פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      באנג וגמרנו: ריאיון עם אווה הוסון על סרטה המדובר "באנג גאנג", אורגיות ועירום

      לקראת הקרנת סרטה הסקסי והשערורייתי "באנג גאנג (סיפור אהבה מודרני)" בפסטיבל ירושלים, הבמאית הצרפתייה אווה הוסון מסבירה למה כולנו צריכים ללכת עירומים ומבטיחה שהיא לא מהקולנוענים הסוטים שמאוננים מול המוניטור

      באנג וגמרנו: ריאיון עם אווה הוסון על סרטה המדובר "באנג גאנג", אורגיות ועירום

      מי שחווה את הקולנוע הצרפתי בשנים האחרונות דרך סינמטקים ופסטיבלים מקומיים, ודאי כבר התייאש ממנו: עוד ועוד סרטים על דודות ודודים שמפטפטים תוך כדי שתיית יין ואכילת קרקרים עם גבינה, כמה אפשר?

      אבל יש גם צרפת אחרת. כך מוכיח לנו "באנג גאנג (סיפור אהבה מודרני)", שבניגוד לכל אותם סרטים שהורגלנו אליהם, אינו מזכיר סיור מודרך בלובר, אלא יותר השקה בגלריה בועטת לאמנות מודרנית. בלי סצנות של פיקניק בגני לוקסמבורג, אבל עם מבע קולנועי מעניין, מוזיקה אלקטרונית שמימית ומעל הכל - עיסוק בנושא שאינו בהכרח קל לקהל הבורגני והנינוח.

      אווה הוסון, שזה סרטה העלילתי הארוך הראשון, עוקבת כאן אחר קבוצת נערות ונערים מעיירה קטנה, שהשעמום דוחף אותם לארגן גרסאות מודרניות למסיבות כיתה, שבהן אורגיות המוניות מחליפות את הפיתה עם החומוס ומלפפון חמוץ. בשלב די מוקדם, כמובן, העסק יוצא משליטה.

      קשה שלא לצפות ב"באנג גאנג" בלי להיזכר ב"קידס" ושאר עבודותיו של לארי קלארק, שלרוב עסק גם הוא במיניות של בני נוער בדרך אמנותית ופרובוקטיבית. לאור העובדה כי היא מזכירה יותר יוצר אמריקאי מאשר את הקולנוע של בני עמה, לא פלא כי סרטה של הוסון התקבל די באדישות במולדתה, אבל עורר תהודה עצומה עת הוקרן בפסטיבל טורונטו בסתיו האחרון.

      כעת, יוצג הסרט גם בפסטיבל מקומי – חגיגת הקולנוע הירושלמית, שתקרין אותו בחמישי 7 ביולי ב-20:30, שלישי 12 ביולי ב-22:30 ושישי 15 ביולי באותה השעה. שלוש הזדמנויות שונות לצפות בדרמה המדוברת, שככל הנראה לא תזכה לאחר מכן להפצה מסחרית בארץ, ולכן זה הצ'אנס היחידי לחזות בה על מסך גדול.

      באנג-גאנג (יח"צ)
      "היום נערים הרבה פחות מפחדים מסקס". מתוך "באנג גאנג (סיפור אהבה מודרני)" (צילום: יח"צ)

      לרגל ההקרנות בירושלים אני פוגש את הוסון בשכונת מגוריה – אחד מאותם רובעים פריזאיים שפעם גרו בהם פועלים ואז מהגרים, אך לאחרונה עברו ג'נטריפקציה קשה, וכעת הם מאכלסים בעיקר דוכני מיצים, המבורגריות טבעוניות ובוהמיינים שכמותה.

      הוסון, בת 38, לא גדלה בפריז, אלא בעיירה כמו זו שמוצגת ב"באנג גאנג". "לא היה מה לעשות שם, אז עשינו את מה שעושים בסרט, אם כי אצלנו התוצאה היתה הרבה פחות דרמטית, כי לא היה משהו שעורר תגובת שרשרת כפי שקורה כאן", היא מספרת. "אחרי אחת ההקרנות, מישהו בא ואמר לי 'את בטוחה שככה נראים הנעורים? אצלי זה לא היה כך'. אמרתי לו 'אז אל תעשה סרט כזה. זה החוויות שלי. ככה אני רואה את הנעורים'".

      התגובה הזו עיצבנה אותך, ובטח גם כל ההשוואות בינך לעבודה של לארי קלארק התחילו להרגיז אותך בשלב מסוים, או לפחות להתיש.

      "בהתחלה זה היה מעייף, אבל עם הזמן השלמתי עם כך, כי הבנתי שזו בסך הכל השוואה מתבקשת. הוא היה האחרון להקדיש את יצירתו לנושאים הללו, אז הגיוני שישוו בינינו, ו'קידס' הוא סרט גדול, כך שזה גם מחמיא. עם זאת, אני חושבת שחייבים לזכור את ההבדל המהותי בינינו".

      שאת הרבה פחות קודרת?

      "בדיוק. 'קידס' נעשה בשנות התשעים, ובגלל האיידס, זו היתה תקופה מסויטת מבחינה מינית. המוות עמד באוויר, וכולם פחדו לעשות אהבה. אי אפשר היה להיכנס למיטה בלי לחשוב על כך שתחלה במחלות סופניות. היום, נערים כבר הרבה פחות מפוחדים, ובשל כך אני חושבת שבסרט שלי יש הרבה יותר רכות. יחסית ל'קידס', הוא אוטופי וחלומי. באופן עקרוני, הגישה שלי מפויסת. בעיני, גם אם הנעורים שלך לא משהו, זאת לא קטסטרופה. זה לא סוף העולם – אפשר להתאושש מזה. לכן, היה לי כל כך חשוב שהסרט יהיה יפה, מואר, פואטי"

      ואופטימי. יחסית למה שאנו רגילים לראות בז'אנר הסרטים על נערים שהשעמום שלהם יוצא משליטה ומוביל לתגובות שרשרת, הוא מתפתח באופן מאוד לא פסימי.

      "באופן כללי, אני חושבת שסרטים פסימיים לא נאמנים למציאות. לרובנו היו נעורים קשים, ורובנו שרדנו את זה. אני האחרונה שאגיד כי החיים לא קשים. הם מייאשים, ואני בוכה כל הזמן. החיים קשים, אבל הם ממשיכים. בתור ישראלי, אתה מבין את זה טוב ממני.

      "כנערה, תמיד שאלתי את עצמי, איך זה לחיות במדינה כמו ישראל, שיש פה פיגועים כל הזמן? זה בטח מוזר. לא הבנתי איך זה שאנשים נשארים שם. עכשיו, אחרי כל מה שעבר על צרפת בשנה האחרונה, אני מבינה. אלה החיים: חייבים לעכל את מה שקרה, להפוך את הרגשות השליליים לאנרגיה חיובית – ולהמשיך".

      אם אנחנו כבר בענייני השוואות, אז חוץ מלארי קלארק, היה מי שציין בהקשר של הסרט שלך גם את "ספרינג ברייקרס" של הרמוני קורין.

      "זו כבר השוואה שפחות מחמיאה לי. אני מעריכה את הסרט הזה מבחינה ויזואלית, ומעריצה את העבודות הקודמות של הבמאי שלו, אבל הוא כל כך ריקני! זה סרט על בחורות דביליות שמצטרפות לבחור דביל. לא השתעממתי לרגע, אבל חשבתי שהוא טיפשי להפליא".

      באנג-גאנג (יח"צ)
      "להיות לבוש או עירום זה אותו דבר". מתוך "באנג גאנג (סיפור אהבה מודרני)" (צילום: יח"צ)

      השוואה אחרונה ודי, בסדר? בסרט יש הרבה אקטים מיניים, ארוכים ומפורטים, ולכן בזמן הצפייה קשה שלא לחשוב על הסיפורים מאחורי הקלעים של "כחול הוא הצבע החם ביותר", שהכוכבת שלו, ליה סיידו, התלוננה על יחס הבמאי ואנשי הצוות אליה בעת צילומי סצנות הסקס. איך דאגת שזה לא יקרה גם לך?

      "הייתי שחקנית בעצמי, אז אני רגישה לנושא. אמרתי לחבר'ה שעבדו איתי – אם באיזשהו שלב לא נוח לכם עם משהו, תגידו לי ונפסיק מיד. אמרתי להם גם שיחשבו על הגוף שלהם כאמצעי ותו לא. שיבינו כי הם לא שמים את עצמם או את האינטימיות שלהם מול המצלמה, אלא את הגוף שלהם כאובייקט. אני חושבת שכל זה שם אותם באזור נוחות. חוץ מזה, גם אם בתחילה כולם התרגשו מזה שהם צריכים להיות עירומים כל הזמן, בשלב די מוקדם זה כבר עבר להם, והם הבינו שלהיות לבוש או להיות עירום זה אותו דבר".

      ובאמת לא נשמעו נגדך כל תלונות, וזאת בניגוד למה שקרה עם עבדלעטיף קשיש, הבמאי של "כחול הוא הצבע החם ביותר", ועם לארי קלארק מיודענו אחרי הסרט האחרון שלו, "הריח שלנו". את חושבת שזה קשור לעובדה שהם גברים ואת אשה? אולי קולנועניות פשוט יודעות טוב יותר איך להתייחס לגוף ולנשמה של מי שעובד איתן?

      "אני בהחלט מכירה קולנוענים סוטים שמאוננים מול המוניטור בזמן הצילומים או מול חומרי הגלם בחדרי העריכה. אצלנו, חוץ ממני, חלק ניכר מן הצוות היה נשים ואני חושבת שזה בהחלט תרם רבות, והרגיע לא רק את מי שמול המצלמה – אלא גם אותי. תאמין לי, העירום הקולקטיבי כאן לא שעשע אותי אלא הפחיד אותי, כי הדאיג אותי איך השחקנים והשחקניות יתמודדו איתו. בשלב מסוים אפילו הוצאתי אותו מהתסריט, אבל אז הבנתי שאי אפשר לספר את הסיפור הזה בלעדיו. ממש לא ששתי לקראת סצנות האורגיות. מבחינתי, זה לא היה כיף אלא האתגר הגדול של חיי".

      סקס זה אוברייטד?

      "בהחלט, וזה מגוחך ועצוב. מדהים שסקס עדיין יוצר כל כך הרבה בעיות, ונושא עמו מטען פוליטי כזה, שיכול לטלטל מדינה שלמה. חכה ותראה מה יקרה לפני השידור הטלוויזיוני הראשון של הסרט. יש פה ארגון קתולי מטורף שכבר עשה את המוות לסרטים אחרים, והוא לבטח גם ינסה לצנזר אותנו. הם הרי משוגעים לגמרי, וחבל. אני מציעה לכולם לעשות ניסוי – תלכו ערומים כמה ימים ותבינו שזה לא ביג דיל".

      את האורגיות והמפגשים המיניים, הגיבורים מארגנים דרך הודעות טקסט. יש כאן המון כאלה – זה בטח היה אתגר לצלם גם אותן, לא?

      "זה גיהנום. בתסריט היו פי שלוש מן הכמות שהכנסתי בסופו של דבר. אין מעצבן יותר מאשר לצלם מסכים ואין משעמם מאשר לצפות בהם".

      מי שאינם בקיאים בתרבות של הנוער הצרפתי, יופתעו לראות כי הם מסמסים כאן בעיקר באנגלית.

      "ככה הדור הזה עושה אצלנו גם במציאות, אבל רק כי אנגלית היא שפה תמציתית יותר מצרפתית ולכן הולמת את הפורמט. הם לא היו מדברים ככה בעל פה".

      קטע מן הפסקול השמימי של הסרט

      מעבר לכל הגופות החשופים והפוטוגניים, הדבר הכי יפה בסרט זה המוזיקה המקורית שמורגן קירבי כתבה לו.

      "עבדנו עליה במשך זמן רב, עוד בזמן כתיבת התסריט, והיא נתנה לי השראה והכניסה אותי לקצב. בעיני מוזיקה היא דבר קסום, שיוצר פלאות. תמיד הייתי משוגעת עליה, עוד מגיל 11, כשאח שלי השמיע לי ג'וי דיוויז'ן, הקיור ועוד דברים שלא הייתי אמורה להקשיב להם בגיל הזה".

      ואיזה סרטים גרמו לך לרצות לעשות קולנוע?

      'לשבור את הגלים' של לארס פון טרייר ו'צ'אנקינג אקספרס' של וונג קאר וואי. אלה יצירות שעיצבו את חיי, שריגשו אותי, שמילאו אותי, וכשראיתי אותן אמרתי לעצמי שכל מה שאני רוצה לעשות, זה לתת לאנשים אחרים קצת ממה שהסרטים האלה נתנו לי".