פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 86: נמצא השיר הכי טוב שתשמעו לאורך כל החיים

      אסף עומסי מפתיע עם שיר מוצלח, עדן אבוטבול מגיעה לתהומות חדשים, תמיר גל רוצה שתצאו מהדכאון וליאור נרקיס חוזר לסורו. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      טעון קיפוח 86: נמצא השיר הכי טוב שתשמעו לאורך כל החיים

      (בסרטון: אסף עומסי שר "שמחה עד השמיים")


      אסף עומסי - "שמחה עד השמיים" (3:38)

      מתוך ההודעה לעיתונות: "עד היום שמעתם על מסי בכדורגל. עכשיו תשמעו על הזמר אסף עומסי, שבימים אלה חי ובועט ועובד על אלבום בכורה ומוציא שיר קצבי ומדליק שהולך לעשות הרבה שמח וינעים לכם את הקיץ ואת רחבת הריקודים". אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לכך, פרט לעובדה שזה השיר הכי טוב ששמעתי בחיים. אבל הכי.

      (חמישה כוכבים, לכל הפחות)

      עדן אבוטבול - "לא חוזרת" (3:39)

      שיר מבאס, אני יודע, אבל אין ברירה: נוכח ייצוגן הדל של בנות המין היפה בין גבולות סגנוננו האהוב, חוקקתי לאחרונה חוק הנוגע לזכויות נשים במדינת הפופ הים-תיכוני, לפיו כל סינגל ראשון של לכל זמרת ים-תיכונית יזכה פה ליחס. את סוג היחס שיינתן לשיר המדובר אני רשאי, אגב, לבחור בעצמי, בהתאם לשיקוליי המקצועיים ו/או האחרים ו/או מצב רוחי בזמן הקלדת הביקורת.

      לגופו של סינגל. הוא גדול, אבל רק במובן המקורי של המילה (גדול = בעל מידה מרובה) ובהחלט לא בזה של העגה (גדול = יפה, טוב, מגניב, אדיר, עצום). עדן אבוטבול, המוכרת ליודעי ח"ן מסדרת המתח והמסתורין "אייל גולן קורא לך", מביאה כאן תצוגת גרון מרשימה למדי ונשמעת - הודות ללחן הרפה והשחוק של גילי זכאי ולעיבוד הדרמטי, האפי, המוגזם באופן כללי, של יעקב למאי - בדיוק כמו ששרית חדד נשמעה לפני עשור.

      המילים (של אותו זכאי) קשות בכל המובנים: גם רגשית (מסופר פה על התמודדות עם פרידה כואבת, אולי אפילו מאוד), גם אינטלקטואלית ("ואת משתדלת / אך למרות הכל זוכרת / איך היית מאוהבת / ועכשיו הכל נגמר") וגם - ובעיקר - קונספטואלית: קצת מוזר להקשיב לזמרת שכבר בסינגל הראשון שהיא מוציאה לרדיו, היא שרה, תוך שימוש בפאתוס נטול רסן, על פרידה.

      זה גורם למאזין התם (אני) להרגיש שזהו, נפרדנו, עדן אבוטבול "לא חוזרת" אליי יותר. חבל, היא רק הגיעה. סתם, לא כזה חבל.

      (שני כוכבים)

      תמיר גל - "הזיות שגעונות" (3:52)

      35 אחוז מבין תושבי מדינת ישראל סובלים מחרדה. 15 אחוז לוקים בדכאון. 5 אחוז סובלים מהתנהגות כפייתית. 12 אחוז סובלים מהפרעות קשב וריכוז.

      אני לא יודע אם זה נכון. העתקתי את זה מההודעה לעיתונות שצורפה לשירו החדש של תמיר גל. אבל גם אם כן, בולט כאן מאוד בחסרונו נתון מסקרן נוסף: כמה אחוז מכל אלה סובלים מדכאון ומחרדה בגלל השירים של תמיר גל - והאם זה קשור לאופיים הקודר והאפל או סתם להיותם לא משהו.

      טוב, די, זה לא מצחיק - בכל זאת, אוכלוסייה רגישה - אבל זה כן מעורר פליאה: השיר, כשלעצמו, מצליח לגעת ולהעציב, אבל תמיר גל הוא האחרון, כביכול, שאמור לשיר אותו. איזה אינטרס יש פה לאמן מסוגו - כלומר, מהסוג ששם לעצמו מטרה לגרור את קהל המאזינים שלו אל מעמקי הדיכאון הקיומי ולגרום לו לאבד כל זכר לשמחת חיים? תמיר גל (כמו אבי ביטר וכמו עופר לוי, לדוגמה) זקוק לדכאוניים ולחרדתיים לפחות כמו שהדכאוניים והחרדתיים זקוקים לציפרלקס. הוא לא אמור לנסות לסייע להם להתמודד עם זה. להפך: ככל שהם יהיו רבים יותר ומצבם יהיה רע יותר, כך הסיכויים של שיריו להפוך ללהיטים יהיו גבוהים יותר. משוואה פשוטה.

      מה קורה פה? מהו פשר הקריסה המפתיעה הזאת של היקום אל תוך עצמו? לא ברור, אבל גם לא ממש חשוב, כי הרעיון מרגש, השיר יפה, הביצוע חזק והמסר עובר היטב כשהוא יוצא מפיו של זמר דיכאון אמיתי שהחליט, לראשונה בחייו, להתייחס לנושא ברצינות. יש תקווה. אל תתאבדו.

      (שלושה כוכבים וחצי)

      בתאל טהר - "חאפלה בשכונה" (3:00)

      כיף שם, בשכונה של בתאל טהר. הדרבוקה משתוללת, הגיטרה מענטזת, הבגלמה חודרת לנשמה, "יש אוכל ויש ים שתייה / הראש בעננים / אל תגיד לי לא ידעתי / אל תגיד שלא הוזמנתי" (אה, סליחה, שכחתי, יש בשכונה גם טקסטים מדהימים).

      החאפלה שם באמת נשמעת על הכיפאק. ספונטנית, אותנטית, עממית - כמו שצריך. "יש מיקרופון והגברה / הכל מוכן מראש / לא יחייגו למשטרה / אז אין ממה לחשוש". כעת, אפוא, נותר רק לקוות שבתאל טהר, מישהי שאמורה להיות זמרת, לא תבצע בחאפלה בקולה הערב (לעורבים), את השיר המחולטר, דל התקציב וסר הטעם הזה - כי אם כן, יכול מאוד להיות שדווקא כן יחייגו למשטרה. מה לעשות, אין ברירה, מדובר בשיר שמהווה סכנה לביטחון הציבור.

      המשטרה, מיותר לציין, תהיה חייבת להגיב לקריאה הזאת במהירות שיא. באירועים כאלה, כל שניה חשובה.

      (אפס כוכבים)

      ליאור נרקיס - "אש" (3:35)

      איש לא האמין אי אז, לפני חודשיים וקצת, כשליאור נרקיס הביא את היציאה הנפלאה "צביקה", שזהו, תם עידן הרדידות והעילגות בחייו של הזמר הנלהב הזה, ושמעתה והלאה הוא ייעשה רק פופ ים-תיכוני מגניב, מתוחכם, עם ערך מוסף, כמו "צביקה" שלנו.

      איש גם בטח לא מופתע עכשיו, כשנרקיסנו שב לסורו - כלומר, חזר למקומו הטבעי במדור זה, כזמר של מינוס טריליון כוכבים - ועושה זאת בדרך סליזית ומצ'וקמקת, כמיטב המסורת: עם שיר (בשם של להיט של משה פרץ) שבנוי מטקסט חלול וטיפשי אפילו בקנה מידה ליאור-נרקיסי, מלחן של אלף שירים ים-תיכוניים גרועים שהולחמו זה לזה ברישול, מעיבוד מבולבל שדוחף בכוח טרומבון, סקסופון, דרבוקה ובלגמה לאותו מיקס, ומביצוע חיוור, בטמפרטורת החדר, שכל קשר בינו לנושא השיר ("אש") הפוך לגמרי. זהו, "צביקה" מת. הוא נשרף ב"אש". סיפור עצוב. שלא נדע.

      (מינוס טריליון כוכבים)