פרימוורה 2016: פנטזיה שלפני נחיתה כואבת ומדממת בישראל

    ההופעה של LCD סאונדסיסטם היתה שיא בחיים, פי ג'יי הארווי פגעה חזק בבטן, רדיוהד ריגשו רק את מי שהיה בגולדן רינג, נגה ארז, קאט אאוט קלאב וטייני פינגרז הישראלים לכדו את הקהל. פרימוורה 2016, רק 5 שעות טיסה מתל אביב

    שי סגל
    רגעים מופרעים. פרימוורה 2016 (צילום: Eric Pamies)

    "ברוכים הבאים לישראל". אם זאת לא נחיתה סוריאליסטית - אל הדמים שנשטפים ברחובות העיר הגדולה, התרבותית, החשובה והמאספת לתוכה - אז מה כן? לפני שבע שעות רבצנו בעיר אירופאית שטופת שמש וחיים, דיברנו על פארק דל פורום, על מרחבים ועל קלאשים של מופעים – ועכשיו תל אביב מחזירה בסטירה מצלצלת למציאות. אסור להתבאס, להגיד ש"שם טוב יותר" או להסית מהדרמה – אבל תרשו לנו להתבאס, לדבר על כך ששם טוב יותר ולהסית מהדרמה, כי זאת הדרך היחידה. תתחילו בלהחליף את ההפגזה הליטרלית, את החיים העקומים ואת אלה שדלוקים משנאה בהפגזת סופרלטיבים, במבטאים עקומים ובאלה שדלוקים מסמים ומאהבה למוזיקה. זאת לא הטפה של חרא היפי, אלא מציאות מקבילה במרחק 5 שעות טיסה. שם אפשר לכתוב על פסטיבל מוזיקה בלי לרפרר להתקפות טרור וגם להמשיך הלאה, לחוויה מדהימה אחרת. אבל זה רק הסוף העצוב. לפני כן קרה כל כך הרבה, עד שכמעט אי אפשר להרגיש את כאבי התופת בכפות הרגליים; תזכורת פיזית אחרונה לרגעים מופרעים מהפסטיבל הספרדי, בפעם ה-16 שלו, פרימוורה סאונד.

    בוסרית בקטע טוב. נגה ארז (צילום: Eric Pamies)

    11 במות, 11 שברי מאמץ

    הפסטיבל השנתי, שעל פי הערכות מכר כ-200 אלף כרטיסים, נפתח לקהל הרחב והתרכז ביומו הראשון בהופעה של סווייד. ברט אנדרסון טפטף זיעת חזה על אנשים ללא צמידים בהופעה חינמית שהסגירה עצמה ככזאת. היו שם מבוגרים, מבוגרים מאוד, ילדים ועוד קצת תועים בדרך. הרעיון היה נחמד ביותר, אבל בפועל הבריח את כל מי שכן שילם הון תועפות (50-250 יורו) על כניסה למתחם. התחושה האינטנסיבית, המיוחדת והמטעה – שכל הנוכחים הם שותפי סוד – לא היתה שם, כך שבלי להרגיש הפך היום הראשון לצל חיוור של הימים שבאו אחריו. הספתח החלש איפשר שוטטות קצרה בפארק דל פורום הענק. 11 במות, חלקן צמוד לים, חלקן גדול יותר ממה שנדמה, חלקן נסתר וחלקן חדש ומוקדש לחיי הלילה (ביץ' קלאב), מאות אמנים, אנשי צוות ומפיקים, לא מעט דוכנים והרבה ציפייה לפורקן.

    מפלצות במה. קאט אאוט קלאב (צילום: Eric Pamies)

    נגה ארז, קאט אאוט קלאב וטייני פינגרז

    היום השני נפתח באחת הסמטאות של לה רמבלה במרכז העיר, שם התכנסו הרכבים ישראלים שהשתלבו השנה בליינאפ. נגה ארז עושה מצוין את מה שג'סי לנזה נכשלה לעשות לפניה בבמת ה-BARTS, ומצליחה להיחלץ מהמשבצת הגנרית של "בחורה עם סמפלר". היא מרתקת, היא בוסרית בקטע טוב, קפדנית אך לא מדי, מפתיעה ביכולות שלה ובפרפורמנס. בחיזוק רן יעקובוביץ' היא הצליחה לתפוס את כל הטיפוסים בקהל, גם המוזרים ביותר. אחריה עלו הקאט אאוט קלאב, מפלצות במה משופשפות שעם עוד קצת מזל והכוונה עשויים להגיע למעמד קבע בפסטיבלים מהסוג, הרבה בזכות ניצן חורש. הסשן הישראלי נגמר בטייני פינגרז, שפשוט גררו לרחבה ילדים, סבתות, סקייטרים, ילדי אינדי, נשות הייטק, תיירים, עובדים זרים וקהל מעורבב שהופך את היחסים הזרים והמפקפקים לרייב צהריים ידידותי.

    לקראת שעות הערב התמלא הפארק בקהלים עצומים. במפתיע אין תחושה לא נעימה של דחיסות וההתרוצצויות, המעברים מבמה לבמה דווקא עוברים בנעימים יחסית. יש שם הכל: אירופאיים מכל סוג, אמריקאים, אוסטרליים, אסייתיים, אפריקאיים והמון ישראלים. כל כך המון, שכבר נעשה קשה להבחין בין הספרדית המקומית לעברית. המרדף מתחיל בחלום המשותף על הרגע בו ג'יימס מרפי ישיר שדאפט פאנק מנגנים בבית שלו, בבית שלו.

    עוד באותו נושא

    די אנטוורד בישראל: קרקס רייב פוסט אפוקליפטי בצל הטרור

    לכתבה המלאה
    גררו את כולם לרחבה. טייני פינגרז (צילום: Eric Pamies)

    לאבד את הקצה עם LCD סאונדסיסטם

    אבל עוד לפני ההופעה המרוממת נפש של LCD סאונדסיסטם (שקדמה לה אחת אקסקלוסיבית בבמת האפולו, למהירים שהצליחו להשיג כרטיסים ונטשו חברים מאחור), זרחו כמה לא-הדליינרים כמו אלג'ירז שהדהימו בדארק גוספל שהפך לפוסט פאנק וחזר לשורשי שירת העבדים, עם משפטים מצמררים כמו "15 דקות של חופש / עדיין 3/5 בן אדם / עכשיו המוות בפתח ביתך / כל הדם שלי לשווא".

    בבמה המקבילה, מיד אחרי השירה המטמטמת של פרנקלין פישר, עלו The James Hunter Six וניגנו בלוז לבן-לבן. הקבלה מבלבלת רגשית, שעבדה על כל מי שנכח בשתי ההופעות. Daughter מעט שעממו, Air לא הפתיעו אבל ביצעו כמה מהקלאסיקות יפה למדי, וינס סטייפלס התפספס לחלוטין בגלל בעיות סאונד לא הוגנות של במת הפיצ'פורק, טיים אימפלה הצליחו להינצל מהחשמל שנפל לדקות ארוכות אבל לא התרוממו ולאט מדי הגיע תורם של LCD סאונדסיסטם.

    היתרון הגיע איתם. אף אחד לא באמת יכול היה למזער את המופע הזה או להתחרות בו. המופע השני של לסד סאונדסיסטם במקום התחיל ב-1:10 בלילה, כשמרפי סיפר שזאת הפעם הראשונה שלהם מזה 13 שנים בפסטיבל. הם ביצעו שירים ישנים ויצרו שמחה טהורה של קהל שכבר מזמן מבקש לאבד את הקצה ולהגיד "אני הייתי שם ב-2016, כשלסד סאונדסיסטם חזרו אחרי חמש שנים וגרמו לכולם לרצות לראות את כל החברים שלהם שוב". פיק בפסטיבל ופיק בחיים של כל מי שהעריך את העובדה שהוא נמצא שם.

    פספוסים: Beak>, Empress Of, Suuns, Thee Oh Sees, Beach Slang, Neon Indian, Battles, Peaches.

    לראשונה מזה 13 שנה בפסטיבל. LCD סאונדסיסטם (צילום: Eric Pamies)

    כל החומרים מהם עשויים נסים

    ביום השלישי מוזס סאמי היה פלא ראשון, כשיצר לולאות אלקטרוניות של סול, הזכיר את ג'יימס בלייק בגרסה שחורה, גדול מהחיים וגדול לבמה הקטנה של פיצ'פורק. זה כל כך יפה עד שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. לא משנה שהסאונד היה רע, שהקהל לא הכיר מילה ושהופעה מקבילה של טיטוס אנדרוניקוס כיסחה לו את הווליום.

    אחריו הגיע תורה של סאבאג'ז, שנשותיה טינפו את במת ההייניקן. ג'ני בת' צרחה, שברה שיאים של קראודסרפינג ונתנה הופעה משוגעת. אחריהן הגיעה הודעת הביטול של החשוד באונס פרדי גיבס, המופע של ביירות שלא עמד בציפיות ונו, כמובן, רדיוהד. ברגע הזה, השייך ללהקה הכי גדולה בפסטיבל, כמעט כל המתחם התרכז בבמה אחת. הכוח של ההמונים הוא תמיד קטליזטור, אלא שכל מי שלא הצליח להשתחל לגולדן רינג סבל מוויז'ואלז מתישים שהתבטאו במסך מפוצל, הקשיב לשירים שרק לרגעים קצרים התפוצצו (הרבה בזכות עבודת תאורה משגעת) וכל זה בלי להתחבר לגמרי למה שהלך שם על הבמה של תום יורק. לפאנטיים זה היה דיל סגור מראש, לאחרים זה עבר בקושי. מה שכן, מי שקפץ לשירותים, נהנה מפרטיות אין קץ. רק הם וה-Staff שבודק מי מעשן, מי מסניף ומי שותה אמדי.

    את הלאסט שאדו פאפטס (אלכס טרנר, מיילס קיין) אפשר לסכם במשפט המופתי שנשמע בקהל, "נראה לי שאני בהיריון מהמופע הזה". הם מעצבנים, מודעים לעצמם, אוהבים את עצמם, מזיינים את הגיטרות של עצמם ומשחקים בהומוסקסואליות מדומה-או לא. אפשר להקיא ולהתחרמן מזה במקביל ואפשר ללכת לאנימל קולקטיב. האבלנצ'ז ניגנו את הסט שלהם פעמיים, בבמה הגדולה ובאפולו – בשתי הפעמים זה היה כיף משחרר. שיר מאג הפתיעו לטובה ו-DJ Koze סיים את הלילה עם כל השבורים שהצליחו להחזיק מעמד עד שש בבוקר.

    פספוסים: Alex G, Nao, Selda, Shura, Beach House, Dinosaur Jr, Kiasmos, Black Lips, Animal Collective.

    עוד באותו נושא

    חשש מהסלמה וביטול הופעות בינלאומיות בעקבות פיגוע הטרור בתל אביב

    לכתבה המלאה
    טינפו את הבמה. סאבאג'ז (צילום: Eric Pamies)

    אקשן ברונסון, בריאן וילסון, פי ג'יי הארווי ונגמר

    היום האחרון של הפארק היה גם השיא שלו. לא רק בגלל ההדליינרים, אלא כי הצליח להתעלות על קודמו, שעשה רושם מכובד יותר על הנייר. על ההופעה של בריאן וילסון אפשר להגיד הרבה. חלק עזב בלי להבין מה הקשיש הזה עושה וחלק התרגש עד דמעות. בזיכרון נחרט המשפט "לפעמים אני מרגיש מאוד עצוב / כנראה שאני פשוט לא מתאים לזמנים האלה". רגעים כאלה בדיוק – הידיים השמוטות, העיניים שבוהות בקהל, השיר העצוב שמסביר הכל ("I Just Wasn't Made for These Times") – הופכים הופעות טובות לכאלה של פעם בחיים. זאת היתה הופעה של פעם בחיים.

    פי ג'יי הארווי היתה זאת שלא התפשרה על סטליסט להיטים. זאת בחירה לא פשוטה לפסטיבל בעיקר כי היא עשויה לגרום למנוסת המונים, אבל זאת היתה הופעה כל כך אקספרסיבית ועוצמתית שלא היה צורך בשום דבר נוסף. השירים החדשים פגעו חזק בבטן והשירים הישנים ("Down by the Water" ו"To Bring You My Love") רק נלוו להם – במפגן כישרון ענק. כמו פטי סמית' בשנה שעברה, זה כנראה היה המופע שאסור להחמיץ.

    הלילה נסגר עם אקשן ברונסון, מודראט, רווזוולט ותקלוט סיום בביץ' קלאב. קודם רצינו למות מעצב ומאובדן ועכשיו התעוררנו לספוקן וורד של ברונסון, למסיבות התרפקות, סיום החומר ומינימום תחושות ברגליים. כשהכיף נמתח עד לקצה, זה מרגיש בדיוק ככה.

    פספוסים: Wild Nothnig, Six Organs Of Admittance, US Girls, Pusha T, Deerhunter, Sigur Ros, Julia Holter, Ty Segall, Ho9909.

    עוד באותו נושא

    הלב והנשמה: ההופעה של בריאן ווילסון היתה הסוף הטוב לסיפור שלו

    לכתבה המלאה
    אקספרסיבית ועוצמתית. פי ג'יי הארווי (צילום: Eric Pamies)

    ועכשיו, "ברוכים הבאים לישראל".

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully