מאז הגיע כאן לאולמות לפני כחודש, "החיים הסודיים של חיות המחמד" לא נוטש את המקום הראשון בטבלת שוברי הקופות המקומיים. קומדיית האנימציה הזו התגלתה אצלנו כלהיט הגדול של השנה, ויותר מכך, כתופעה תרבותית של ממש.
אמנם הסרט מצליח כמעט בכל הטריטוריות בהן כבר הופץ, אבל אצלנו הצלחתו מובהקת במיוחד. במדינות אחרות, שובר הקופות מנהל קרב שווה בשווה מול להיטי אנימציה אחרים, למשל "עידן הקרח: מסלול התנגשות" ו"מוצאים את דורי", אך בארץ הוא מוביל עליהם בפער עצום. בשעה שהם מביאים לאולמות רק עוללים, הרי כי במקרה שלו, רבים מן הצופים הם מבוגרים, שחלקם אף מגיעים בלי ליווי ילדים ולא כחלק מן המטלות של החופש הגדול, אלא מרצונם החופשי.
נכון לרגע זה, כבר צפו כאן בסרט מעל 300 אלף איש, והקיץ עוד ארוך, כך שהיד עוד נטויה. רגע לפני שהוא מתקרב לרף חצי מיליון הכרטיסים, הנה כמה נקודות מבט שונות על הישגיו הפנומנליים.
הכלב (אמיל)
"אמא שלי לקחה אותי בשבוע שעבר לראות את הסרט. היתה הקרנה לבעלים ולכלבים בגג של עזריאלי ואפשר לסמוך עליה שתקח אותי לאירוע כזה. אני יכול להגיד לכם שקלואי, החתולה שמוצגת בו, מייצגת בעיניי באופן מושלם התנהגות חתולית. אני גר עם שני חתולים, אז אני יודע על מה אני מדבר. קטן וקטנוש, האחים החתולים שלי, באמת מתעסקים בענייניהם רוב הזמן ולא משתפים אותי במשחקים שלהם.
"בגלל זה, בניגוד למקס, הגיבור ההולך על ארבע בסרט, אני לא הייתי מתנגד שאמא תביא עוד כלב הביתה. גם כי כך יהיה לי עם מי לשחק, וגם כי אני לא אוהב את האוכל היבש שלי. אמא ניסתה עלי כל מיני סוגים והיא פשוט לא מבינה שאני מעדיף אוכל כמו שלה. אם יהיה עוד כלב שיסיים את האוכל שלי במקומי, אמא תחשוב שאכלתי יפה וזה יהיה מעולה".
הווטרינרית (דניאל משה)
"הסרט מדבר על נושא שתמיד סיקרן אותי מה בדיוק חיות המחמד שלנו עושות בעת שאנו יוצאים לעבודה?
"במסגרת עבודתי, נתקלתי בלא מעט מקרים שגרמו לי לתהות על החיים הסודים של החיות. כך, למשל, הסיפור של בוב, כלב פאג שהבעלים שלו מצלם חתונות למחייתו ולכן יוצא מהבית כמעט כל ערב. פעם אחת, הוא התקשר אליי מפוחד וסיפר לי שכלבו הולך עקום ונופל על הצד, ואז הבחין במהלך השיחה כי בקבוק בייליס שהיה על המדף נפל ממנו, ומכאן הסיק שהכלב השובב שתה את תכולתו.
"בוב אושפז באותו לילה, קיבל נוזלים וטיפול תומך ולמחרת התעורר כמו חדש, למעט הנגאובר קל. בקיצור, חוויות הזויות כמו אלה המתוארות בסרט הזה מתרחשות גם במציאות. הוא אמיתי ומקסים ואני ממליצה לכולם לראות אותו".
התוכי (סוויטפי)
"כמו שאתם מבינים, הבעלים שלי קצת מושפעים מ'החיים הסודיים'. אני לא מתלוננת, כי נחמד לי כאן יותר מאשר בחנות חיות. לגבי הסרט: אהבתי את הדמות של התוכי, סוויטפי. היא כזאת חמודה - או אולי בעצם יש לומר כזה חמוד?
"סך הכל, מחמיא שקראו לי ככה, אפילו שאין ממש דימיון בינינו. בעוד הבעלים של סוויטפי בסרט קירח, אני דווקא מעדיפה ראשים עם שיער שופע: זה נורא כיף לשחק עם השיער ולפצל קצוות. לעומת זאת, קינאתי בסוויטפי על התעופה שלה. לי קצצו את הכנפיים בחנות אז אני לא יכולה לעוף בינתיים, אבל בקרוב הן אמורות לגדול שוב ואז אולי אוכל לעופף גם אני".
אדונית חיות המחמד (לימור גולן. בעבר אמא לארנבים והיום לכלבים ולחתולים)
"הדמות של סנובול הארנב, חיית המחמד הדחויה, נגעה לי בנקודה רגישה והחזירה אותי כמה שנים אחורה: היה לי אז ארנב מושלם בשם סנאפו, וחשבתי שאוכל לגדלו בחדר שלי בדירת שותפים. במשך כמה חודשים היינו שם שנינו לבדנו, עד שהרגשתי שהוא בודד ובגלל שידעתי כי ארנב זו חיה זוגית, הבאתי לו בת זוג סטלה.
"האהבה ביניהם פרחה, אבל התברר לי שזה סיוט לגדל את שניהם בחדר. כחיה לילית, הם היו מתרוצצים כל הלילה, וחופרים את הרצפה מתחת למיטה שלי. מעבר למחסור חמור בשינה שלי עצמי, הרגשתי שאני עושה להם עוול גדול ושהם צריכים לחפור בגינה ולא להיות כלואים בחדר. מסרתי אותם בצער רב לווטרינר מקסים שגר במושב. ידעתי ששם מקומם, ושיהיו להם שם הרבה הרפתקאות. יום לפני שמסרתי אותם אימצתי את אמיל הכלב, כדי שלא אחזור לחדר ריק.
"אזהרת ספוילר: אני שמחה שגם סנואו בול, שהסרט מראה תחילה כי איבד את אמונו בבני אנוש, מצא בסופו של דבר בית.
הפרשן (בעיני עצמו) לענייני הפצה וקופות (אבנר שביט)
הדבר המעניין לגבי ההישגים הקופתיים של "החיים הסודיים של חיות המחמד" הוא שגם מעריציו הגדולים ביותר, לא יטענו שמדובר באיזו יצירת מופת בלתי נשכחת. אם הפופולריות שלו נובעת מאפקט המפה לאוזן, הרי שהשמועות לגביו הן שמדובר בסרט חמוד ותו לא. כל זה מלמד, מן הסתם, כי הצלחתו לא נולדה בגלל איכויות קולנועיות או אמנותיות יוצאות דופן, אלא בשל יכולתו לגעת לקהל, בעיקר זה הישראלי, במקומות אישיים, כפי שגם מראות כל העדויות לעיל.
לפי רישומים שונים, יש כ-500 אלף כלבי בית בישראל, אז רק יאה כי הסרט ימכור כמות דומה של כרטיסים, וגם רק טבעי כי יש התאמה מוחלטת בין שני האזורים עם הכי הרבה בתי קולנוע והכי הרבה כלבים בארץ: בשני המקרים, מדובר בגוש דן ובראשון לציון.
"החיים הסודיים של חיות המחמד" מוכיח עד כמה ישראלים אוהבים חיות מחמד, ואף שבעלי טורים פרובוקטיביים היו משתמשים בהמולה סביבו כדי לנסח מניפסטים צולפים על אסקפיזם בורגני, קשה שלא לשמוח כי דווקא סרט שכמותו התגלה כלהיט הגדול של העונה. הרבה בזכותו, עד שיגיע ההמשכון אולי נוכל לספור כבר עוד מאה אלף כלבים שאומצו בארץ.
וגם: חמישה המשכונים אפשריים לסרט:
"החיים הסודיים" + "להרגיש בבית": סיפורו של כלב רחוב הפורץ לבתים אחרים בשעה שהבעלים לא נמצאים, ואז מתאהב באחת הכלבות שהוא פוגש במסגרת פריצותיו.
"החיים הסודיים" + "החיים בינתיים": בעקבות תקרית לא נעימה עם חתול רחוב, מחליטה כלבה חרדתית לכלוא את צאצאיה בין ארבע קירות ולמנוע מהם לצאת החוצה.
"החיים הסודיים" + "דרושה שותפה רווקה": כלבה תמימה ושוחרת שלום מצרפת לדירתה הולכת על ארבע שעושה גם כן רושם טוב בתחילה, אבל אז מתברר שאינה מפסיקה לנבוח וגם לנשוך.
"החיים הסודיים" + "הדירה": לאחר מותה של סבתם, שני גורי כלבים צעירים מפשפשים במלונתה ומגלים ראיות לסוד נורא: במשך שנים, היא ניהלה קשרי חברות עמוקים עם חתול.
"החיים הסודיים" + "פרנסס הא": סיפורה של כלבה היפסטרית מנייריסטית הנודדת בין דירות שונות בניו יורק ומתקשה למצוא את מקומה בעת שכל חבריה כבר מתמסדים ומתיישבים.