פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גאוני, פורץ דרך, מהפכני: 50 שנה ל-"Pet Sounds" של הביץ' בויז

      "מדובר ביצירה טוטאלית, שבמובנים רבים אי אפשר להשתוות לה", אמר סר פול מקרטני, אחד שמבין ביצירות שאי אפשר להשתוות אליהן, על "Pet Sounds". הסיפור האולטימטיבי מאחורי האלבום ששינה את פני הפופ והמוזיקה לנצח

      ביץ' בויז, בריאן ווילסון 1964 (GettyImages)
      צלילי מחמד. הביץ' בויז (צילום: אימג'בנק - Getty Images)

      "מי ישמע את החרא הזה?!", זאת הייתה התגובה העצבנית של מייק לאב, כותב השירים הדומיננטי ואחד ממייסדי להקת הביץ' בויז, כשבריאן ווילסון השמיע לו את התוספת החדשה למוזיקה שהוא הקליט לאלבום החדש עליו הוא עבד לבד – הנביחות של שני הכלבים שלו, לואי ובננה, על רקע הצליל של רכבת נוסעת. לאב, שלא ניסה להסתיר את חוסר חיבתו לפרויקט הצד החדש של הגאון המוזיקלי של הלהקה, אמר שרק מישהו עם אוזניים של כלב יוכל ליהנות מהצלילים האלה. בלי להתכוון, התגובה האינסטינקטיבית של לאב נתנה לפרויקט את השם הדו-משמעי שלו: "Pet Sounds". מצד אחד מדובר ב"צלילי המחמד" של בריאן, ומהצד השני, יש בו אשכרה צלילים של חיות מחמד.

      האלבום שנולד מההקלטות האלה יצא לאור בדיוק היום לפני 50 שנה, ומדובר בלא פחות מיום חג לכל מי שאוהב מוזיקה. מילים כמו "מהפכני", "פורץ דרך" או "גאוני" נזרקות לאוויר הרבה פעמים בתיאורים של יצירות אמנות נוסטלגיות. סביר להניח שעוד 50 שנה יהיה מי שייזכר בערגה בלהיט כמו "מלכת השושנים" ויגיד שמדובר בשיר גאוני. אבל "Pet Sounds" הוא לא עוד אלבום שהפך למיתוס במהלך השנים – הוא הדבר האמיתי. מגזין MOJO בחר בו לאלבום הטוב של כל הזמנים, הרולינג סטון בחר בו במקום השני ברשימת 500 האלבומים הטובים של כל הזמנים אחרי "סרג'נט פפר" – והרשימה רק ממשיכה. "אף אחד לא יכול לקרוא לעצמו מוזיקאי לפני שהוא שומע את 'Pet Sounds'. מדובר ביצירה טוטאלית, שבמובנים רבים אי אפשר להשתוות לה", אמר על האלבום לימים סר פול מקרטני מהביטלס, אחד שמבין ביצירות שאי אפשר להשתוות אליהן.

      עכשיו זה רשמי: בריאן וילסון יגיע לישראל ביוני הקרוב. כמה יעלה כרטיס?

      אבל לפני שנתחיל לשפוך את ההלל המוצדק על האלבום הגדול הזה, צריך לקבל קצת פרספקטיבה (וחפירה) היסטורית. סיפורנו מתחיל בהות'ורן במדינת קליפורניה, קילומטרים ספורים מחוף הים של לוס אנג'לס, עיר שנוסדה בתחילת המאה ה-20 כעיירה ללבנים בלבד וקיבלה את הכינוי "עיירת שקיעה" מכיוון שלאחר השקיעה היה חוקי לירות בה באנשים מגזעים שאינם לבנים (כן, ההיסטוריה הגזענית של ארה"ב לעולם לא תפסיק להדהים). באמצע המאה נולדו בעיר שלושה אחים למשפחת ווילסון – בריאן, דניס וקארל. הם חלקו חדר, הם חלקו אהבה גדולה לשירה ובעיקר חלקו את הפחד שלהם מאביהם בעל הטמפרמנט הבלתי צפוי – מורי ווילסון.

      שלושת האחים צירפו אליהם את בן דודם מייק לאב, ואת חברו הטוב של בריאן אל ג'רדין שגר בבית ממול. החמישה התחילו לפנטז על החיים כמוזיקאים מפורסמים, בלי לקחת בחשבון שאף אחד מהם הוא לא באמת מוזיקאי. מייק השתעשע בכתיבת מילים, קארל ידע לנגן על גיטרה ובריאן, שהיה ללא ספק בעל אוזן מוזיקלית, בעיקר ניסה לחקות מוזיקה שהוא שמע ברדיו על הפסנתר המשפחתי. בקיץ 1961 דניס ווילסון בן ה-16 חזר מגלישה בחוף הים, וסיפר לאחיו ש"כל העסק הזה של גלישה ממש תופס תאוצה, כדאי לכתוב על זה שיר". השאר היסטוריה.

      יש אירוניה קלה בכך שבריאן ווילסון, מנהיג הלהקה שכונתה "נערי החוף", היה ילד בן 18 עם בעיית משקל קלה, שלא אהב ללכת לים מכיוון שהיה לו פחד ממים. ובכל זאת, בעצת אחיו הצעיר שעדיין היה בתיכון הוא כתב את השיר "'Surfin" – המנון על תרבות הגלישה באוקיינוס השקט. אלא שאז נזכרו הווילסונים בבעיה קלה – אין להם בכלל כלי נגינה, או את היכולת הכלכלית לרכוש כלי נגינה. אבל להיסטוריה יש דרך מיוחדת להסתדר מעצמה. תקראו לזה אלוהים, תקראו לזה גורל – אבל בדיוק באותו זמן הגיעו לבקר את הווילסונים חברים מאנגליה. ההורים לקחו אותם לטיול בחוף המערבי והשאירו לילדים מזומן שאמור היה להספיק להם לאוכל לשלושה ימים. אחרי שהמבוגרים הלכו, הם החליטו לוותר על אוכל לשלושה ימים, לקחו את הכסף ומיהרו לחנות המוזיקה השכונתית שלהם. הם רכשו גיטרה בשביל קארל, קונטרה-בס בשביל אל, תופים בשביל דניס וסקסופון בשביל מייק. כשההורים חזרו מהטיול, הם גילו שהילדים שלהם הקימו להקה.

      ב-15 בספטמבר הם הקליטו בעזרת האבא מורי ווילסון את "'Surfin" שהפך ללהיט ענק. הם היו רק ילדים. מייק היה "המבוגר" בן ה-20, אבל קארל היה רק בן 14. לא שזה שינה למישהו. בארבע השנים שאחרי הפריצה הגדולה, הביץ' בויז תהפוך ללהקה המצליחה ביותר בארצות הברית, בעיקר בזכות המכונה לייצור להיטים שנקראה בריאן ווילסון, שניפק עוד ועוד מלודיות קסומות ומתוקות שהספיקו לשירים של 2-3 דקות כל אחד.

      הנסיקה של בריאן ווילסון מילד שמנסה ללמד את אחיו הרמוניות בחדר השינה המשותף שלהם ועד הפיכתו לכוכב הפופ הגדול באמריקה קרתה במהירות מטורפת, וזה השפיע עליו. במהלך אחת מהטיסות של מסע ההופעות ב-1964 הוא חטף התקף חרדה. כדי להרגיע אותו, אחד מהאנשים במטוס הכיר לו חבר חדש בשם צמח הקנאביס. חודש לאחר ההיכרות עם המריחואנה, ואחרי 16 להיטי זהב בפחות משלוש שנים, הוא החליט לפרוש מהופעות ולהתמקד בכתיבת מוזיקה והפקת האלבומים של הלהקה.

      חבריו ללהקה, ובעיקר מייק, כעסו עליו. אם יש דבר אחד שהם למדו מאלה עם השיער הנפוח מליברפול זה שהילדים (ובעיקר הילדות) שבאים לראות את ההופעות שלהם פחות מתמקדים במוזיקה – ויותר בצרחות. הם רוצים (ובעיקר רוצות) לראות את האלילים שלהם – ובריאן, בתור מנהיג הלהקה, אמור היה להיות האליל הכי גדול. תארו לכם את הפו פייטרס יוצאים למסע הופעות בלי דייב גרוהל או את U2 מנסים למלא אצטדיונים בלי בונו. ובכל זאת, הלחץ הכניע את בריאן והלהקה יצאה לדרך בלעדיו.

      הנוסחה המוכרת

      הצצה למופת

      כשחזרו ממסע ההופעות של 1965 הם גילו שבריאן כתב והספיק להקליט בעזרת מוזיקאים מקצועיים 12 שירים חדשים. בריאן הבין שהיכולת המוגבלת של חבריו בלהקה להוציא לפועל את ההשראה המוזיקלית שלו פוגמת ביצירה שלו, ופשוט החליט להקליט את המוזיקה בלעדיהם. בעזרתו של מייק הוא השלים את מלאכת כתיבת המילים וחברי הלהקה הוסיפו את קטעי השירה. התוצאה, האלבום המצויין "!Today", כולל בחצי הראשון שלו להיטים מהנוסחה המוכרת של הלהקה – אבל בצד השני שלו, המורכב יותר, הוא מספק הצצה ליצירת המופת שתגיע בשנה שלאחר מכן.

      שנת 1966 היתה מעבר לפינה, בוב דילן כבר שבר את הכלים כשעבר למוזיקה חשמלית וחשף את "Like A Rolling Stone" שלו - ובריאן חיפש את הצליל הבא שיזעזע את עולם המוזיקה. המחשבה לעזוב את הלהקה ולצאת לדרך עצמאית ניקרה במוחו. הוא חשש מחבריו ללהקה, הוא חשש מאביו – אבל יותר מהכל, הוא חשש שלא יצליח להוציא לפועל את עולם היצירה המורכב שהרגיש שנמצא לו בתוך הראש. ואז הגיעו היריבים הגדולים מהצד השני של האוקיינוס. ווילסון שמע את "Rubber Soul" של הביטלס ביום שנחת בחנויות התקליטים בחוף המערבי, והמשיך להאזין לו שוב ושוב באובססיה. הוא הבין שמדובר באלבום שמשנה את חוקי המשחק. הוא בחר להתייחס לאלבום כהצהרת מלחמה – והוא החליט שאת המלחמה הזאת הוא הולך לנצח.

      ראוי לציין שבריאן ווילסון נולד בהפרש של יומיים מפול מקרטני. שניהם היו מוזיקאים שידעו לנגן במספר כלים, אבל נאלצו להתפשר על גיטרה בס כדי "להיות שחקנים קבוצתיים" בלהקה שלהם – וכל אחד מהם טוען על השני שהוא היווה את ההשראה הכי גדולה שלו להמשיך ולפרוץ גבולות מוזיקליים. אחרי ששמע את "Rubber Soul" של הביטלס, ווילסון החליט שהוא הולך לנצח את הביטלס במגרש שלהם, ולהפיק אלבום שלם שיהיה מושלם מההתחלה ועד הסוף, בלי פילרים.

      על פניו לא היה לווילסון סיכוי להתמודד עם הביטלס. הוא שוב נשאר לבד במערכה בזמן שחבריו ללהקה יצאו לסיבוב הופעות, בעוד ארבעת המופלאים מאנגליה ויתרו על הופעות והקדישו את כל זמנם המשותף לכתיבת שירים והקלטת אלבומים. לפול מקרטני היה את ג'ון לנון, ולהפך – והיה להם גם את ג'ורג' הריסון שתרם שני שירים בממוצע לאלבום, ואפילו רינגו חתום על שיר אחד ב-"Rubber Soul". ואם זה לא מספיק, מעל ארבעתם היה את סר ג'ורג' מרטין, שכבר אז היה מפיק אגדי שזכה לכינוי "הביטל החמישי", ובצדק. הם היו הלהקה הכי גדולה בעולם, בשיא הצלחתם ופריחתם המוזיקלית - ומולם התייצב בריאן ווילסון. בן 23 בסך הכל, שסבל מדיכאון מתמשך, חירשות באוזן אחת ובעיקר חוסר ביטחון פתולוגי – והכריז שהוא עומד להקליט את האלבום הכי טוב בכל הזמנים.

      ואז הוא עשה את הדבר הבלתי ייאמן, ומימש.

      ווילסון ניצל את מסע ההופעות של הביץ' בויז ביפן ב-1966 כדי לקפוץ ראש אל תוך היצירה הגדולה שהוא האמין שנמצאת בתוכו. הפעם החליט לא לחכות שמייק יחזור ממסע ההופעות כדי לעזור לו לכתוב את מילות השירים, וגייס לצדו את טוני אשר, קופירייטר בחברת פרסום. למרות שאשר חתום על מילות השירים, הוא הראשון להודות שהוא סך הכל "תרגם את מחשבותיו ורצונותיו של בריאן" לשירים.

      השירים שהם כתבו יחד לא היו דומים לשום דבר שהלהקה פרסמה קודם לכן. את שירי ה"איזה כיף בשמש יא אללה בואו נגלוש עם כוסיות מקליפורניה!", החליפו שירים על רגשות מורכבים, קונפליקטים עמוקים ורעיונות מופשטים של אמן מתבגר שצריך להילחם מדי יום באחריות שלו כלפי הקהל, המשפחה והכישרון החבוי שלו. ומצד שני, הטקסטים לא החמיצו את המטרה המוצהרת של ווילסון - "לתת השראה של אהבה" למאזינים שלו.

      ווילסון הרגיש שהוא יכול להגשים את החזון שלו – להקליט אלבום שלם לפי "רגש", ולבטא את הרגשות שלו כמו צייר אימפרסיוניסטי על הקנבס המוזיקלי שלו. "התיישבתי על הפסנתר והתחלתי לנגן רגשות", הסביר בריאן ווילסון אחרי כמה עשרות שנים, "אלה היו נתחים של רעיונות ותחושות – וברגע שניגנתי אותם הם יצאו מהראש שלי אל האוויר הפתוח, והרגשתי שאני יכול לגעת בהם. מכאן השיר יכול היה ללבלב מניצן לפרח ולהפוך לדבר האמיתי".

      שיטת ההקלטה של האלבום לא היתה דומה לשום דבר שנעשה קודם על ידי אף אחד. כמות עצומה של נגני אולפן הוחתמה כדי להיות זמינה לווילסון בכל רגע בו יזדקק להם, וארבעה אולפני הקלטות עמדו זמינים לבריאן, לכל מקרה בו המוזה המוזיקלית שלו עלולה להתפרץ. ווילסון החליט שברגע שהיצירה תזרום ממנו – היא חייבת להיות מוקלטת, מכיוון שהמאזין עלול לשים לב אם היצירה לא תנוגן "במצב רוח הנכון". לא משנה אם הוא עדיין לא סיים לכתוב את כל השיר או אם בכלל חשב על מילים שיתאימו ליצירה – ברגע שהיו לו כמה תווים מוכנים, הוא גייס את הנגנים והתחיל להקליט. מהסיבה הזאת חלק מהשירים הורכבו מכמה הקלטות בכמה הזדמנויות שונות, על ידי נגנים שונים – שחלקם לא זכו לקרדיט מכיוון שמרוב הקלטות חוזרות לא כולם זכרו מי הקליט מה. לדוגמה, בקטע האינסטרומנטלי "Let's Go Away For Awhile" מנגנים בסך הכל 26 נגנים, שהוקלטו בכמה הזדמנויות שונות. בין השאר יש בקטע מתופף אחד, נגן כלי הקשה אחד, שני בסיסטים, שני גיטריסטים, פסנתרן, ארבעה סקסופוניסטים, חצוצרן, שמונה כנרים, שני צ'לנים, שני נגני ויולה ושני חלילנים. אף אחד מ-26 המוזיקאים לא היו חבר בביץ' בויז, כולל ווילסון עצמו, שמסר את מקומו ליד הפסנתר וגיטרת הבס למוזיקאים שהרגיש שיכולים להעביר את הבשורה המוזיקלית שלו בצורה טובה יותר.

      ברוב המקרים, בכל פעם שווילסון גייס את נגני האולפן, הוא יצא עם שיר מוכן. וזה הרבה יותר סיזיפי ואובססיבי משזה נשמע. ווילסון, שלא זכה להכשרה מוזיקלית קלאסית ובכל זאת ידע לזהות כל תו בכל כלי מוזיקלי לפי האוזן, לימד כל אחד מהנגנים המקצועיים קטע קצר אחד, לפעמים אפילו רק כמה תווים - ומפה התחיל "לזרום" אל הקטע הבא, עד שנולד השיר השלם. לבסוף, כשכבר היתה לו יצירה מוגמרת ביד, הוא גרם למוזיקאים לנגן את השיר המלא שוב ושוב מההתחלה ועד הסוף עד שהתוצאה סיפקה אותו. למזלו, כולם באולפן היו מקצוענים והבינו שהם לוקחים חלק בבריאתה של יצירת מופת.

      כשחברי הלהקה חזרו ממסע ההופעות ביפן, הוא הכניס אותם לאולפן ההקלטות ולימד כל אחד מהם את קטע השירה שלהם. העובדה שקטעי השירה מתאימים בצורה מושלם לכלי הנגינה שהוקלטו שבועות קודם לכן רק מעידים על יכולתו המדהימה של בריאן ווילסון "לשמוע" שירים בראשו, ולהפוך אותם למציאות. רק אחרי שקטעי השירה נוספו לשירים המוכנים, הבינו חלק מהמוזיקאים שלקחו חלק בהקלטות היצירה את המשמעות של הכלים שלהם – שנראו להם מיותרים לחלוטין לפני הוספת הקולות של האחים ווילסון – ולפתע הפכו ליצירה שלמה ומושלמת. 13 שירים מרכיבים את היצירה המושלמת של הביץ' בויז, שמעריצי הלהקה כבר הצליחו מזמן "לפצח" כמסע אוטוביוגרפי בנבכי נפשו של בריאן ווילסון, המתעד את חיפושיו אחר קבלה ואהבה.

      בריאן ווילסון הפך את אולפן ההקלטות לכלי מוזיקלי בפני עצמו, ושלט בו כפי שאף אחד לא שלט בו קודם לכן. הכלים הטכנולוגיים שעומדים בפני מפיקי מוזיקה בימינו הומצאו ברובם כדי להשתוות למה שבריאן ווילסון הצליח ליצור בלי שום טכנולוגיה בשנת 1966. חמישים שנה לאחר מכן, הטכנולוגיה כמעט הצליחה להשיג את מה שווילסון כבר שכח.

      סיזיפי ואובססיבי

      הביץ' בויז לא נועדו לזמנם, מתוך "מד מן"

      ואז, ב-16 במאי 1966, בדיוק היום לפני 50 שנה, "Pet Sounds" יצא לחנויות. זה היה האלבום ה-11 של הביץ' בויז, וכמו הרבה יצירות מופת – הוא נכשל. האלבום הגיע "רק" למקום ה-10 במצעד המכירות האמריקני, כישלון קולוסאלי ביחס לאלבומים הקודמים של הביץ' בויז. העומק והמורכבות המוזיקלית של השירים לא עניינו יותר מדי את גרעין המעריצים הצעיר של הלהקה, שלא הצליח להתחבר לתמה המורכבת של בריאן וציפו לשירי גלישה כיפיים. מהצד השני, אף חובב רוק או פולק לא התעניין באלבום החדש של הביץ' בויז, בדיוק מהסיבה ההפוכה – אלה האחרונים היו בטוחים שמדובר בעוד אלבום פופי עם שירים על חול ואופנועים. למרבה האירוניה, דווקא בתקופה בה תרבות ההיפים והאהבה החופשית התחילה לצמוח, כולם הצליחו לפספס אלבום שכל מהותו הוא "עשו אהבה ולא מלחמה".


      מיליוני אמריקאים פספסו את הגאונות של "Pet Sounds" בזמן אמת, אבל באופן מפתיע היתה זו דווקא קהילת המוזיקה הבריטית שוויתרה על הסנוביות הידועה שלה כלפי מוזיקה אמריקאית – ואימצה לחיקה את האלבום של החבר'ה עם חולצות הפסים מקליפורניה. ברוס ג'ונסטון, מי שהחליף את ווילסון במסעי ההופעות על גיטרת הבס ובינתיים הפך לחבר מן המניין בלהקה, לקח עותק של התקליט שטרם יצא לחנויות באירופה, וטס איתו ללונדון. שם הוא פגש את קית' מון, המתופף התזזיתי של להקת The Who, שבאופן מפתיע התאהב באלבום שייצג בדיוק את ההפך מהדמות הרוקיסטית של מון. השניים הזמינו לסוויטת המלון של ג'ונסטון כמה מוזיקאים אנגליים, ביניהם ג'ון לנון, פול מקרטני ואריק קלפטון, והשמיעו להם את גרסת המונו של האלבום במערכת המאוד פשוטה ולא איכותית של חדר המלון. אחרי שהתקליט הסתיים, לנון ומקרטני ביקשו לשמוע אותו שוב. אחרי הפעם השנייה, לא נותר להם אלא להודות שהובסו. "האלבום הזה סובב לי את הראש", הודה לימים מקרטני, "והוא עדיין אחד האלבומים הכי טובים שאי פעם הוקלטו לטעמי. וואו. הכרחתי את הילדים שלי לשמוע אותו, וכולם אהבו אותו. זה היה הדבר הכי גדול ששמעתי עד אז. וחשבתי לעצמי: 'אוי ואבוי, זה האלבום הכי טוב אי פעם, מה אנחנו הולכים לעשות?'".

      השמועה עשתה לה כנפיים, ועוד לפני שהאלבום יצא לחנויות בבריטניה כבר הכריזו על בריאן ווילסון כגאון מוזיקלי בעיתונים המקומיים, שיצאו בהצהרות על כך ש"הביץ' בויז עקפו את הביטלס". מגזין המלודי מייקר הבריטי אפילו הגדיל והשווה את האלבום ליצירה הסימפונית פורצת הדרך "שחרזאדה" של המלחין הרוסי ניקולאי רימסקי-קורסקוב מ-1888. כשהאלבום יצא לבסוף בממלכה המאוחדת הוא זכה להצלחה רבה, ושהה במצעד המכירות הבריטי במשך למעלה מחצי שנה. בסוף שנת 1966 ערך מגזין "ניו מיוזיקל אקספרס" סקר שקבע שהביץ' בויז היא הלהקה האהובה ביותר באנגליה – מולדתם של הביטלס, האנימלס, הקינקס, המי, קרים והרולינג סטונס.

      יותר מעוד אוסף של 13 שירים, "Pet Sounds", הוכיח שפופ לא חייב להיות טראשי. "סימפוניית הכיס" של בריאן ווילסון אולי לא הצליחה לכבוש את אמריקה בזמן אמת, אבל בתחילת שנת 2000 הגיעה למעמד של "אלבום פלטינה", והוכיחה שהיצירה של האיש הקדימה את זמנה. האמת? גם אם האלבום כולו היה מורכב רק משיר אחד - "God Only Knows", עם הקול המלאכי של קארל ווילסון הי"ד – הוא עדיין היה מושלם. כשמקשיבים לשיר אותו הגדיר פול מקרטני כשיר היפה ביותר בכל הזמנים – קל להכריז שהאלבום עומד במבחן הזמן. ליתר דיוק - עומד אחושרמוטה במבחן הזמן. המוזיקאי הבריטי גרהאם נאש אמר עליו: "קצת קשה להבין איך היו שירי אהבה לפניו – ואיך אפשר לנסות לכתוב שיר אהבה בעולם בו קיים השיר הזה?".

      אלא שהמחמאות שווילסון קיבל מחובבי הפיש אנד צ'יפס לא הרגיעו את חברי הלהקה האחרים, שרצו לחזור לעשות "אלבומי פופ מצליחים". לחץ שקיבל רוח גבית מחברת התקליטים "קפיטול" שלא אהבו את שינוי הכיוון המוזיקלי של בריאן ובעיקר מהאבא, מורי ווילסון, שפשוט סירב להאמין שהבן שלו מוכשר כמו שכולם חושבים – ומיהר למכור (בזול) את כל הזכויות ל-11 האלבומים הראשונים של הביץ' בויז. מול כל הלחץ הזה עמד ווילסון עצמו שסירב להיכנע. הוא השקיע את כל המאמצים בשיר אחד – "Good Vibrations" שהפך ללהיט הכי גדול של הלהקה עד אותו זמן בשני הצדדים של האוקיינוס, והצליח לשלב את "הקלילות" של אלבומי הביץ' בויז המוקדמים יחד עם ההשראה והיצירתיות של "Pet Sounds".

      ההצלחה של "Good Vibrations" הפחיתה את הלחץ על ווילסון, שיכול היה להיפרד שוב מהלהקה כדי לעבוד על הפרויקט הגדול הבא שלו - האלבום "Smile", שאמור היה להיות היצירה האולטימטיבית של ווילסון – יותר גדול, יותר מורכב ויותר עשיר מ-"Pet Sounds". אלא שאז, במהלך ההקלטות של הסימפוניה החדשה שהתרוצצה בראש של ווילסון, העולם זכה להכיר את להקת הלבבות השבורים של סרג'נט פפר – "אלבום התשובה" של הביטלס ל-"Pet Sounds".

      כל הלחץ חזר למגרש של הביץ' בויז, עם קונטרה – והפעם, זאת היתה מכה קטלנית מדי. המלחמה הבין-יבשתית בין הביטלס לנערי החוף התחדשה במלוא המרץ – והפילה חלל. ווילסון החליט לגנוז את העבודה על "Smile" – שהפך מאז לאלבום הכי מפורסם שאף פעם לא הוקלט רשמית (למרות שרוב שירי האלבום יצאו באלבומים אחרים, ובריאן ווילסון עצמו הקליט גרסה חדשה של האלבום ב-2006 עם להקתו). הלהקה הוציאה עוד שבעה אלבומים, כאשר ווילסון לוקח חלק קטן אם בכלל בהקלטות ובהפקה. הוא הסתגר בביתו, התרחק מעולם המוזיקה, הגיע למשקל מסוכן של 160 ק"ג ובאופן בלתי רשמי עבר להתגורר בתוך חלוק האמבט שלו בחדר השינה. אשתו עזבה אותו, ולמרות ניסיונות של חברים וקולגות (כולל פול מקרטני עצמו) לשקם אותו, הוא נותר כבוי ומרוחק. לימים נודע שהסיבה להתנהגותו הביזארית היתה קשורה להשפעה המרעילה של הפסיכותרפיסט השנוי במחלוקת יוג'ין לאנדי, שכפה עליו טיפול תרופתי והשתלט על חייו בצורה לא אתית ולא חוקית – עניין שמהווה את אחת משתי נקודות העלילה המרכזיות של הסרט הביוגרפי המומלץ "אהבה וחסד" משנת 2015, שמציג בנקודת העלילה השנייה שלו את העבודה המורכבת על "Pet Sounds" ו-"Good Vibrations".

      "אם עליי לבחור אדם אחד שראוי לתואר 'הגאון החי של מוזיקת הפופ', אני צריך לבחור בבריאן ווילסון", אמר סר ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס, לרגל חגיגות ה-40 של האלבום לפני עשור, והוסיף את המחמאה האולטימטיבית: "אם לא 'Pet Sounds' לא היינו מקליטים את 'סרג'נט פפר'. בסך הכל ניסינו לעשות אלבום טוב כמו בריאן ווילסון". מקרטני הצטרף למחמאות ואמר שהמוזיקה של 'Pet Sounds' גרמה לו לבכות: "אני לא יודע בדיוק למה. זה לאו דווקא המילים או המנגינה. זה משהו עמוק יותר. יש מעט מאוד יצירות מוזיקליות שיכולות לעשות לי את זה. אני חושב שזאת הוכחה לגאונות אמיתית, כשהיצירה שלך יכולה להיכנס לבנאדם לתוך עמוק לתוך הקרביים ולגרום לו לבכות". ואולי כל המחמאות האלה כלפי יצירה הגדולה האחת של אמן שנחשב בידי רבים ל"מוצרט של עולם הפופ" רק מעידה באמת על כמה שהוא גדול.

      בתחילת החודש הבא, האמן הגדול הזה ינגן את האלבום המונומנטלי הזה בשלמותו ברעננה – עד אז יש לכם זמן להתאהב באלבום שמיליונים כבר התאהבו בו ולהגיע לחלוק לו כבוד (ולמרות שזה מרגיש קצת כמו תוכן שיווקי, זו לגמרי המלצה אובייקטיבית. הח"מ כבר רכש לעצמו כרטיסים). את הטיפ להאזנה המושלמת לאלבום כבר נתן היוצר בעצמו: "צריך להקשיב ל-'Pet Sounds' באוזניות בחושך מוחלט. באור אתה עלול להסתכל לצדדים ולראות דברים – אבל בחושך, אתה שומע את הכל".