יש מעט אלבומים שאפשר לומר עליהם שהם באמת משני חיים, או לכל הפחות משנים את כל מה שחשבתם על מוזיקה. אלבום הבכורה של הסטרוקס, שיצא השבוע לפני 15 שנה, מילא אצלי את התפקיד הזה. כשיצא הוא זכה להשוואות מחמיאות ומנופחות להרכבים כמו הוולווט אנדרגאונד, הסטוג'ס וטלוויז'ן. מהשוואות כאלו קשה לצאת בחיים ולכן לא אכנס לפינה של לאמת או להפריך אותן. לגבי דבר אחד אני בטוח במאה אחוז: לא הייתי כאן כשהוולווט אנדרגאונד, הסטוג'ס וטלוויז'ן היממו את העולם. כל מה שאני מכיר מהם זה רק את המוזיקה והמיתוס. לעומת זאת הייתי בדיוק בגיל ובמצב הנפשי המתאים כדי להכיל ולספוג את הסטרוקס כשזו פרצה לעולם.
הרבה מהסיפור על אודותיה נכתב בדיעבד ולא מעט על ידי תקשורת מחוללת הייפים, אבל דבר אחד היה ברור כבר בעבודה באולפן: זה לא במקרה שהיא מזוהה עם תחיית הרוקנרול של שנות האלפיים והחזרה של להקות גאראז' ופוסט פאנק לאופנה. חברי הסטרוקס באמת רצו להישמע אחרת. הימים היו ימי הזוהר של הנו-מטאל בארצות הברית. הכל היה בומבסטי ומנופח ונדמה שגם הלהקות הכבדות ביותר, מאינקובוס ועד לינקין פארק, הפנימו והטמיעו את מהפכת ההיפ הופ והמוזיקה האלקטרונית ונתנו להן פרשנות מסחרית יותר. באנגליה לעומת זאת מוזיקת הרוק החלה להתכנס בתוך עצמה עם להקות רוק אקוסטי כמו טרוויס וקולדפליי. באקלים הזה להוציא אלבום שנשמע כמו הסטוג'ס לא נשמע בהכרח כמו רעיון טוב. לכן מגיע להם הקרדיט על כך שכשנכנסו לאולפן עם המפיק גורדון רפאל הם רצו במודע לקחת את כל מה שהיה אופנתי במוזיקת רוק באותם ימים - ולעשות בדיוק ההפך.
בשנת 2001 הייתי בן 19. מוזיקלית, עד אותו רגע לפחות, הרגשתי חלק מדור די מוזנח מבחינה מוזיקלית. כשהגראנג' והבריט-פופ התפוצצו בארצות הברית ואנגליה בהתאמה הייתי צעיר מדי. נהניתי מהמוזיקה אבל לא ייחסתי לה משמעות רבה. בסוף שנות התשעים, כשהגעתי לגיל שבו מחפשים שייכות וזהות מוזיקלית, האווירה כבר היתה די מדכדכת. גם אם בדיעבד הסצנה האלטרנטיבית בעבעה - סופר פרי אנימלס, גרנדדי והפליימינג ליפס הוציאו אלבומי מופת אליהם הגעתי מאוחר יותר - בזמן אמת הייתי מנותק ממנה, בעיקר פיזית, תקשורתית וטכנולוגית. וכשההווה נראה שחון אתה חוזר לעבר. עד היום אני מתכווץ כשאני שומע אנשים אומרים משפטים כמו "המוזיקה היום היא חרא" או "כל הדברים הטובים יצאו לפני 40 שנה". אני מתכווץ כי הייתי שם. צעיר בן 16 בור וטיפש בסוף הניינטיז שמרגיש כי הוא צריך להשלים פערים בהיסטוריה של הרוק כי ממילא לא קורה היום שום דבר טוב.
סולן הלהקה ג'וליאן קזבלנקס והבסיסט ניקולאי פרייצ'ור הכירו בבית ספר פרטי בגיל 12. את ניק ולנסי הגיטריסט ופאבריציו מורטי המתופף הכיר קזבלנקס בקולג'. גם הם התחנכו על שורשי מוזיקה מהעבר ואף סיפרו שבתחילת דרכם נשמעו כמו גרסה מהוססת של הדורס. את הסטרוקס הקימו ארבעתם ב-1997 כשהם בעצמם בני 19. מי שעזר ללהקה לעצב את אופייה היה אלברט האמונד ג'וניור, שהכיר את קזבלנקס משהותם בבית ספר בשוויץ. כשהגיע ללמוד קולנוע בניו יורק חלק דירה עם קזבלנקס, הצטרף ללהקה כגיטריסט שני ועזר ללהקה לקבל את האדג' שהיתה צריכה.
עד שנת 2000 הם הכירו עוד שלושה אנשי מפתח. ריאן ג'נטלס שהתלהב מהם והחל לנהל אותם, המפיק גורדון רפאל, וג'י פי בוורסוק, שקיבל קרדיט באלבום כגורו של הלהקה ועזר להם לעצב את הטקסטים והסאונד הכה מזוהה. הם שלחו דמו לחברת ראף טרייד הבריטית שהתלהבה והוציאה בינואר 2001 אי פי עם שלושה שירים שנקרא "The Modern Age", גרסאות מוקדמות לשירים שנכנסו בהמשך לאלבום. האי פי התחיל את ההייפ, בעיקר באנגליה, שם נתנו הסטרוקס סיבוב הופעות שהיה סולד אאוט. בארצות הברית הם חיממו הרכבים כמו Doves ו-Guided By Voices. הם כבר הכו להיות שם חם בסצנה וחברות התקליטים נלחמו על הזכות להוציא להם את אלבום הבכורה. מי שזכתה היתה RCA. ביוני יצא הסינגל הראשון, "Hard to Explain" וב-30 ביולי יצא לראשונה באוסטרליה האלבום המלא.
בסוף שנות התשעים ערוצי המוזיקה העיקריים היו תחנות הרדיו ו-MTV, שככל שהעשור התקדם הלך והתרחק ממוזיקה, בוודאי אלטרנטיבית. אבל בשנת 2001 כבר היה שחקן חדש בזירה (לפחות בזו הישראלית) MTV2. מנטלית הייתי עדיין עמוק בעבר, במיוחד בעולם הפרוג-רוק. בעוד אני מנסה לפצח אלבומים של יס וג'נסיס, MTV2 שימש בעיקר כשומר מסך. מקום שבמקרה הטוב אפשר להתעדכן בו על אלבומים חדשים של רדיוהד או מיוז אבל לא מעבר. הציפיות, ממנו וממוזיקה חדשה בכלל, לא היו גבוהות. על הרקע הזה צריך להבין את האימפקט שהיה לצפייה בקליפ לשיר "Last Nite" השער שלי ושל רבים אחרים ללהקה. צריך להתעכב רגע על הקליפ האיקוני, שבו הם מנגנים לייב באולפן טלוויזיה ועסוקים בלהראות כאילו הם באמת ובתמים לא שמים זין על שום דבר. באותם ימים ניגנתי עם חבר והיה לנו חלום להקים הרכב פרוגרסיב. חלום שהתפוגג ברגע אחד מרגע שראיתי את הקליפ. המעבר היה חד. פתאום כל מה שרציתי בחיים היה לעמוד ולנגן ריפים פרימיטיביים על הבס.
ולא רק אני כנראה. אם לא הסטרוקס לא היו קמים הליברטינז וקינגז אוף ליאון; אלכס קפרנוס לא היה נוטש את הג'ז להקים את פרנץ פרדיננד; היה יה יס היו נשארים בגדר ארט רוק אוונגרדי. מה שמאפיין את כולם הוא החזרה לפשטות. במקרה של הסטרוקס היא לא היתה מקרית. מה שהנחה את הפקת האלבום היה הרצון להישמע כאילו הם מנגנים בהופעה חיה ורוב השירים הוקלטו פעם אחת כדי לשמר את האווירה הראשונית שלהם. ג'וליאן קזבלנקס רצה שהם ישמעו כמו להקה מהעבר שעשתה קפיצה בזמן להקליט בעתיד. כש-RCA נכנסה לתמונה היא הביעה חשש שהשירים לא יהיו מופקים באופן מקצועי מספיק. קזבלנקס שכנע אותם שהם בדרך הנכונה כשניגן להם חלק מההקלטות על בום בוקס.
כמו לא מעט פעמים בהיסטוריה, ההצלחה באנגליה היתה משמעותית ומהירה יותר מאשר בביתם בארצות הברית. העובדה שהאלבום אמור היה לצאת בספטמבר 2001 לא עזרה. אחרי אסון התאומים יציאתו נדחתה ושיר אחד מתוכו נחתך ("New York Cops" עם השורה שטוענת ששוטרי ניו יורק לא ממש חכמים). מלכתחילה הם היו מתוחכמים מדי לקהל המיינסטרימי האמריקאי. קזבלנקס וחבריו היו ילדי עשירים נאים שלא באמת היה חסר להם שום דבר וחלק מחנם היה בשירים דקדנטים על מסיבות, סמים וזיונים. העטיפה המפורסמת שצילם הצלם קולין ליין - תמונה של ישבן נשי עירום עם כפפה עליו (חברתו של ללין היא המצולמת בסשן ספונטני בביתם) הופיעה אמנם ברליסים באירופה וביפן אבל הוחלפה בארצות הברית לאימג' פסיכדלי די גנרי, כנראה כדי למנוע חיכוכים עם הקהל האמריקאי השמרני.
את אותו קהל כבש ג'ק וויט שנתיים אחר כך עם "Seven Nation Army", ובהמשך גם קינגז אוף ליאון כשזנחו את ההשפעות המוצהרות שלהם מהסטרוקס לטובת סאונד מנופח יותר. באנגליה הפטריוטית מצאו מהר מאוד גיבורים מקומיים בדמות פיט דוהרטי והליברטינז, וכמובן הארקטיק מאנקיז חמש שנים אחר כך. הסטרוקס מעולם לא הפכו להדליינרים טבעיים, זאת למרות שהמשיכו לעבוד והוציאו מאז עוד ארבעה אלבומים (ואי פי חדש השנה). אולי זה בגלל שכשהוציאו את "Is This It" הם הצליחו מעל המשוער ביצירת סאונד של הופעה חיה אינטימית. כל מי ששמע אותם הרגיש שהוא במועדון קטן עם עוד 50 אנשים. זו הרגשה שקשה לשחזר על במות גדולות.
התחושה הזו עוברת גם כשמאזינים לאלבום היום. יש בו תנופה של חיות ונעורים שהצליחה להשתמר כמו קפסולת זמן. כשיצא הוא נשמע כמו להקה מהעבר שחזרה לעתיד. היום העתיד הזה הוא כבר עבר, אבל לא נשמע מיושן אפילו קצת.
אני יכול להבין את ההשוואה שלהם לוולווט אנדרגראונד, הסטוג'ס וטלוויז'ן. אני יכול להבין כיצד הסטרוקס מילאו את התפקיד שאותן מילאו הלהקות הנ"ל בעבר. לא באופן אובייקטיבי כי היא טובה כמותן, אלא באופן סובייקטיבי לחלוטין עבורי כי היא היתה בשבילי ועבור הדור שלי מה שהן היו עבור הדורות הקודמים. ואם יש לקח מהסיפור שלהם (ושלי) זה דווקא לא לשקוע בנוסטלגיה וגעגועים - גם לא לסטרוקס - אלא כל הזמן לפתוח את האוזן לדברים חדשים כי מי יודע מאיפה ומתי יגיעו הסטרוקס הבאים.