עם (הגדרה מילונית) - "קבוצת אנשים בעלי מכנה משותף של שפה, תרבות וכדומה"
עם (הגדרה מודרנית) - "קבוצת אנשים ללא ייצוג וקול, הכלואה בידיו של מיעוט פריווילגי ובעל שליטה במוקדי הכוח"
שפה היא ישות מתפתחת, כזו שמעוצבת לפי רוח הזמן והתקופה, מייצגת טרנדים ואמונות, תחושות ותובנות. החלק המרתק באמת בתהליך הזה של התפתחות מילולית הוא שלא חייבת להיות כל התאמה בינה ובין המציאות. עיצוב שפה כמו עיצוב תודעה הוא פונקציה של מחזוריות. כל מה שצריך הוא לשוב ולשנן את אותם ביטויים שוב ושוב עד שיהפכו לעובדה. וכך, "העם" מודל 2016 הוא תוצר יוצא דופן במינו ובתפיסת המציאות שלו: ממשלת ימין שנבחרה ברוב קולות מובהק, אופוזיציה פאתטית עד מגוחכת, שליטה אבסולוטית בכלי התקשורת וקשרים עם בעלי ההון החזקים במשק - ומנגד, תחושה כוללת של תסכול עמוק. רצונו של העם לא בא לידי ביטוי, חלומותיו ושאיפותיו מסוכלות על ידי סוכנים ערמומיים של בוגדים ושונאים. ובהיעדר מקום שבו יוכל קולם הנואש להישמע, נולדה לה "פתחי וזמרי בעם", תוכנית רדיו יומית חדשה בגלי ישראל ורדיו דרום בהנחיית אושיות הרשת יותם זמרי ונועם פתחי.
זמרי ופתחי, פרסומאים ומהאנשים המשפיעים ביותר ברשתות החברתיות בישראל כיום, חולקים ביניהם לא פחות ממאה אלף עוקבים וחברים בפייסבוק. כשמוסיפים לכך עמודים כמו זה של הצל (233 אלף עוקבים) פתאום הפתיח של השניים לתוכנית הראשונה ששודרה אתמול (ראשון) נראה לא הגיוני: "אנחנו באים מהרשת. מאיפה שהעם נמצא", סיפר זמרי, "חשוב לנו לשמוע אנשים מתוך העם. אנחנו לא חושבים שאנשים רגילים מבינים פחות מהאנשים בטלוויזיה". לכאורה, לא ממש ברור מדוע יש טעם בתוכנית רדיו שתבטא את קולם של אנשים, שגם כך מבטאים אותה בחופשיות בעמודיהם של השניים בפרט וברשת בכלל. זוהי בוודאי לא החשיפה העצומה של תוכנית רדיו בגלי ישראל (עם כל הכבוד לסלוגן הקליט "שומעים שזה ישראלי"). ולכן, בוודאי יש כאן משהו אחר. שהרי העם מעוניין לקבל ביטוי גם במוקדי השפעה גדולים יותר, שנמנעים ממנו שוב ושוב על ידי יד נעלמה מסתורית, ולכן נאלץ לומר את אשר על ליבו בתוכנית רדיו נידחת.
אלא שהמציאות, על אף הנרטיב שמציירים זמרי ופתחי בשכנוע עצמי מרשים מאוד, הפוכה לחלוטין. כותרות על חקירותיה של אשת ראש הממשלה עודנו בשבועות האחרונים בחלק מכלי התקשורת בישראל, כלי תקשורת עצום בישראל נמנע כמעט לחלוטין מלדון בנושא הגז, העיתון הנפוץ בישראל מייצג באופן מובהק את הימין. צביקה יחזקאלי ועקיבא נוביק (ערוץ 10), עמית סגל ורוני דניאל (ערוץ 2) נדב העצני (ערוץ 2, ישראל היום), אראל סג"ל (מעריב וגל"צ) בן דרור ימיני וקלמן ליבסקינד (מעריב), יורם שפטל ופלאטו שרון (FM 103) ממלאים כיום תפקידי מפתח בכלי התקשורת החזקים בישראל. שמעון ריקלין ויועז הנדל (לשעבר ראש מערך ההסברה של משרד ראש הממשלה, בעל טור בידיעות אחרונות ותוכנית בגלי צה"ל) הם אורחים קבועים בפאנלים טלוויזיוניים. פתחי וזמרי עצמם כותבים ב-NRG, ינון מגל הוביל את מהדורות החדשות של ערוץ 1 ושל וואלה! NEWS, שרון גל עשה זאת בערוץ 10 וכעת בערוץ 20, חנוך דאום ועירית לינור מובילים פאנלים ותוכניות מובילות ברדיו, אפילו ב"הארץ" הבוגדני והשפל, הילל בני ציפר בקריפיות מצמררת מדי שבוע את מעלותיו של בית ראש הממשלה. וכל אלה הם רק הערות שוליים במדינה שבה ראש הממשלה שולט באופן מוחלט בגורלם של כלי התקשורת, מנהל קמפיינים פומביים נגדם ומחייב את מפלגות הקואליציה לתמוך אוטומטית בכל מהלך שיוביל.
ובכל זאת, בממלכת העם מייחלים להכרה, מבקשים שמישהו יזעק את זעקתם. תומר, הירקן של פתחי, שמועלה לשידור על תקן פרשן לענייני היום, לא מבין מדוע אף אחד לא נטפל באובססיביות שכזו לבני הזוג רבין (כזכור, רבין אולץ להתפטר לאחר שחשבון דולרים בארה"ב בו החזיקו בני הזוג, נחשף על ידי דן מרגלית ב"הארץ"). פתחי מודאג מאוד מפגישותיה של אחינועם ניני עם אבו מאזן, וזמרי מסכים: "יש לנו מנגנון
לא יודע אם זאת הלקאה עצמאית או תקווה, יש לנו הגדרה מאוד בעייתית לתקווה. לא יודע מה עושים עם זה". מה עושים עם התקווה? זאת אולי המהות של "פתחי וזמרי בעם", איך הורגים את הרגש המיותר הזה אחת ולתמיד. השניים מקדישים עשר דקות של דיונים למופרכות של יוזמת השלום הצרפתית, עד שמגיעה ההבנה שהעזרה מגיעה בכלל מלמעלה. "יוזמת השלום הצרפתית אומרת שבמקרה של מלחמה הם יהיו בצד שלנו", אומר זמרי, "מכיר את ההיסטוריה של צרפת? אני לא בטוח בכלל בזה. אז אין פרטנר לא כאן ולא שם, אבל שימשיכו לדבר על שלום. בינתיים אלוהים הציף אותם, עשה להם 'פולסה דה שם'".
בעצם הטענות נגדם, יש כאן הרמה גדולה מאוד להנחתה עבור פתחי וזמרי, שעושים הון קידומי נהדר בזכותן ברשתות החברתיות. אין דבר שמאחד את העם יותר מאשר מישהו שאפשר לשנוא. אלא שגם הם עצמם יודו שאין בתוכניתם החדשה כל אתגר. מדובר בשני אנשים שדעותיהם זהות, שמארחים אנשים שמחזיקים באותן דעות ומשמיעים שירים ("אריאל זילבר, מוקדש לך אחינועם") שמחזקים את הנאמר בדעות שהושמעו קודם. ואם אין מי שיסתור את הטענות ויתמודד מול הטיעונים, אז מטרתו של העם לא הושגה. אין ניצחון, אין שינוי של שיח חברתי, מעגל סגור. את אחינועם ניני שנאו המעריצים גם קודם, ביוזמת השלום הצרפתית איש לא האמין והריאיון החגיגי עם ניר ברקת לכבוד יום ירושלים, עמד בסימן "מאוחדת לנצח". אבל מתי יגיע הניצחון, מתי תוכחד כבר התקווה, ואם כולם מסכימים אז איך יכול להיות שקולנו עדיין לא נשמע? אם פתחי וזמרי יצליחו ליישב את הסתירה הנוראית הזאת, אולי בכל זאת יש עדיין סיכוי להציל את העם מעצמנו.