נושאים חמים

שביל בצד 22: האלבום הקיצי והמוזר של Woods

להקת האמריקנה-פסיכדליה מברוקלין הוציאה אלבום תשיעי שנשאר במחוזות המוזיקליים שלה, אבל במקביל חוקר בחכמה מחוזות קיציים אחרים. בנוסף: המירוץ לשיר השנה נמשך

גם הטור השבוע יתמקד בהרכב ברוקלינאי, רק שבניגוד לחבר'ה מהטור הקודם ששמם נקשר לא תמיד בטובתם בטרנדים מוזיקליים, ההרכב הפעם מצליח להתעלות מעל משתנים של זמן ומקום. בעשור לקיומו הוציא הטריו Woods כבר תשעה אלבומים שמשלבים פולק, אמריקנה ופסיכדליה קלה. הם החלו את דרכם כהרכב לואו פיי – אפילו חבריו מודים שאלבומיהם נעשו רק לשם ההנאה שבהקלטה מבלי להשקיע בהם יותר מדי - אבל למרבה השמחה הם לא התאהבו בצורה, ורק המשיכו לחקור את הסאונד הייחודי שלהם כל הדרך לתוצר האחרון: האלבום המצוין "City Sun Eater in the River of Light".

לפני שנצלול למוזיקה עצמה בואו נעיף מבט על העטיפה, שכוללת גולגולת מאיימת מעדות המטאל – אבל מוקפת בצבע צהוב-שמש עז. השמש והאור מיוצגים גם בשם האלבום ובשניים מהסינגלים שהקדימו אותו: "Sun City Creeps" ו-"Morning Light". זהו אותו מוטיב אור שהתקיים גם בשניים מאלבומיהם הקודמים "Sun and Shade" מ-2011 ו-"With Light and with Love" מ-2014. נגיד זאת בצורה הכי פשטנית – Woods מנגנים מוזיקה של קיץ. אבל וודס עושים כל מה שהם יכולים (כולל לצייר גולגולת ענקית בפרונט) כדי לנער מעצמם את התדמית ההיפית שנדבקה אליהם, ולא ממש בצדק. גם האלבום עצמו מטריד יותר ממה שנדמה בהתחלה.

יחד עם האמריקנה שתמיד ליוותה את המוזיקה וקולו הגבוה במפגיע של הסולן ג'רמי ארל, קל להבין את הניתוק המוזיקלי שלהם מהקור והתחכום הניו יורקי. אבל היופי בוודס, ובמיוחד באלבום החדש, הוא בכך שהוא לא נעדר תחכום בפני עצמו ומצליח לחדש ולגוון גם למי שעקב ונהנה מאלבומיהם הקודמים (אחד לא רע בכלל יצא רק לפני שנה וחצי). כי אם כבר שמש, למה לא לחקור סגנונות מוזיקליים חמים אחרים שמזוהים עם העונה כמו רגאיי ואפרו-ביט? וודס עושים זאת אבל באופן שלרגע לא יוצא מהגבולות ששרטטו לעצמם. זה עדיין נשמע כמו אלבום של וודס, אבל – כמו שהשיר הפותח והסינגל הראשון "Sun City Creeps" מציע – מחלחל מתחת לעור באופן אפקטיבי הרבה יותר. וגם, אם להשתמש בקונוטציה נוספת לשם השיר, די קריפי.

שיר הפתיחה מצליח לעורר אי נוחות מענגת עם חצוצרות המריאצ'י ופריטת הגיטרה החרישית. "Can't See It All" מטריד עם האורגן הכנסייתי הדאבי שלו וקולו הגבוה של ארל שיכול להישמע מטורף בנסיבות מסוימות (ומנחם באחרות - למשל בשיר "Morning Light" המשמח ששוכן ביניהם). בהמשך מגיע שיא נוסף בשיר "The Take" שמחביא בתוכו אלמנטים אפרו-ג'אזיים. אחריו מגיע "I See in Dark" וליין גיטרה דירהאנטרי. וודס מצליחים לג'גל בין הסגנונות בהצלחה מבלי לוותר על האופי שלהם. בעונת מעבר שכזו, כשכבר חם בחוץ אבל המוח עדיין לא התבשל, אפשר לומר שזכינו בפסקול מושלם.

המירוץ לשיר השנה נמשך

מתי בפעם האחרונה מצאתם את עצמכם מזמזמים כל היום... ליין של בס? רק לפני שבועיים הכרזתי כאן על "I am Chemistry" של Yeasayer כשיר השנה שלי עד שיוכח אחרת, והנה – מוכח אחרת. מתחרה נכבד מאוד מגיע מכיוון ההרכב הניו יורקי Parquet Courts שזכה לפני שבוע לשבחים בטור "קורדרוי" של מני אבירם. אין לי אלא להחרות להחזיק אחריו ולמקד את השבחים בשיר הנושא מתוך אלבומם החדש, "Human Performance", שהספיקה לי חצי שמיעה כדי לזמזם אותו כל היום. יותר נכון את ליין הבס שלו. מעבר להיותו שיר מצוין ומרענן, להרכב הזה יש כבר חמישה אלבומים, והאחרון הוא הזמנה חגיגית ללהקה אהובה חדשה, לפחות עבורי.