כאשר רדיוהד התחילו להעלים את עצמם מהרשת לפני שבועיים, השיח בפייסבוק התחלק לשניים. כמו היה נאום של סגן הרמטכ"ל, המהלך היח"צני הזה ביצר כל אחד בדעתו הקבועה מראש האוהבים אהבו והשונאים שנאו. כל זאת כמובן מבלי ששמעו תו אחד מהאלבום החדש. במובן הזה וכמהלך יחסי ציבור, זה הצליח להם בגדול. מבלי להיכנס לערכיות המהלך וצריך להבהיר מראש שבכל הנוגע לרדיוהד כותב שורות אלו בא בדרך כלל מצד האוהבים רדיוהד הוכיחו פעם נוספת שלמרות מופנמותם היצירתית והאישיותית של חבריה, הם שולטים בעולם לא פחות מביונסה.
למעשה ביונסה היא זו שהושפעה מהם. לפני תשע שנים כשהוציאו את "In Rainbows" בהפתעה, ללא קידום או חברת תקליטים ובמסגרת "שלם כפי רצונך", הם הצליחו לחדש ולרענן בתוך תעשייה שרויה במשבר. היתה במהלך הזה מעין נונשלנטיות מעצבנת קצת, כאילו רדיוהד בחרה להוציא את עצמה במופגן מהמשחק התעשייתי. מעצבנת כי זה מהלך שלא היתה יכולה להרשות לעצמה אם לא היתה גדולה גם ככה. הרבה השתנה מאז. רק השנה זכינו לאלבומי הפתעה של קניה ווסט, קנדריק לאמאר, ריהאנה, ג'יימס בלייק וביונסה (בפעם השנייה). המהלך של רדיוהד הפך לבון טון בקרב ענקי התעשייה, והיה מסקרן לראות אם וכיצד הבדלנים הבריטיים העגמומיים יבחינו את עצמם הפעם. הבחירה שלהם דווקא לשחק את המשחק שחוקיו השתנו בעקבותיהם, כן? מהווה שינוי מרענן של להקה שנמצאת במקום בוגר שבו היא מודעת למעמדה ודווקא לא מתכחשת לכוחה. מצד אחד משחקי מחבואים מבוימים היטב עם המעריצים להעלאת הבאזז, ומצד שני עלייה מתוזמנת לשירותי הסטרימינג של אפל וטיידל באופן כמעט מיידי (בספוטיפיי כרגע לא). היי, אפילו עיתונאים זוטרים מישראל קיבלו את הסינגלים והאלבום ישירות למייל בתיאום מרשים ולא מובן מאליו עם שאר העולם.
אז רגע, אם רדיוהד מתקשרים עם העולם זה אומר שהם "חזרו לקרקע"? צמד המילים הזה הפך לקלישאה ביקורתית כלפי הלהקה לא פחות מ"הם המציאו את עצמם מחדש". ככל קלישאה הן נטועות באמת מסוימת, היות שהלהקה באמת הרגילה אותנו לתנודות חדות על הספקטרום הנ"ל (והצליחה באורח פלאי לעולם לא באמת לאכזב). את הספקטרום הזה אפשר לתאר על שני צירים: הציר המלודי והציר החדשני. שני אלבומיהם הטובים והאהובים מכל "OK Computer" ו-"Kid A" - מהווים נקודות שיא בהתאמה על הצירים השונים. מאז אלבומיהם נעים על נקודות שונות כאשר מדי פעם הם יותר "מחדשים" ומדי פעם הם "סוף סוף חוזרים לקרקע".
להשוות את האלבום החדש לאלבומיהם הגדולים זה מעט לא הוגן, בעיקר מכיוון שעברו 16 שנה מאז "Kid A" ו-13 שנה מאז "Hail to the Thief" (אולי הקונצנזוס האחרון שלהם). אבל כן אפשר למצוא את מקומו ביחס לשני אלבומיהם הקודמים. בעוד "In Rainbows" מ-2008 היה נקודת שיא נוספת על הציר המלודי, "The King of Limbs" מ-2011 היה ניסיון מעייף מעט להתקדם על הציר החדשני על חשבון המלודיות. אז כן, הסגרתי את עמדתי ביחס לאיזה ציר הוא המועדף עלי - וברור לי שלא מעט מעריצים יבואו עם סט העדפות וציפיות שונה - אבל בפרספקטיבה של ארבע שנים מאז שיצא, אני מודה ש-"The King of Limbs" היה ניסיון מייגע עבורי לגלות רבדים חבויים בתקופה שהסבלנות ליצירות סאונד מורכבות כבר הלכה לי לאיבוד.
לכן האלבום החדש, "A Moon Shaped Pool", הוא משב רוח כה מרענן. אני קצת כועס על עצמי שנסחפתי עם הזרם והצורך הכפייתי והמיידי לחרוץ דעה מבלי להתעמק. כששמעתי את "Burn the Witch", הסינגל הראשון מהאלבום והשיר שפותח אותו, ישר חשבתי לעצמי "זה יפה, אבל חסר את אפקט הוואו שגררו סינגלים שונים מהעבר כמו "Pyramid Song" או "There There". זה עוול ענקי. גם כי לפני 15 שנה, טרום עידן הפייסבוק והטוויטר, עוד לא היה קיים צורך כפייתי לחרוץ דעה מיידית על שירים, וגם כי הזמן נוטה לנפח מיתוסים. יש מצב שבזמן אמת סתם אמרתי עליהם "וואלה שיר יפה". היום ואני מודע לגמרי לאבסורד בכך שהפרספקטיבה שלי התנפחה בסך הכל בשבוע אחד אני מוכן להודות ש-"Burn the Witch" יפה לא פחות. כבר טענתי בעבר שלהקה המצליחה להעשיר את הפנתיאון שלה בקלאסיקות גם באלבומיה המתקדמים היא להקה ששומרת על הרלוונטיות. לכן, אם "The King of Limbs" עוד השאיר אותי מבולבל, היום אני מאוד שמח להודות (בפני עצמי. אני בטוח שקוראי שורות אלו כבר הבינו זאת בעצמם) כמה כיף שרדיוהד חזרה אלינו. כמה כיף שרדיוהד עדיין איתנו.
הפקת הכינורות של "Burn the Witch" קצת בלבלה כי בהאזנה הראשונית אפשר היה לחשוב שזה עוד ניסיון להמציא את עצמם מחדש מוזיקלית. רק בהמשך, כשהמלודיה האדירה של השיר שקעה, ובעיקר בקונטקסט הכולל של האלבום, ברור פתאום כמה האלבום הזה חסר יומרות (יחסית, יחסית). כלומר יש לו יומרות, אבל אחרות. את משחקי הסאונד וההתנסויות האלקטרוניות השאיר יורק לפרויקטי הסולו שלו. את החיפוש והרעב המוזיקלי סיפק ג'וני גרינווד באלבום שהקליט (ויצא ממש עכשיו כמעט במקביל) בהודו עם המוזיקאי הישראלי שי בן צור. להקלטת האלבום של רדיוהד באו השניים "להקליט אלבום של רדיוהד". כששומעים את "Burn the Witch" או "Daydreaming" שיצא אחריו, קשה לא להיזכר למה אהבנו את רדיוהד מלכתחילה. והכוונה היא ל-"Street Spirit"-מלכתחילה.
שלא יובן לא נכון. לא מדובר באלבום אקוסטי או מינימליסטי. זהו אלבום עשיר, מורכב ומופק היטב. אבל כזה שעיקר הדגש בו הוא על התזמורים והעיבודים של ג'וני גרינווד, שאולי בפעם הראשונה נמצאים ממש במרכז הבמה. המקהלה ב-"Decks Dark" וב-"Present Tense", הכינורות ב-"The Numbers" שנשמעים כאילו יצאו מפסקול של אניו מוריקונה (לא מן הנמנע שהדור הבא ישווה הפקות דומות ל"כינורות מפסקול של ג'וני גרינווד"). אפילו שיר כמו "Ful Stop" משיאי האלבום מתחיל כמו הדהוד לימי "Kid A", אך ככל שהוא מתקדם והגיטרות נחשפות (וצריך לומר מילה גם על הבס של קולין גרינווד, שפעם אחר פעם בצניעות ובהיחבא מצליח להרים על כתפיו שירים) מזכיר יותר ויותר את הווייב דווקא של "Jigsaw Falling Into Place" קלאסיקה מאוחרת ומובלת גיטרות-בס-תופים מתוך "In Rainbows".
יש באלבום גם שירים יפים ונטולי דרמה כמו "Glass Eyes" והשיר שסוגר את האלבום, "True Love Waits", שראוי להתייחסות מיוחדת. ביוטיוב יש תיעוד של השיר הזה מ-1995. תקופה בלתי נתפסת בתמימותה כשאנחנו יודעים מה הם עשו אחר כך. במשך שנים רבות השיר היה הלוויתן הלבן של מעריצי הלהקה, שחיכו לשעה שיצא באופן "רשמי". גרסה יפהפיה של השיר יצאה באלבום הלייב "I Might Be Wrong" מ-2001 אבל שם (וגם ב-95' ואני מניח שגם בהופעות לא מתועדות) הוא בוצע על גיטרה אקוסטית. הגרסה באלבום החדש מבוססת על פסנתר והיא נוגה ומהורהרת הרבה יותר. גרסה משלימה לשיר שכבר הכרנו.
זה לא השיר היחידי באלבום שנאסף מרצפת חדר העריכה וזכה לחיים חדשים. על "Burn the Witch" הם התחילו לעבוד בסשנים של "Kid A" (חלק ממילות השיר גם מוטמעות בעטיפת "Hail to the Thief"), השיר "Present Tense" נכתב ובוצע לראשונה ב-2008. מה גרם להם הפעם לנקות את המגירה? ברשת מסתובבות להן תאוריות קונספירציה על כך שמדובר באלבום האחרון שלהם. אין לכך שום סימוכין רשמיים (אם אתם נתקלים בג'וני גרינווד בחדר האוכל תשאלו) אבל קל לשמוע אותו באופן הזה. בעיקר כי זה מגדיל את הפאתוס והמלנכוליה שגם ככה מוטמעים בשירים ובשבילם אנחנו מקשיבים לרדיוהד מלכתחילה.
מה שאנחנו כן יודעים זה שהאלבום הוקלט בסמוך לפרידה של תום יורק מזוגתו ב-23 שנים האחרונות, רייצ'ל אוון, כך שהמוטיבים של סוף ופרידה מוטמעים בו היטב גם אם לא מחפשים משמעויות נסתרות. "לבבות שבורים גורמים לגשם", הוא שר ב-"Identikit". בשיר "Decks Dark" נדמה שהוא פונה אליה ישירות ושואל "האם נמאס לך ממני?". ישנו אפילו פענוח אפשרי של המלמול המוזר בסוף השיר "Daydreaming" הגורס שמדובר במשפט "Half of my Life, half of my Love" מנוגן אחורה (באמת, סמכו על המעריצים שבדקו). מכאן הבחירה לסגור עם "True Love Waits" והמילים "רק אל תעזבי" מקבלות משמעות עצובה במיוחד. ואם נחזור לקונספירציית "האלבום האחרון" מה אנחנו אמורים לחשוב אם אלו המילים האחרונות של הלהקה אלינו?
השילוב בין האחידות הלירית לבין התחושה שנסגר כאן מעגל וכאן אני מרשה לעצמי להניח שגם אוהבי "The King of Limbs" יסכימו איתי מקנים תחושה שהפעם קיבלנו אלבום שלם יותר ומספק יותר. כזה שאם בדיעבד נבין שהיה האחרון לפחות נדע שנפרדנו יפה. שכמו ב-95, 97, 2001, 2003 ו-2007, גם ב-2016 זכינו לשמוע אלבום גדול של רדיוהד. ואם הם יוציאו אלבום נוסף? בהתחשב בכך שהאלבום הזה התבסס בחלקו על שירים ישנים, כנראה שאין ברירה ובפעם הבאה הם יהיו חייבים להמציא את עצמם מחדש.