אחת הסצנות הזכורות בסרט הקאלט "Scratch" מתרחשת במרתף של חנות תקליטים. במרכזה עומד ג'וש דיוויס, המוכר כדי ג'יי שאדו. שם, מוקף בתקליטים שאיבדו את מקומם בחנות ונשלחו אל מחסן הנשייה, נראה שאדו כמי שמקיים טקס פולחן - טקס ה-"digging" - חיפוש אחר מקורות לסימפולים בין כל אותם תקליטים נשכחים. שאדו אמנם רחוק מלהיות המפיק/די ג'יי הראשון להשתתף בטקס, אך בהחלט שמור לו מקום של כבוד בדברי ימי החופרים (בתקליטים, כן?). "Endtroducing", אלבום הבכורה שלו משנת 1996, נחשב לאחד מאלבומי ההיפ הטובים ביותר של אותה שנה - עניין נדיר מאוד עבור אלבום אינסטרומנטלי. באותו אלבום הצליח שאדו להביא את הסאונד ההיפ הופי לאוזניים חדשות ולא עשה זאת בעזרתו של ראפר כזה או אחר.
הוא כן עשה זאת באמצעות השימוש יוצא הדופן שלו בסימפולים ובהתבססות מוחלטת עליהם. שאדו אמנם לא המציא את השימוש בסימפולים, אבל בהחלט ניתן לומר ששכלל ושדרג את המלאכה והציב רף חדש לעוסקים בה. ריבוד הסימפולים של שאדו - שכבה על גבי שכבה - והשימוש המדויק בהם, ביצרו את מעמדו של שאדו בתור מוזיקאי בולט במעגלים רחבים בהרבה מעולם ההיפ הופ. תשאלו כל די ג'יי של מוזיקה אלקטרונית או כל חובב טריפ הופ (הגדרה ששאדו עצמה לא אוהב, אבל היה בין הראשונים שמצאו עצמם מסווגים תחתיה בשנות התשעים).
עשרים שנה בדיוק אחרי האלבום "Endtroducing", שאדו הוא עדיין שם שמתייחסים אליו ביראת כבוד. ישנם לא מעט מפיקים "חמים" כרגע, אבל הכרזה על אלבום חדש של די ג'יי שאדו יוצרת באז אוטומטי בקרב אוהבי מוזיקה בכל תקופה נתונה, יהיה הטרנד הרגעי אשר יהיה. כך קרה גם בהכרזה על האלבום "The Mountain Will Fall", אלבומו החמישי במספר והראשון מאז "The Less You Know, the Better" שיצא בשנת 2011.
"הייתי עסוק בדברים אחרים. אני לא מחשיב את עצמי לאמן של אלבומים, אבל מדי פעם הזמן בשל לעשות את זה ואני גאה באלבום הזה, אני מרגיש שזה אלבום טהור, במובן שלא עצרתי את עצמי מבחינת ההשפעות שלי או מי שרציתי על האלבום הזה". מספר לנו שאדו במשרדים הניו-יורקיים של הלייבל "Mass Appeal", "ביתו" החדש. "אין בו הרבה כוכבים אורחים מפורסמים, יש רק מעט הופעות אורח. רציתי לוודא שהקול שלי עצמי יורגש לאורך האלבום ואני גאה בתוצאה. כשניגשתי לעבוד על האלבום רציתי לעבוד עם כמה נגנים: נילס פרהם, מתיו הולסול, ג'י ג'ונס ובליפ בלופ. יש שני שירי ראפ - Run the Jewels (האורחים בשיר "Nobody Speak", ת.ג.) הם כמובן די מפורסמים, אבל הטראק השני הוא עם ארני פרש, אם.סי. פחות מוכר מאזור מפרץ סן-פרנסיסקו שחשבתי שיעשה עבודה ממש טובה על הטראק. בשבילי העניין הוא לא ה'מראה הסקסי', אלא ליצור אלבום טהור שמשקף את הטעם שלי במוזיקה".
עוד בשנות ה-80, כשדיג'יים בעולם ההיפ הופ החלו לתפוס גם את קדמת הבמה, לא חיפש שאדו את אור הזרקורים. במובן הזה השם DJ Shadow יושב עליו היטב. גם שיתוף פעולה עם הרכב "גדול" כמו Run the Jewels (הצמד המונה את Killer Mike ו-El-P) לא נולד מסיבות יחצ"ניות. "אני מעריץ גדול של אל פי כבר הרבה מאוד זמן והדרך שבה הוא המציא עצמו מחדש מהווה עבורי השראה", אומר שאדו. "והרגשתי שאם הם ירצו להשתתף בשיר אני אדע בדיוק לאן אני ארצה לקחת את זה, למשהו שאל ומייק לא יעשו בפרויקטים שלהם, ובגלל זה רציתי להוסיף את כל הנשיפה, זה הרגיש טבעי, משהו שאני יכול להביא לשולחן שיגרום לטראק להיות גדול מסך חלקיו".
אם אנחנו מדברים על שיתופי פעולה, עבדת עם רשימה כל כך מגוונת של אמנים, מתום יורק עד הראפר האגדי Kool G Rap - וזה רק באלבום אחד ("Psyence Fiction", האלבום של UNKLE בהפקתך). כשאתה מכין טראק מסוים אתה כבר יודע איזה אמן יתאים להשתתף בו?
"לא בהכרח, זה תלוי. בדרך כלל שיר עובד בצורה הטובה ביותר כשיש לך דמו, אתה יודע את מי אתה רוצה לשיר הזה ואתה יכול להשיג את אותו בן אדם, אבל זה לא תמיד עובד ככה. במקרה של האלבום של UNKLE שהתייחסת אליו, חלק מהבחירות היו של ג'יימס לאבל (המפיק הבריטי שהקים את UNKLE) וחלק מהשירים האלה הם מהאהובים עלי בקטלוג שלי, אבל בסופו של דבר זה מסתכם גם בהתלהבות שלי מהעבודה עם הבן אדם - אבל גם מההתלהבות שלהם והנכונות שלהם להשקיע את כל האנרגיה שלהם בשיתוף הפעולה. כשיש את האנרגיה הזאת, שיתופי הפעולה עובדים בצורה הטובה ביותר. אם אנשים מגיעים והם לא כל כך מתמסרים לזה, לפעמים אתה לא מבין למה הם הסכימו לעשות את זה, כי אין להם ממש אנרגיה חיובית ואלה שירים קצת יותר קשים".
בדומה לאמנים רבים אחרים שהוציאו אלבומי בכורה קלאסיים, גם שאדו לא נמלט מההשוואות הבלתי פוסקות ל-"Endtroducing" בכל פרויקט שהוציא מאז 1996. היום, במרחק עשרים שנים וארבעה אלבומים (כולל החדש) מאז, שאדו יודע להסביר את האפקט של האלבום ואת ההשוואה הבלתי פוסקת אליו. "אני חושב שבהקשר של 'Endtroducing' היו כמה דברים שהלכו טוב לאלבום הזה, במובן שעבור הרבה אנשים האלבום הזה היה ההיכרות הראשונה שלהם איתי, הרושם הראשוני שלהם. בנוסף, בדרך כלל יש גם גורמים מעבר לשליטתך, כמו זמן, מקום ותנועה מסויימת שנוצרת וכל אלה פעלו לטובת 'Endtroducing' והאופן שבו הוא התקבל. לקח לי הרבה זמן להבין שיש גורמים רבים מעבר לשליטתך שהופכים משהו להצלחה וכשזה קורה, צריך להיות אסיר תודה וליהנות מזה".
איך רקחת את האלבום הזה?
הוצאתי הרבה סינגלים והפקות עבור אנשים אחרים, אבל האמת היא שיש סינגל שהוצאתי שנה לפני האלבום שנקרא "What Does Your Soul Like, Part 1,2,3 & 4" שאמור היה להיות ההתחלה של האלבום שלי, אלא שהלייבל 'Mo Wax' רצו להוציא את זה בתור סינגל. זה הלחיץ אותי, כיוון שמדובר בקטע בן 30 דקות - ארוך מאוד בשביל סינגל. הרגשתי שיהיה קשה מאוד להתחיל מחדש עכשיו, אבל באותה תקופה היו בסביבה הרבה מקורות השראה: הדראם אנד בייס שהחל להיווצר וההיפ הופ הפך לאזורי יותר - רעיונות מעניינים החלו להגיע מהדרום ומאזורים כמו קליבלנד ודטרויט, שקולם לא נשמע בהיפ הופ קודם לכן. כל הדברים היוו השראה עבורי".
אתה חושב שהאלבום שינה את האופן שבו אנשים מסתכלים על סימפולים, שזה נתן איזושהי לגיטימציה לשימוש בהם?
אני חושב שזה נתן לגיטימציה לסימפולים בקרב אנשים שלא שמעו הרבה היפ הופ. התוודעתי לכך כבר בהופעה הראשונה שערכתי בארצות הברית כדי לחגוג את שחרור האלבום. עשיתי סט היכרות שבו ניגנתי היפ הופ, כמובן, אלה הם השורשים שלי. באמצע הסט מישהו - שאחר כך נאמר לי שהוא המנהל של קורטני לאב - נשען לעברי וצועק 'שאדו, מה הקטע עם הראפ הזה?'. אני מניח שהוא חשב שאני אמן רוק שמתקרב להיפ הופ ולא אמן היפ הופ שמתנסה בכל שאר המוזיקה שהשתמשתי בה, אז אני זוכר שהייתי בהלם והבנתי שאולי האלבום הזה הגיע לאנשים שלא הייתי יכול להעלות בדמיוני שיקבלו את האלבום בצורה כזאת".
לעומת זאת, האלבום שלך "The Outsider" (שהשנה ימלאו עשר שנים ליציאתו) נטה יותר לכיוון הראפ - האם זו היתה תגובת נגד לתגובות מהסוג הזה?
"אפשר להגיד, ברמה מסוימת, אבל אני חושב שיותר מהכל, כשאתה צעיר בשנות ה-20 שלך, יש לך תחושת חופש. אז פעם הייתי עושה מיקסים ומשתמש רק בתקליטוני 7 אינץ', היה לי את ה-Crew שלי (לייבל ההיפ הופ Quannum/Solesides, ת.ג.) ועשינו שירי ראפ, ואז יצא 'Endtroducing' ופתאום החלו להסתכל ולבדוק כל מה שאני עושה, וכתוצאה מכך אתה הופך למפוקס יותר. ב-'The Outsider' החלטתי שאני לא רוצה ליצור חיץ בין האאוטפוטים שלי - אני רוצה לשים הכל באלבום אחד. לאנשים שלא היו מודעים לתחומי העניין המוזיקליים שלי אולי לא היה ברור מה קורה באלבום הזה, אבל אותי זה לא עניין - זה מי שאני, ואני יכול להצביע על עוד צעדים ופרויקטים לאורך השנים שיכולים היו להסביר את זה לאנשים שהיו מעוניינים לחפור עמוק יותר. אבל אנשים שלא רצו לחפור בזה חשבו 'זה לא נשמע כמו 'Endtroducing' אז זה לא מעניין אותי'. הבנתי שיש אנשים שהם מעריצים של 'Endtroducing' אבל לא מעריצים של די ג'יי שאדו".
ההתמדה העיקשת של שאדו בהיצמדות למוזיקה שמשקפת את טעמו האישי ואישיותו, משמעותה אינה ששאדו מסרב להתקדם עם הזמנים. הוא פחות מאזין ל"טרו-סקול", מפרגן לקנדריק ולהיפ הופ של לוס אנג'לס באופן כללי, אוהב את הכתיבה של ווינס סטייפלס - וגם מאזין לטראפ. את מסורת ה- "digging" הוא לא נטש לחלוטין, אך אלה הזוכרים בערגה את אותה סצנה מפורסמת מ-"Scratch" יתאכזבו לשמוע שביקוריו של שאדו במחסני התקליטים אינם תכופים כשהיו.
"אני מבלה הרבה זמן מול המכירות הפומביות ב-ebay ולפעמים אני קונה מהאתר discogs", הוא אומר, "אבל אני כבר כמעט לא עושה 'טיולים' כמו שהייתי עושה פעם. אני עדיין עושה קצת מדי פעם אבל נהיה קשה יותר ויותר למצוא סיבה מעניינת מספיק לעלות על מטוס או לנהוג שבועיים ולהתלכלך ולהתעייף מהסתכלות על תקליטים. בימים ההם היו לך 'מחבואים' שעוד לא נוצלו והיום כמעט לא נשארו כאלה. פעם בכמה שונים חבר ואני מוצאים משהו מעניין וזו תהיה סיבה מספיק טובה להתחיל טיול, ואז אנחנו לוקחים את זה משם, אבל הזמנים השתנו. אני עדיין קונה בערך 100 תקליטים בשבוע אבל קשה יותר למצוא מחסנים שעוד לא עברו בהם".
באותה סצנה מפורסמת ב-"Scratch" דיברת על כך שכולם בסופו של דבר מסיימים במרתף כשהקריירה שלהם מתה - אתה מרגיש שבסימפולים של אמנים שהקריירה שלהם נמצאת כרגע במרתף אתה "מחייה" את אותם אמנים מחדש?
"אין שאלה בכלל. אם לקחת דוגמה של מישהו אחר, DJ Premier סימפל במסגרת Gangstarr את מרלינה שואו והשיר "Calironia Soul" (בשיר Check the Technique) ואז בקריצה לזה, Cut Chemist ואני ניגנו את זה ב- "Brainfreeze". שנים לאחר מכן, בין שהפרסומאי העריץ את Gangstarr או את Brainfreeze, החליטו להשתמש בשיר "California Soul" בפרסומת למכונית, בקמפיין גדול שמפרסם בכל רחבי ארצות הברית. אני מקווה שעכשיו השיר הזה יחזור למיינסטרים, בגלל שמדובר בשיר נהדר, ודי ג'יי פרימיר שהוא אמן נהדר מצא את השיר הזה שאף פעם לא הצליח במיוחד - וזה מה שאנחנו עושים בתור די ג'יים, אנחנו מחפשים סאונדים מעניינים שאנחנו חושבים שאנשים צריכים להכיר, וסימפולים זו דרך אחת לעשות את זה".