השיח סביב האלבום החדש של רדיוהד היה כל כך טוטלי שהוא כמעט הצליח להסתיר קאמבק מרגש אחר שסימן את חודש מאי כאחד הפוריים של השנה (לצד החדש של ג'יימס בלייק והסינגלים של הסטון רוזס וסופר פרי אנימלס, ראו למטה). שש שנים אחרי אלבומה האחרון, אנוני חוזרת עם "Hopelessness", אלבום חדש ומצוין. זה לא רק אלבום סולו ראשון. במובן מסוים הוא גם אלבום בכורה היות וזו הפעם הראשונה שהיא מזדהה בשמה ובזהותה החדשים לאחר שנים ארוכות שבהן העולם הכיר אותה כאנתוני הגרטי - מנהיג אנתוני והג'ונסונס.
אנוני פרצה לתודעתנו לפני 11 שנים באלבום השני של הג'ונסונים, "I Am a Bird Now", אלבום אישי עד כאב שלצד קולה השברירי חשף גם טקסטים נוקבים על ייאוש וזהות. השיר הבולט באלבום היה זה שפתח אותו, "Hope there's Someone", שבו היא מייחלת שמישהו ידאג לה כשתמות וישחרר את לבה לחופשי. הרבה קרה מאז. לצד אהבת הקהל והמבקרים, אנוני הפכה לאחד הקולות המבוקשים בתעשייה, כולל התכתבויות עם מפלצות EDM פופולריות כמו סקרילקס ואביצ'י. ומבחינה אישית? ניתן לחשוב שהעמידה בגאון מאחורי שמה החדש מספרת לבדה את הסיפור. האזנה לאלבום מגלה תמונה מורכבת יותר.
כמו השיר ההוא מ-2005, גם האלבום החדש נושא בשמו אלמנט של תקווה. חוסר תקווה. הוא אותנטי ומייאש כמו התחינה ההיא אבל הפעם חוסר התקווה אינה אישית. לכאורה. "Hopelessness" מתחילתו ועד סופו הוא אלבום פוליטי. השיר שפותח את האלבום, "Drone Bomb Me", מתאר ילדה בת 9 מאפגניסטן שמשפחתה נהרגה מהפצצת מזל"טים, תוצאה ישירה של מדיניות המלחמה בטרור של ארצות הברית וממשל אובמה. הסינגל הראשון מהאלבום, "4 Degrees", נוגע בתחכום בסוגיית ההתחממות הגלובלית ומבקר את הנונשלנטיות שבהצהרה שהאקלים יתחמם "רק" בארבע מעלות. בשני השירים הללו אנוני לא מסתפקת בהסתכלות ביקורתית מהצד (כמו פי ג'יי הארווי שעל אלבומה הפוליטי דיברנו כאן בתחילת החודש) אלא מזדהה לחלוטין עם התכנים. "אני רוצה לשרוף את השמיים ואת הבריזה, אני רוצה לראות את החיות מתות על העצים", היא שרה ב-"4 Degrees". ב-"Drone Bomb Me" היא נכנסת לנעליה של הילדה בת ה-9 ומייחלת למות, שמזל"ט יפציץ גם אותה.
וכך זה ממשיך. השיר "Watch Me" סוגר חשבון עם ארגון ה-NSA וסוגיית החדירה לפרטיות; "Execution" מבקר את עונש המוות ("זה החלום האמריקאי"); בשיר "Marrow" שסוגר את האלבום היא משווה את הגלובליזציה והאמריקניזציה לסרטן. אך אולי השיר החריף ביותר באלבום הוא "Obama" שבו היא מאשימה אותו בכל החולי והשחיתות שתיארנו עד כה. "כל התקווה התנקזה מפרצופו", היא שרה לאחר שבתחילת השיר היא מזכירה את קריאות השמחה העולמיות שנשמעו כשאובמה נבחר לנשיאות ארה"ב. קריאות שכנראה היתה שותפה להן בעצמה. זאת ועוד, בכל אלבום אחר שיר כמו "I Don't Love You Anymore" היה נתפש כשיר על אהבה נכזבת. בקונטקסט הנוכחי, ובמיוחד כשיר שמקדים את שיר ה"אהבה" לאובמה, נדמה שהאכזבה של אנוני היא מהממסד הליברלי, שאמור היה להגן עליה ולייצג אותה ואת השקפת עולמה.
החידוש באלבום החדש הוא לא רק באמירה הפוליטית הנחרצת שבו אלא גם בסאונד שלו. אלבומי אנתוני והג'ונסונס אופיינו בנגינת פסנתר ועיבודים תזמורתיים בעוד אנוני כאמנית סולו פלירטטה גם עם סגנונות מוזיקליים אחרים (זכור למשל שיתוף הפעולה הדיסקואי עם הרקולס אנד לאב אפייר). בריאיון ל"פיצ'פורק" סיפרה שסקרילקס פנה אליה במטרה לשתף פעולה אך כאשר שלחה לו טקסטים הוא נבהל מישירותם והתקפל. הרווח כולו שלנו כי הצעה נוספת ממפיק אלקטרוני אחר התגלתה גם כפורייה יותר לשני הצדדים וגם כמתאימה יותר לקול הייחודי של אנוני. המפיק הוא האדסון מוהוק, שמזוהה בעיקר עם הפקות היפ הופ לקניה ווסט, A$AP Rocky, ליל וויין ואחרים, שיחד עם המפיק Oneohtrix Point Never תפר לאנוני את החליפה המושלמת לטקסטים הכואבים וההגשה הייחודית שלה. הפקה אלקטרונית עדינה שמצד אחד נותנת כבוד לרגישות הכללית שמאפיינת את אנוני והשירים ומצד שני מהדקת אותם וממסגרת אותם כך שיהיו נגישים יותר לאוזן (ובכל מקרה נגישים יותר מהיצירה התובענית שאפיינה את אנתוני והג'ונסונס).
ב-"Hopelessness" אין שיר אחד מטלטל כמו "Hope There's Someone" או "Cripple and the Starfish" מאלבום הבכורה של הג'ונסונס, אבל כיצירה אחת בהחלט מדובר באלבום מגובש ומעניין לכל אורכו. התקיפה של אנוני משמאל מצליחה להפתיע בתקופה שבה העולם החופשי חושש מעלייתו של דונאלד טראמפ. הקול הזה הזר, האופוזיציוני, הפגוע והמזדהה עם קורבנות ומיעוטים הרי אפיין את אנוני עוד כששרה על עצמה. זה רק טבעי ומתבקש שתשתמש בו כדי להביע עמדות פוליטיות וחברתיות לטובת הכלל. אבל אין באמת הפרדה בין האישי והפוליטי. כפי שהאלבום מדגים בהצלחה, גם כאב מפשעי מלחמה המבוצעים בשמך וגם אכזבה מנשיא שהאמנת בו בסוף הכל אישי.
בשולי החדשות
ועכשיו למשהו שונה לגמרי. לא ייתכן שסופר פרי אנימלס תוציא שיר חדש אחרי שבע שנות שתיקה והמדור לא יתייחס אליו. אמנם זכינו ללא מעט נחת מאלבומי הסולו השונים של חברי הלהקה אבל יצירה משותפת? אלו חדשות! למרבה הצער, אלבום חדש לא מתוכנן כרגע, למרות שלאור הטרנד הנוכחי לא מן הנמנע שחברי הלהקה יפתיעו. "בינג בונג" הוא חגיגה לאוזניים. השיר נכתב כהמנון הלא רשמי של נבחרת ווילס לקראת היורו הקרוב, טורניר אליו העפילה לראשונה בתולדותיה. שי נובלמן, בעצמו מעריץ גדול של הפרוותיים, כתב פעם את ההמנון הלא רשמי של נבחרת ישראל "בחיים לא נעלה למונדיאל", ווילס עלתה ליורו תוך שהיא דורסת את ישראל בשלב הבתים, ולכן אני רואה את שני השירים כמתקיימים באותו יקום מוזיקלי וספורטיבי. בהיעדר נבחרת מקומית לתמוך בה בטורניר הקרוב אין לי אלא להזדהות עם הנבחרת שהביסה אותנו ולקרוא הקיץ בקול גדול - בינג בונג!