(בסרטון: אריאל זילבר ושולי רנד בחדר החזרות)
לפני קצת יותר מעשור, במאי 2006, הוכרז כי המלחין והמבצע שמוליק קראוס יקבל את פרס שר החינוך למפעל חיים. קראוס היה גאון על כך אין עוררין. אבל הוא גם היה אדם אלים. הזמרת ג'וזי כץ, אם ילדיו ושותפתו משכבר ליצירה, סבלה ממנו רבות. כץ אמרה אז, סביב סערת הפרס: "יש אנשים שלא מתאימים להיות מודל חינוכי". ועדת הפרס, שכללה את אביהו מדינה, מרגלית צנעני, יואב גינאי, ד"ר נתן שחר ואחרים, הורכבה בזמן כהונתו קצרת הימים של השר מאיר שטרית ("קדימה"), והשר שהחליף אותו אופיר פינס-פז ("העבודה") לא מצא לנכון לשנות את החלטת הוועדה לאחר שזו פורסמה.
ח"כ שלי יחימוביץ' הקשתה אז על השר פינס-פז:
"בכל זאת, פרס שר החינוך, על כל המשמעות העמוקה הטמונה בו, כלומר, על כל הערכים החינוכיים - לא מדובר בפרס טכני, מדובר בהבעת עמדה תרבותית, ערכית, אידיאולוגית... אני שואלת, האם לא צריך להביא בחשבון באופן עמוק ומהותי ציבור של הרבה מאוד נשים מוכות בישראל, כשם שהיתה ג'וזי כץ, שחטפה מכות רצח משמוליק קראוס - ציבור שלם של נשים שסופגות אלימות יומיומית, לראות אותן לנגד עיניך ולא לשדר את המסר הזה של הענקת פרס שר החינוך על כל משמעויותיו לאדם שהיה כל כך אלים כלפי אשתו, ובכל זאת לשקול מחדש את עצם הענקת הפרס".
בסופו של דבר הפרס הוענק.
קשה היה שלא להיזכר בפרשה הזאת בשבוע האחרון, עת הודה החתן הטרי של פרס שר החינוך למפעל חיים השחקן והמוזיקאי שולי רנד בעבירה של גרימת חבלה ברשלנות. זו שנחבלה על פי הפרסום בוואלה! חדשות היתה אשתו, מיכל בת-שבע רנד. עוד על פי הפרסום, נראה על פניו כי אין זו הפעם הראשונה שגברת רנד הרגישה את נחת זרועו של היוצר המוכשר: בשנת 2012 התלוננה רנד על אלימות מצד בעלה ואף אמרה כי "חשה סכנה לחייה". בעקבות הפנייה, שהתה רנד במעון לנשים מוכות עד שנת 2013. ברקע הפרס שהוענק לרנד ישנה גם היעלמותו לפני מספר שבועות ודיווחים על מצב כלכלי קשה. רנד הגיב לפרסומים בנושא תוך שהוא מאשים את אשתו, באומרו כי "מדובר בטענות ישנות וממוחזרות אשר עולות שוב כחלק מניסיונותיה של מיכל רנד לפגוע אישית ומקצועית בבעלה".
כמו במקרה קראוס, גם במקרה של רנד נשאלת השאלה: גם אם האיש ראוי להוקרה על הישגיו האמנותיים, האמנם ראוי להעניק לו את פרס שר החינוך? האם גבר ששמו נקשר לאלימות כלפי נשים ראוי לשמש דמות חינוכית או מודל לחיקוי? התשובה היא ברורה: כמובן שלא.
לא חסרות דוגמאות מקבילות מלבד קראוס לאמנים ויוצרים שדמותם לכל הפחות שנויה במחלוקת והוקרתם מעוררת דיון ציבורי: הסאגה המתמשכת סביב חניכת רחובות בראשון לציון והרצליה על שמו של זהר ארגוב שהורשע באונס, סערת הענקת ושלילת פרס לנדאו מטעם מפעל הפיס למשורר יצחק לאור שנשים שונות טענו כי הטריד אותן מינית, או פרשת זילבר-ניני גייט בפרסי אמ"י ואקו"ם. אבל בעוד הוויכוח על אריאל זילבר הוא בבסיסו ויכוח פוליטי על גבולות חופש הביטוי, על המעשים המיוחסים לקראוס ורנד לא אמור להיות שום דיון: מדובר באלימות פסולה ושפלה, דברים שלא אמור להיות להם מקום ב-2016, בישראל או בכל מקום אחר.
לרנד יש רקורד מכובד ולמעלה מזה בתחום שהגדיר משרד החינוך כ"תרבות יהודית": קריירה של כ-30 שנים בה נחל הצלחה בכל תחום אמנותי שרק נגע בו: בתיאטרון, בקולנוע - בין היתר בסרטו החשוב "אושפיזין" - וגם באלבום מצליח שזכה להכרה חוצת מגזרים באמת. היצירה שלו נתפשה כאותנטית, וההתקבלות שלה אפשרה ליוצרים אחרים מכל הקשת הדתית דרך קלה יותר בייצוגי המיינסטרים הישראלי. אלה לא דברים שאפשר לבטל בהינף יד - אבל גם לא מעשי אלימות לכאורה.
להענקת פרס, בוודאי שפרס מפעל חיים, יש משמעות שהיא מעבר להוקרת הישגים והערכה ציבורית למצוינות. גוף שמעניק לאדם פרס מפעל החיים אולי העיטור הגבוה ביותר שאפשר להעניק מציב אותו למעשה בתוך גלריה של דמויות מופת. גוף שכזה מתגאה בדמויות הללו ובמה שהשיגו, אבל הוא לא יכול לקרוא "היו כמו אנשים אלו" מבלי לקחת בחשבון את החיים האישיים של האישים האלה. אי אפשר להפריד את האמן מהאדם או את האדם מהאמן, ואי אפשר לטאטא יותר מתחת לשטיח אלימות כלפי נשים. מתן פרס מפעל חיים לדמויות ששמן נקשר במעשים כאלה נותן להם לגיטימציה ציבורית, ובמקרה הזה גם ממסדית. ראוי ששר החינוך נפתלי בנט וחברי ועדת הפרס (העיתונאי החרדי יוסי אליטוב, השדרנית והעורכת דבורה קיציס מרשות השידור ומנכ"ל ערוץ 20 מוטי שקלאר) יבינו עד כמה חמור הצעד של משרדו.
הפרס כבר הוכרז אמנם, אבל אין דין פרס שר החינוך כפרס אקו"ם או פרס ישראל. הוא אינו כה חשוב עד כדי שלא ניתן לסגת ממנו. אך אף על פי כן, המסר שייצא מהוקרה כזו הוא הרסני מאין כמותו. מוטב יעשה השר בנט אם יבטל את הענקת הפרס לשולי רנד ויתרום את הסכום למקלט לנשים מוכות או ארגון אחר, או יעניק את הפרס ר"ל לאשה (בטוח שלא חסרות כאלה הראויות לפרס). בהצהרה שמסר לעיתונות עם הענקת הפרס אמר בנט כי "דווקא בימים של שיח מפלג אנו זקוקים לדמותו וליצירתו של שולי יותר מתמיד". זה לא נכון: דווקא בימים של שיח מפלג אנחנו זקוקים יותר מתמיד למנהיגות אחראית שתימנע משיח מפלג, ואנחנו זקוקים לדמויות מופת הגונות, ישרות ואדיבות, שאין להן דבר עם אלימות. זה כל הסיפור.