבע שנים, הכיל שירים שכתב תוך חודש אחד (ומכאן שמו - "ספטמבר"), ולא היה קרוב לגרד את מה שאפשר לצפות מהאיש שחתום על כל כך הרבה יצירות מופת ברוק ובפופ הישראלי.

      גם דוכין מרגיש את זה בעצמו. הוא יודע ש"רדיו בלה בלה" בפרט והחברים של נטאשה בכלל נגעו בשיאים אמנותיים שהוא - וכולנו - מתגעגעים אליהם. זה הניסיון השני שלו ליצור אלבום קונספט מורכב, אחרי "כוכב האהבה", שלא הצליח להיכנס לאותן הנעליים. ועכשיו, כ-20 שנים אחר כך, מגיע גם "לאהוב או למות", אלבום שהוא חידה. ביקורת חריפה על החברה האנושית בשנות האלפיים, או ניסיון יומרני, כמעט מופרך, לכתוב את המציאות בקלישאות ובדיכוטומיות, ולתת תשובה לשאלת קיומנו ומשמעות החיים בכלל? אולי גם וגם.

      "לאהוב או למות" מגיע כדיסק המצורף לספרון, המכיל את מילות השירים לצד הקדמה תמוהה על גילוי האגו על ידי דמויות קדמוניות בשם מושיקיטה ונופריה, צילומים, ומעט משפטים מנחים ברוח "זה לא סתם לאהוב את כולם, קודם אתה צריך לדעת שאתה לא אוהב אף אחד!" או: "כל עבודתנו, לגלות אהבה בקרבנו, בכל יום ויום". זיהיתם את מוסר ההשכל. האלבום הארוך מחולק ל-25 רצועות (ולמיטיבי הלכת שיסרקו את הברקוד שעל העטיפה יש אפשרות להוריד עוד קטעי בונוס). הקונספט די מבולבל ולא לגמרי רציף: בעצם יש כאן כמה סיפורים על כמה דמויות שלא לגמרי מתחברים או מצטלבים. ישנם כמה שירים על דמות בשם שירה - נערה ולאחר מכן אשה בודדה ומכורה לסמים והזיות; שני שירים על ילד נטול חברים בשם אלון; שירים בודדים על איש בשם מושי או על אשה בשם נופר, שייתכן מאוד שהם ממשיכי דרכם המטאפורים של מושיקיטה ונופריה, אבל הקו הזה לא מפותח בכדי שיהיה לנרטיב הזה משמעות כלשהי. המכנה המשותף לכל הדמויות הוא שהן כולן בודדות, כולן מנוכרות וחסרות אהבה, מתכחשות לחלומות שלהן, לקשרים אנושיים, ומעדיפות להישאר בתוך הקונכיות של עצמן או בעולם הזיות אלטרנטיבי.

      גם מבחינה מוזיקלית, "לאהוב או למות" נעדר קו אחיד - הוא נע בין בלדות פסנתר אופייניות להאוס טראשי, רוק ישראלי לצד קאנטרי או ניסיונות אלקטרוניים. האנרכיה הזאת, אם מכוונת או אם לאו, תורמת דווקא לאותה תחושת "טלאי על טלאי", לא משרתת את הקונספט ולא מחזקת את הסיפור.

      האורחים הרבים שמגיעים הם לא פעם נקודות אור, שמצליחות למקד שירים בודדים בתוך המערכת. מירי מסיקה, מוניקה סקס, אהוד בנאי ויורם חזן (כנסיית השכל) באו לחזק והצליחו, שם טוב לוי ואביתר בנאי אפילו יצרו עם דוכין שני שירים מאוד יפים (בהתאמה "אלון" ו"יותר מדי" - השיר המוצלח והיפה באלבום). בעז שרעבי ושרונה נסטוביץ' ("לא אומרת כלום") לא מעלים ולא מורידים. זמיר גולן, זמר אלמוני למדי שסייע לדוכין בכתיבה של רבים מהשירים באלבום, מגיע גם הוא לשיר ברצועות הסוגרות. ולמרות הכל, עדיין, רובו של האלבום הוא דוכין המספר-שר.

      האם העולם שבו אנחנו חיים הוא אכן העולם שדוכין מתאר - מנוכר, מסומם, אלקטרוני, מנותק מקהילה - היא שאלה טובה. התשובה, מן הסתם כן, כמובן. אנחנו חיים בעידן האינדיבידואלי ביותר אי פעם, והראש שלנו במחשב או בסמארטפון כל הזמן, הרבה יותר מאשר באינטראקציה בין אישית בלתי אמצעית. עדיין, נדמה לי שכבר עברנו את שלב הפחד והתחלנו להבין שהעולם שלנו משתנה לטוב ולרע. עולם הדימויים הזה, שמזהיר מפני הסמים שיהרסו את הנוער ומפני היעלמות הרגשות בחברה טכנולוגית, נשמע לי כשייך לעולם החששות של שנות ה-90. מכיוון אחר, ההכרעה "לאהוב או למות" נשמעת ממילא כמו ההכרעה הכי רחוקה מישראל המוכה של 2016. המושגים האלה כל כך רחוקים מהשיח הפוליטי האלים, מחיי היום-יום בישראל, ובכלל. אני לא חושב שהחייל היורה שאל את עצמו, רגע לפני שחיסל מחבל שכוב ומנוטרל על הארץ, האם הוא בוחר "לאהוב או למות". זאת כמובן דוגמה אבסורדית, אבל היא ממחישה היטב את הפער בין עולם הדימויים הזה, שמתקיים בספירה בין אישית א-פוליטית ולא מורכבת, לבין המציאות המקומית. זה אולי לא משנה כשכותבים שיר אהבה, אבל בעייתי כשאתה מנסח מניפסט של ביקורת חברתית.

      ערבוב הדמויות, הסיפורים, הז'אנרים המוזיקליים, מלמד הרבה על תהליך היצירה שעבר על דוכין, אמן שמאחוריו הצלחה אמנותית ומסחרית עצומה שהוא כמה לשחזר. הערבוב מראה על אמן שיורה לכל הכיוונים, משפריץ צבע ומקווה שתצא לו עבודה של ג'קסון פולוק. בסופו של דבר, הוא נכשל מרוב מאמץ - אבל זה כישלון מפואר. הכתיבה שבלונית, הדימויים חלשים, רוב השירים לא עומדים בפני עצמם כשירי פופ והכל ארוך מדי - הכל נכון, אבל הניסיון מאוד מרשים. מרגישים את זה כשבכל שיר כמעט יש כמה תיבות של לחן נפלא מתוזמן עם שירה מדויקת. כמה תיבות, לא יותר, שעומדות לצד קטעים ארוכים של בינוניות, אבל אלה תיבות נפלאות. משפט טוב פה, כיוון מסקרן שם. זה עדיין כל כך הרבה יותר ממה שהמוזיקה המקומית מציעה לנו. אני מעדיף בכל יום אלבום כמו "לאהוב או למות" על פני דיסק חדש של עידן רייכל או אביב גפן - אלבום שמציע לי סיפור, מציע לי יומרה, מציע לי אמן שמהמר על עצמו. זה אחד הדברים שהופכים את ארקדי דוכין בעיניי לאמן בעל שיעור קומה, גם כשאני פחות אוהב את החומרים שלו. הנה, לא חייבים למות גם אם לא אוהבים.