היחסים ההדוקים שלי עם סאונדגרדן התחילו כבר ב-1989, כשהלהקה הצעירה מסיאטל, רוחן של הבאטהול סרפרס ובלאק סאבאת' בנשמתה, הוציאה את האלבום השני שלה, "Louder than Love". אף אחד לא העז לחלום על המהפכה המוזיקלית שתצא מהעיר הזאת כעבור שנתיים בלבד, אבל כריס קורנל, קים טאהיל, מאט קמרון (היום המתופף של פרל ג'אם) והירו יאמאוטו (שבהמשך הוחלף על ידי בן שפרד, ששכלל את הלהקה מוזיקלית) הניחו את היסודות למפץ הגדול, ממעורבות בלידתו של הלייבל סאב פופ ועד ההשפעה המסוימת על קורט קוביין בראשית דרכה של הלהקה, באמצע שנות השמונים, כשקורנל היה עדיין גם המתופף.
באוקטובר 1991 יצא "Badmotorfinger" העצום, משלים עם המטאל הקודר שלו את הטרילוגיה הקדושה של העיר, לצד "Ten" של פרל ג'אם שיצא באוגוסט ו-"Nevermind" של נירוונה שיצא בספטמבר. זה היה קיץ שכמעט היה קשה להבין בזמן אמת. החבר הרביעי במסדר הכבוד הזה, "Dirt" של אליס אין צ'יינז, ייצא רק כעבור שנה, בספטמבר 1992, אבל אין לשכוח את הבכורה שלהם, "Facelift", שיצאה כבר באוגוסט 1990. וכמובן - ולא פחות חשוב - באפריל 1991 יצא האלבום הראשון והיחיד של טמפל אוף דה דוג, הפרויקט של קורנל לזכרו של חברו ושותפו לדירה אנדרו ווד, הסולן של להקת Mother Love Bone, שמת ממנת יתר. עוד אלבום מופתי ונצחי מתקופת שיא בהיסטוריה של המוזיקה, כמעט כולו הצגת יחיד של קורנל המוכשר.
ולמרות שלא הנחתי את "טמפל אוף דה דוג" ו-"Badmotorfinger" מידיי - אני חושב שיש לי יותר שעות איתו מאשר עם "Nevermind" - ולמרות היחסים הצמודים מדי שלי עם "סינגלס" - הסרט, עם הופעת האורח החמודה של קורנל, ובעיקר עם הפסקול, שכולל את "Birth Ritual" המצוין של סאונדגרדן ואת "Seasons" המושלם של קורנל, שעד היום כשאני שומע אותו אני מריח את קיץ 1992 - אף פעם לא באמת היה לי חיבור רגשי עם קורנל, ואני אפילו לא יודע למה. הרגשתי קרוב לאדי ודר, לליין סטיילי, אפילו לקוביין, אבל לא אליו. ואם הייתי צריך להמר, הייתי אומר שדווקא קורנל הוא האדם הנחמד מביניהם, בחור טוב במובן הטוב של המילה, זה שאתה רוצה לשתות איתו בירה, אבל זה לא קרה. מוזיקלית המשכתי להיות שם - "Superunknown" של סאונגרדן הפגיז בענק ב-1994, וב-1999 הגיע הסולו הראשון והלא רע של קורנל, "Euphoria Morning".
מאז קורנל - כמו חבריו ששרדו את ימי התהילה, תרתי משמע - פרל ג'אם, לא נח והמשיך ליצור. היו שם עוד אלבומי סולו, רובם בינוניים, כולל ההרפתקה המביכה עם טימבלנד; השנים עם אודיוסלייב, הסופרגרופ שלו ושל חברי רייג' אגיינסט דה מאשין, שידעו רגעים נאים אבל לא השאירו חותם אמיתי; "You Know My Name", השיר שכתב ל"קזינו רויאל" בסדרת ג'יימס בונד, וקאמבק של סאונדגרדן, שעד כה לא באמת הוכיח את נחיצותו. העבר של קורנל חקוק בהיכל התהילה, ההווה פחות.
בשנים האחרונות לקח קורנל את הגיטרות האקוסטיות שלו והסתובב בעולם, כשהוא מגיע גם לישראל, פעמיים: ב-2009 וב-2012. ב-2014 חזר לכאן עם סאונדגרדן, ובסוף השבוע עשה גרג דולי ונחת אצלנו שוב. וכמו בעבר, ההתלבטות תמיד קיימת: האם לטרוח ללכת לראות אותו פעם נוספת. היית שם, אהבת, למה שוב, בעיקר כשמדובר בהופעה מהז'אנר הנוסטלגי: עם כל הכבוד לאלבומו האחרון, "Higher Truth" הבינוני מהשנה שעברה, על הלהיט החמוד מתוכו "Nearly Forgot My Broken Heart", אתה בא לשמוע את קורנל שר את שיריו הגדולים מהעבר, שירים שליוו אותך כל חייך, אבל נוסטלגיה היא חיה מסוכנת: החיבוק שלה עלול להיות חזק מדי ולערפל את חושיך, לגרום לך לחשוב שהשנה היא 1992 ואתה בן 18, מחפש את זאת עם הלב הנכון לחלוק איתו את כל המוזיקה הזאת שאתה בקושי יכול להכיל לבד. אז מה עושים? נכנעים כמובן.
הכל התחבר בשישי בערב בהיכל התרבות בתל אביב: הקלישאה אומרת "מזג אוויר מושלם לכדורגל". אז יש גם מזג אוויר מושלם להופעת רוק. היה קריר מספיק אבל לא מדי. היכל התרבות חש עצמו הרויאל אלברט הול וקיבץ אל בין כתליו קהל יפה. הסאונד והאקוסטיקה התעלו על עצמם. וקורנל היה מארח נדיב: מצחיק, פלרטטן (בעיקר עם הנגן המוכשר שלו, בריאן גיבסון, שבטח קצת שמח לברוח מהגריל היומי עכשיו כשהסיבוב נגמר והוא הולך להתחתן עם בח"ל), במצב רוח נהדר. ובעיקר שר כמו שד, כאילו לא חלפו שני עשורים וחצי מאז ימי השיא וכאילו הוא כבר לא בן 51 (ויכוח שחזר על עצמו בחבורות שונות: האם הוא צובע את השיער).
היושבים בקהל זכו בקרבה אינטימית למי שהוא לבטח אחד מהזמרים והמבצעים הכי גדולים בתולדות הרוקנרול. כמעט שעתיים וחצי קורנל הופיע, כשהוא מבצע 25 שירים מכל התקופות שלו. היו שם שלושה קטעים של טמפל אוף דה דוג - ההיילייט היה כמובן "Hunger Strike" - רק ארבעה קטעים של סאונדגרדן, ארבעה קטעים של אודיוסלייב, כולל השיר האחרון בהופעה, "Like a Stone", שלא תוכנן אבל קורנל זרם עם קריאה מהקהל ומאז השיר הזה טוחן לי את הראש. היו לא מעט קטעי סולו - רובם כאמור חלשים - הגם שההופעה התחילה חזק עם "Before we Disappear", וכמובן קאברים.
קאברים הם מלכוד: תמיד יש את הסכנה שזה ירגיש כמו קריוקי. מצד שני, אתה לא אומר לא לקריוקי עם כריס קורנל. אז אפשר היה לוותר "על A Day in the Life" של הביטלס ועל הגרסה המעודכנת שלו ל-"The Times They Are A-Changin'" של דילן - הוא שינה את המילים כדי שיתאימו לכאן ועכשיו, ודילן זה לא. בקצרה: הממשלות והתקשורת רק רוצות שנפחד כדי שנציית ואנחנו נכנעים ושונאים אחד את השני. שנאמר: ברוך הבא לישראל גבר. והיו גם הביצועים היפים ל-"Nothing Compares To You" כמחווה לפרינס, והמאש אפ שלו בין המוזיקה של "One" של יו 2 והמילים של "One" של מטאליקה. והיה מוצלח מאוד.
אז העונות בהחלט חולפות, ואנחנו איתן. לפני 25 שנים אף אחד לא חלם על ערב כזה בתל אביב, היו לנו חלומות אחרים. קורנל הזכיר לנו מה היינו פעם, וזה הרבה.