אמנם "שמונת השנואים" היה כישלון אמנותי קולוסאלי מן המעלה הראשונה, אבל סרטיו המוקדמים של קוונטין טרנטינו ממשיכים לספק השראה לאין ספור קולנוענים ברחבי העולם. ביקורו בישראל בשבוע שעבר החזיר אותי עשרים שנה לאחור, לתקופה בה חיקויי טרנטינו צצו על מסכי הקולנוע כמו פטריות אחרי הגשם. היו בהם טובים יותר, למשל "דברים לעשות בדנבר כשאתה מת" ו"הקדושים מבונדוק" וטובים פחות, כמו "הקשר האנגלי" ו"סנאצ'", אבל באופן כללי נראה כי העולם הסכים לקבל את עסקת החבילה: אם אנחנו זכאים לגאונות של יוצר "ספרות זולה", עלינו גם לספוג את הפסולת המזוקקת שנופח גאי ריצ'י אחת לכמה שנים. ככל שחלף הזמן התמעטה כמות החיקויים, אבל בעיקר התמוססה לה הבוטות שבה נעשו. השפה הטרנטינואית, לעומת זאת, השתרשה בתעשייה, בעיקר בכל הקשור לכתיבת הדיאלוגים, והפכה מטרנד לבחירה אמנותית.
בהקשר זה, הגיע לאחרונה לצפייה ביתית "פארק הקטל", שהוא הכל חוץ מאשר מחווה מעודנת לטרנטינו. זהו סרטו החדש של הבמאי/תסריטאי הצעיר מיקי קיטינג, שביים בשנה שעברה את "תרמיל" ו"דארלינג" המוערכים. הראשון היה מעין גרסה מופשטת ודלת תקציב ל"היצור" של ג'ון קרפנטר, בעוד האחר היה כולו מחווה ל"רתיעה" של פולנסקי. שני הסרטים הפכו את יוצרם בין לילה לאחד מחביבי סצנת האינדי-אימה ולמישהו שראוי לבדוק לאיזה במאי הוא יפרגן הפעם.
במקרה של "פארק הקטל", התשובה ברורה. הסצנה הראשונה היא שיעתוק כמעט מוחלט לפתיחה של "כלבי אשמורת": צמד פושעים, אחד מהם פצוע אנושות, נוהגים ברכב מילוט במדבר קליפורני ובורחים מן המשטרה לאחר שוד בנק שביצעו, אליו לא היינו עדים. לאחר כמה דקות, הופך הבמאי את הקלישאה על ראשה ומציג את הדמות הראשית בסיפור, בחורה בשם ויויאן (אשלי בל "גירוש השדים האחרון") שנלקחה כבת ערובה במהלך השוד ומוחזקת בתא המטען של הרכב.
חצי השעה הראשונה של הסרט עשויה מצוין במיטב מסורת הגריינדהאוס. הדינמיקה בין ויויאן הלוחמנית לחוטפיה יוצרת תחושה של עוד, אך בנקודה זו, למרבה הצער, מגיע מהלך תסריטאי פחות מבורך. השודדים מטואטאים הצידה ומפנים את הבמה לנבל הראשי בסרט: וואייט מוס, פסיכופת עם אג'נדה דתית דה לה שמאטע (בהשראת הדמות של סמואל ג'קסון ב"ספרות זולה" כמובן) ורובה צלפים, שחולש על פיסת המדבר אליה גיבורתנו נקלעת. מגלם אותו פאט הילי, שהתמחה עד היום בגילומן של דמויות משניות הגונבות את ההצגה, כפי שעשה למשל ב"מגנוליה", אבל גם כיכב בתפקיד משמעותי כאיש הרע במותחן המשובח "Compliance".
הסרט לא מציין זאת באופן מפורש, אבל ניתן להבין כי וואייט לחם בעבר במזרח התיכון במסגרת שירותו בצבא האמריקאי. הוא עונד דיסקית, וחשוב מכך, משמיע במערכת הכריזה שעל אדמתו (אותה הוא מכנה ארצו של אלוהים) הקלטות של תפילות מואזין. הלוקיישן המדברי הצחיח וקול התפילות משמש עבור וויאט רקע מושלם לציד בני אדם, ובמקרה שלפנינו - בסיס אידיאלי למשחק החתול והעכבר שהוא מנהל עם ויויאן לאורך חלקו השני של הסרט.
אני משוכנע שהבמאי הצעיר רצה לומר כאן משהו משמעותי בסוגיית הזכות לנשיאת נשק, שמעסיקה בשנים האחרונות את האמריקאים, וספציפית לגבי מה שיכול לקרות אם אותו נשק בא במגע עם פנאטיות דתית או טראומת מלחמה. למרבה הצער, הנושא הנפיץ הזה לא מתגבש לכדי אמירה מובחנת או מעניינת במיוחד. הכל היה נמנע לו קיטינג לא היה זורק לפח את כל מה שבנה במערכה הראשונה המצוינת, לטובת מרדף בנאלי, שכמותו ראינו מאות פעמים בעבר, בין פסיכופת לבחורה יפה.
למרות האכזבה מהתוצאה הסופית, "פארק הקטל" עדיין עשוי טוב יותר מרוב התוצרים שיוצאים מתעשיית האינדי, ונראה כמו סרט קולנוע לגיטימי. על הסקאלה של חיקויי טרנטינו, הוא ניצב במקום טוב באמצע: במרחק שנות אור מן האיכויות של "שני ימים בעמק", אבל לא מחריד ועלוב כמו "דרכו של אקדח". במקרה זה, גם חובבי האימה וגם מעריצי טרנטינו ייצאו עם חצי תאוותם בידם, אבל לפחות זה ייקח להם רק תשעים דקות ולא שלוש שעות כמו בתיאטרון התרדמה של "שמונת השנואים".
"לילו של איש הזאב": הטריילר
איש הזאב הוא אחת הדמויות המיתולוגיות הוותיקות בקולנוע האימה. ייחודה של דמות מפלצתית זו, שרובו של הזמן היא אינה מפלצת, כי אם אדם נורמטיבי שבלילות של ירח מלא עובר טרנספורמציה לאיש-זאב רעב לבשר אדם. קוטביות זו אפשרה לדמות לשרוד כל כך הרבה שנים, ולהמציא את עצמה כל פעם מחדש בהתאם לדרישות התעשייה וטעמם של הצופים.
ואם יש מישהו שידע מה הקהל רוצה, זהו פול נאשי - איש הזאב המגניב מכולם. השחקן/במאי הספרדי נולד במדריד ב-1934, במהלך מלחמת האזרחים, בשם ג'קינטו מולינה אלוורז. לאחר קריירה קצרה אך מוצלחת כמרים משקולות, הוא נכנס לעסקי הקולנוע, לא לפני שהחליף את שמו לפול נאשי, כמחווה כפולה: הן לאפיפיור באותם ימים והן למתאבק שהעריץ כילד.
הפריצה התרחשה ב-1968, עם סרט האימה "סימנו של איש-הזאב", בה שיחק לראשונה את דמותו של ולדמר דנינסקי, דמות שגילם תריסר פעמים נוספות בשנים הבאות: שישה יותר מהשחקן לון צ'ייני ג'וניור שגילם את איש הזאב בסדרת סרטים בשנות הארבעים והחמישים.
במהלך הקריירה שלו, שהתפרשה על פני שישה עשורים, הספיק נאשי לגלם כמעט כל דמות מארסנל המפלצות הקלאסיות של יוניברסל, ותמיד בעיבוד ספרדי משלו, בדרך כלל נוטף דם ועמוס עירום. הוא גילם את דרקולה, פרנקנשטיין, המומיה, הגיבן מנוטרדאם ואפילו את התפקיד החצוי שמספק ד"ר ג'ייקל ומר הייד. אבל למרות מגוון התפקידים, לעד יזהו אותו עם איש הזאב.
"ליל איש-הזאב" שחוגג כעת שלושים וחמש שנים ליציאתו, הוא הסרט השמיני בסאגת ולדמר דנינסקי ונחשב לאהוב ביותר בסדרה על נאשי עצמו, שלא רק מככב בו אלא גם כתב, ביים והפיק אותו. לטובת מי שחוכך בדעתו אם לצפות בו, חשוב לציין כי אין צורך לראות את הסרטים בסדר כרונולוגי מכיוון שכל פרק בסדרה מנותק עלילתית מאלה שקדמו לו או באו אחריו. רק דבר אחד לא משתנה, וזו הופעתו המהפנטת של נאשי בתפקיד הראשי.
במקרה זה, זירת ההתרחשות היא הונגריה של המאה ה-16. באותה תקופה, רוזנת בשם אליזבת מואשמת בהיותה מכשפה ובשתיית דם ילדים לצורך סגידה לשטן. היא מועלה אחר כבוד על המוקד] ואיתה מוצא להורג גם יד ימינה, איש הזאב ולדמר דנינסקי.
ממש לפני מותה, מטילה אליזבת את הקללה המנדטורית ומודיעה לנוכחים כי תשוב מן המתים ותביא על ראשם גיהנום. הקללה מתגשמת ארבע מאות שנים מאוחר יותר, בעת שסטודנטית נכלולית לאנתרופולוגיה רוצחת את המנחה שלה וגונבת מדליון עתיק שברשותו.
אותו מדליון, בשילוב דם בתולה המטופטף על אפרה של המכשפה, מחזיר אותה לחיים בתור ערפדית. ממש במקרה, באותו הזמן ובליל ירח מלא, מחליטים צמד שודדי קברים משעשעים לבזוז את קברו של דנינסקי ובטעות מקימים גם אותו לתחייה. לא ברור מה קרה באותם ארבע מאות שנים שחלפו, אבל לפתע איש הזאב מחליט שמטרתו היחידה היא לעצור את מי שהיתה מנהיגתו מלהביא קלון לעולם.
כיאה לקוליות של נאשי, על הדרך אנחנו מקבלים גם סיפור אהבה חצי אפוי עם סטודנטית יפיפייה, שמאפשר לנאשי לעשות את אחד הדברים האהובים עליו - להפשיט את שותפתו לסצנה וכמובן להוריד את חולצתו ולהפגין את שרירי החזה שלו (הוא מקפיד להישאר אלגנטי בלבושו גם בהיותו איש-זאב). עם זאת, הקרב בין דנינסקי והמכשפה עומד במרכזו של הסיפור, וכל שאר הדמויות משמשות בשר תותחים עבורם.
הסרט אולי מאכזב בכל הנוגע למדד הטראשיות (אם כי אל דאגה, יש דם למכביר), אך הוא מפצה על כך בלוקיישנים ייחודיים ובצילום נפלא של אלחנדרו אולואה ("קומפנרוס" של סרג'יו קורבוצ'י), שמבדיל אותו מסרטים אחרים בסדרה.
מעבר לכל פטפוטי הביצים, "לילו של איש-הזאב" ניצב כתשובה מוחצת לשאלה למה זוכה נאשי למעמד של חצי אל בקרב חובבי קולנוע הקאלט. הוא מספק מפגן מבדר ומשכנע של אדם, הנקרע בין שתי זהויות ונלחם בחיה שבתוכו. נאשי אמר פעם בריאיון "תמיד נמשכתי לדמויות גבוליות, כמו אדם שנמשך לצעצועים שבורים. אני מזדהה איתן כי אני מרגיש בעצמי כמו צעצוע שבור". צעצועים שבורים כאלה, אף פעם לא יוצאים מהאופנה.