(בסרטון: אביהו מדינה שר "נערה בת מלך")
גלי עטרי - "קרן אור" (3:22)
להבדיל מזו המאולצת של שלמה ארצי ומזו המביכה של שלום חנוך, פנייתה של גלי עטרי מזרחה מרגישה אמיתית וטבעית. זה נובע, כנראה, מכך שבאמת יש לה מה לחפש שם: הוריה נולדו בצנעא שבתימן. שלמה ארצי, אגב, הוא פולני-רומני. לשלום חנוך יש שורשים לטביים.
כוונותיה של עטרי, אם כן, טהורות יותר. מהלכיה המקצועיים הגיוניים יותר, קרובים יותר לקרקע, לחיים, לאמת - ובקיצור, למזרחיות. גם הדרך שבה היא מגלה את המזרח מכובדת ואלגנטית: "בין האש ובין המים", האלבום שכתב והלחין עבורה סגיב כהן לפני שמונה שנים, היה יצירה מגובשת ומעניינת. "מכאן לשם", השיר שקיבלה מעמיר בניון לפני חמש שנים (כחלק מעבודה משותפת על אלבום שבסופו של דבר לא יצא), לא היה רק סינגל מצליח, אלא גם השיר הכי יפה שלה מאז "מה שאת אוהבת" (מאיר גולדברג ויצחק קלפטר, 2003).
"קרן אור" - שיר נוסף שעטרי שלפה מהמגירה של סגיב כהן - אמנם לא מרתק ברמה הקומפוזיטורית כמו "מכאן לשם", אבל כן מעובד כהלכה, מתפתח לאט ובחוכמה, אוחז בפזמון קליט ומוציא מעטרי ים-תיכוניות אותנטית, עסיסית, אסלית. שום דבר שמזכיר את הסאלטות המשונות ששלמה ארצי ושלום חנוך עושים כעת בניסיון להתאים את קולם הוותיק, העייף, לאוזנו של העם החדש, השונה מאוד בכל אספקט שהוא מזה התל אביבי/קיבוצניקי שבו הם גדלו, פעלו וזכו להכרה.
אצל עטרי, התימניה הכי אשכנזיה בשנות השבעים והשמונים בארץ, אין זכר לחנפנות מהסוג הזה: היא נשמעת כמו גלי עטרי גם בגרסה הזאת שלה, הפחות מתחשבת ברוח האליטות הישנות. המזרחיות האמינה והלא מתאמצת שבוקעת ממנה בשיר הזה מעידה על כך שבאמת, גלי עטרי עושה רק מה שהיא אוהבת.
(שלושה כוכבים וחצי)
אביהו מדינה - "נערה בת מלך" (3:55)
אביהו מדינה, מגדולי מלחיני ארצנו, מעולם לא היה טיפוס של הפתעות, יציאות וקונצים למיניהם, כך שאין מקום להרים גבה נוכח העובדה שגם עכשיו, אחרי 40 ומשהו שנות קריירה, הוא דבק בזמר ים-תיכוני מסורתי, פשוט וקולח, מהסוג שעבד פעם חזק, למיטב זיכרונו, במפגשים חברתיים של שבת וחגים.
"נערה של מלך", סינגל הבכורה שלו מתוך אלבומו ה-13, לא מנסה בשום פנים ואופן לחדור לעולמם על נוער הנרגילות ומשקאות האנרגיה. אין סיכוי שהשיר הזה - המצדיע בצנעה למוזיקה המזרחית של שנות השמונים, בתחנה המרכזית - יישמע אי פעם דרך רמקול בלוטות' בווליום מקסימלי, באמצע הלילה, כשכולם ישנים, בתוך חדר במלון "פמבוס נאפה רוקס", בזמן שהחבר'ה משתינים לבריכה מהחלון. בשביל זה יש להם את הרפרטואר של סטטיק ובן אל תבורי.
מדינה, כיאה ליוצר מכובד וחשוב שכמותו, שומר על דיגניטי ועל מרחק רב ככל האפשר מההווה המזוהם תרבותית - וטוב מאוד שכך - אבל במקרה הזה הוא מקפיד, אולי, יותר מדי: הטקסט עובר, הלחן סביר, העיבוד סטנדרטי, הקול עדיין שם, והכל, בעצם, נחמד מאוד - אבל בהיעדר אלמנט מלהיב, או לפחות איזו סטייה קלה מהשבלונה, קשה להאמין שאנשים (גם כאלה שאינם בני נוער שיכורים באיה נאפה) יטו אוזן ויקשיבו לזה. אביהו מדינה פשוט לא זורק להם, לנו, פיתיון מספיק אטרקטיבי.
(שני כוכבים וחצי)
דוד בן בסט וחיים משה - "פסנתר" (4:10)
איכשהו, בלי כוונה, נוצרה לנו פה, במדורנו הצעיר והתוסס, פגישת מחזור של בוגרים אחראיים, אבל את קולותיהם של אלה שמשתפים פעולה בדואט השקט והסולידי הזה קצת קשה לזהות לבד, בלי הודעה לעיתונות.
לראשון שבהם, דוד בן בסט (השיר לקוח מאלבומו החדש), יש קול של איש רגיל, סוכן מכירות או משהו כזה, ומקולו של השני - שנחשב בשנות השמונים, לגמרי בצדק, ליורשו החוקי של זוהר ארגוב - נותרה, למרבה הצער, צרידות חנוקה בלבד. שום דבר שמזכיר את הצבע הייחודי ואת האנרגיות החמות שהעיפו לשמיים שירים יפים כמו "אהבת חיי", "תן לזמן ללכת", "נשבע" ועוד.
העובדות הללו הופכות את "פסנתר" של דוד בן בסט וחיים משה לעצוב ומעציב הרבה יותר מכפי שהוא אמור להיות: אסף אטדגי השתדל מאוד להדמיע בטקסט הקיטשי, הפסבדו-ספרותי, שכתב ("מי בנה לך גשר צר על הנהר / שתוכלי ללכת כשנגמר / מי פתח לך דלת אל הרגש / ובנה לך ארמונות בחול"), וגוסטו, המלחין, התייחס אליו בכובד הראש ובעגמומיות הראויים - אבל הבאסה העיקרית נובעת, כאמור, מעצם המפגש המחודש והלא ממש נעים הזה עם בן בסט ומשה. מפגש שמוכיח, באופן חד משמעי, שימיו הגדולים של האחרון הרחק מאחוריו.
לזכותם של בן בסט ומשה אפשר אולי להגיד שהם לא האשמים היחידים בתוצאה המשעממת, המיושנת וחסרת השפיצים הזאת: חבר נוסף מהשנתון שלהם - ננסי ברנדס שמו - חתום פה על העיבוד המוזיקלי, שנשמע כמו פלייבק של אורגניסט חתונות ולא מצליח, או לא מנסה, לטשטש את הכשלים הווקאליים. התוצאה היא "פסנתר" ישן ומקולקל שכבר לא ניתן לתקנו. "פסנתר" שעבר זמנו.
(כוכב וחצי)
עמוס אלגלי - "בדרך לים" (3:16)
לרגע לא חשבנו אחרת, אבל עדיין, בשביל הפרוטוקול, נציין שעמוס אלגלי אוהב את הים. מה זה אוהב? חולה עליו. הדבר היחיד שהוא יותר אוהב מהים זה בחורות שאוהבות את הים - וכעת, אחרי שצבר מעט רזומה והמון צפיות ביוטיוב, גם את עצמו (בים).
בשירו החדש והמחונטרש - ששמו עשוי לגרום לאנשים קצת פחות צעירים והלומי הורמונים לחשוב שמדובר בלהיט של משינה משנת 1988 ("בדרך אל הים"), ואז, אבוי, כשיגלו את האמת, להתאבד - הוא אף מדבר על עצמו בגוף שלישי, כאילו מפיה של בחורה שווה על החוף: "עושים לחיים, יין לבן את לוגמת / ועל עמוס שוב מסתכלת / מורידה שמלה, מעלה תמונה" (פרי מוחו הקומפקטי והשוביניסטי של רון ביטון, שכתב את זה).
יש לו, לאלגלי שלנו, בעל מצב הרוח הגלי, קול צלול וטוב, אבל ניתן לומר זאת רק על המשמעות הבסיסית של המילה "קול": ברגאטון הים-תיכוני שהוא מציע לעולם אין שום דבר צלול וטוב, וגם דברים אחרים אין בו. מדובר בכלום אוורירי, לח ומיוזע, שמעודד בני נוער שמקשיבים לו בחוף הים להיות כאלה בעצמם.
מה, בעצם, כל כך רע בכלום אוורירי? נכון, שום דבר - וזו חלק מהבעיה. הלוואי שזה היה רע. כל דבר עדיף, כידוע, על שום דבר - כלומר, על עמוס אלגלי בחוף הים. אפילו - שלא נדע - צונאמי.
(חצי כוכב).