בחזרה אל מסך הברזל: "השעה לילה" הוא סיפור עצוב על הניוון הסובייטי וחיוך המשורר

בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת היו אלה לאה גולדברג, אלכסנדר פן, שתרגמו בכישרון את הרומנים הרוסיים והפכו אותם לחלק בלתי נפרד מהספרות הישראלית. ספרה של לודמילה פטרושבסקיה עומד בסטנדרטים הגבוהים ההם, מתכתב עם גדולי הכותבים ומציב זרקור על כוחה של שירה

  • השעה לילה
נסים קלדרון

לפני שנתיים הפציע רומן רענן וחזק בשם "ראינו לילה", מאת אליס ביאלסקי ובתרגומה של יעל טומשוב. הרומן צלל אל תוך עולם הפאנק של בני נוער ברוסיה בשנות ההתפוררות של הקומוניזם. כעת מופיעה נובלה מתורגמת מרוסית של לודמילה פטרושבסקיה, שעוסקת גם היא באותן שנים אומללות ושמה "השעה לילה". אם יחשוב מישהו שהדמיון בשמות מקרי, הוא ימצא את התשובה בסוף דבר שכתבה ביאלסקי בספר על ימי נעוריה, שעברו באותה תקופת דמדומים סובייטית. דינה מרקון, שתרגמה את "השעה לילה", שימשה כעורכת תרגום ב"ראינו לילה". אני מציין את הקשר בין שני הספרים כי הקורא הישראלי מקבל כעת מעין אם רוחנית לרומן מרשים שהזרים אל התרבות הישראלית אנרגיה תרבותית רוסית. זו אנרגיה של סוף המאה העשרים שהקורא הישראלי נקרא להשוות אותה לאנרגיה הרוסית של ראשית המאה, שהרעישה את התרבות העברית בשנות השלושים והארבעים. אז שלונסקי, לאה גולדברג, אלכסנדר פן ורבים אחרים, תרגמו באהבה ובכישרון את באבל ואת אחמטובה, ואת מיאקובסקי.

אותם מתרגמים השפיעו על הספרות, אבל לא רק על הספרות. כאשר סופר כמו מאיר שלו קרא לספר שלו בשם "רומן רוסי" הוא ידע שקוראיו ידעו לזהות את צבע הכתיבה, וכאשר היסטוריון (נשכח, לצערי) כמו גבריאל כהן אמר שברל כצנלסון עיצב את חייו במתכונת של רומן רוסי, הוא וגם קוראיו ידעו במה מדובר. כעת מעניק לנו דור חדש של סופרים ומתרגמים רובד חדש יחסית של תרבות רוסית, ושוב הוא מוטמע אל תוך השפה העברית של היום. לשם כך נדרש שהתרגום יהיה לא טוב, אלא מצוין. ודינה מרקון עומדת בכך. היא יורשת ראויה להישגי התרגום של שלונסקי ובני דורו.

"השעה לילה" הוא סיפור המאבק היומיומי של אישה מוסקבאית כבת חמישים בשם אנה, כדי להעניק קורת גג ומזון לבני משפחתה הרבים, שכולם דלפונים כמוה ורבים מהם נבלים. הספר נפתח בהכנות של אנה לקבל אל דירתה הזעירה את בנה המשתחרר ממאסר, ומסתיים בכישלון שלה להחזיק בדירה את אמה הישישה, שנלקחת ממנה אל בית אבות מוזנח. למכה הזאת נוספת בסיום מכה קשה נוספת: גם נכדה של אנה - ילד שילדה בתה מחוץ לנישואיה ורק היא, סבתו, מטפלת בו – נלקח ממנה. בתוך כל הכיעור שמסביבה נאחזת אנה באהבתה הבוערת אל הילד, וגם את האהבה הזאת היא תיאלץ לקבור בתוכה.

סיפור האומללות הקודר הזה מואר בקרן אור של ספרות. אנה היא משוררת, והיא לא שוכחת להזכיר זאת לקורא שוב ושוב. לשם הדיוק, אנה טוענת שהיא משורר. היא, ששמה זהה לזה של אנה אחמטובה, דורשת - כשם שדרשה אחמטובה - להיקרא "משורר". בדרך זו היא מדגישה שהיא לא כותבת בתוך משבצת השירה הנשית, אלא בתוך משבצת המשוררים הגדולה, הכוללת. הכתיבה היא גאוותה של אנה והיא ההצלה שלה מן האומללות של מציאות חייה. איש לא מכיר בה כמשורר גדול, אבל די לה בכך שהיא מכתירה את עצמה. פטרושבסקיה מוסרת את הסיפור המר הזה בידיה של משוררת שכל משפט שלה הוא ניסוח גאה של השפלה, וכל ציטוט שהיא מצטטת הוא מלאכת מחשבת של שיבוץ אבן בתוך פסיפס של טקסט (אחד משיאיו של השיבוץ הווירטואוזי הזה הוא ציטוט בגניבה שמביאה אנה מתוך יומן של בתה, ואחר כך היא כותבת חיקוי קומי ליומנה העילג של הבת). סודה של הנובלה המיוחדת הזאת הוא החיוך שאינו סר מן הטקסט שאנה כותבת, גם כאשר הוא מספר על ידיה הכושלות ועל ליבה הנשבר.

כמו "רואים לילה" של ביאלסקי, גם "השעה לילה" של פטרושבסקיה היא יצירה שמכניסה אותנו אל תוך תנאי החיים שיצר משטר מנוון – עוני עטוף במליצות מרקסיסטיות נבובות, דירות זעירות וחסרות פרטיות, פרוטקציה חסרת בושה לחנפני המשטר, ביורוקרטים אומללים שמאמללים את מי שנזקק להם, שירותי בריאות עלובים, פסיכיאטריה בשירות השלטון, תרבות שנרמסת על ידי צנזורה אידיוטית. אבל תנאי החיים שמסביב לאנשים אינם העיקר בשני הספרים, העיקר הוא הניוון שחודר מן הפוליטיקה והתרבות אל הנפש שנעשית פתולוגית, ואל הנשמה שנעשית שקרנית ומרושעת. בנים מתאכזרים להוריהם, הורים נוטשים את ילדיהם, אהבה בין גברים לנשים נעשית צבועה ותאבת בצע. ובתוך כל הזוהמה הזאת, בדירה עלובה ודחוסה, מנסה אישה-משורר בת חמישים לשמור בשתי ידיים מגינות וביד כותבת אחת על צלם אנוש.

הספרות והשירה משתלבות, אם כן, בהתערבות המצחיקה ושוברת הלב שעורכת אנה. בידי סופר פחות מוכשר זה היה יוצר טקסט סנובי ומנופח, בידי פטרושבסקיה ובתרגום מרקון זה עובד כמו אלכוהול במידה הנכונה. וכדי להקפיד על המינון, מפעם לפעם היא מדלגת דילוג מחויך מלשון רחוב אל לשון פורמלית, ומשם אל ביטוי שנון: "היא צווחת 'תארגני את טימקה, באם-אמא שלו". או "טימוצ'קה התחיל לילל בקול דקיק כמו גור כלבים, ואני אמרתי בשלווה גמורה שצריך לשלול ממנה את הזכות לאימהות, איך אפשר לנטוש ככה את הילד אצל אישה זקנה, וכן הלאה. א?טס?ט?ר?ה".

עוד באותו נושא

אומץ אמיתי: "תשרין" הוא רומן מתח נפלא שמקפל בתוכו שכבות של אנושיות מרתקת

לכתבה המלאה

דרך מעניינת במיוחד של אנה להבליט את הספרותי שבתוך האשפתות היא להחדיר השוואה ספרותית אל תוך סיפור המשפחה המדכא שלה. כך פגישה נדירה בין בתה לבין הילד שנטשה, מתוארת כמו הפגישה היחידה שבין אנה קרנינה לבנה אחרי שנטשה אותו כדי לחיות את אהבתה לוורונסקי. אלא שהבת לא נטשה את בנה בשמה של אהבה, ולא נאסר עליה לראות את בנה, והיא עוד תראה אותו פעמים רבות וגם תחזיר אותו אליה כשיהיה כדאי לה. כך הופכת ההשוואה לבדיחה מרה.

כך גם אומרת המשוררת, בדמיונה, למשפץ דירות שלא ישפץ אף פעם את דירתה המתפוררת, משפט פשוט כמו "אוח אני מודה לך, לא ציפיתי לזה". אבל מיד היא נזכרת שזה ציטוט של משפט ידוע למשכילים רוסים של המשורר סולוגוב, ואז היא מוסיפה ואומרת שתי מלים שאיש לא זקוק להן מלבדה, מלבד המשורר שבתוכה: "זה ציטוט". כך גם מגיעה המשוררת אל גנבת זעירה ועלובה של סוודר מרופט. ובמקום לתאר את תגובתה לגניבה היא כותבת שיר ומיידעת את הקורא שזהו אכן שיר: "כוח אפל ומצמית, תשוקה טרופה עיוורת – לרגליו של בנך האהוב ליפול כמו הבן האובד, שיר." השיר צץ משום מקום, ושלא במקום, ודווקא מתעקש לכבוש לו מקום. והמתרגמת קראה היטב את "משירי הבן האובד" של לאה גולדברג, והיא יודעת לחקות חיקוי כמעט-פרודי את ה"רוסיות" הפאתטית של דור גולדברג-שלונסקי.

עוד באותו נושא

מחווה בלי פואנטה: "הבלונדינית שחורת העיניים" הוא מחווה של מעריץ למעריצים כבדים

לכתבה המלאה

התוצאה היא טקסט קדחתני שנכתב בתוך דירה דחוסה אל מול בנים ואבות, שעולבים זה בזה מתוך רעב משפיל (לא מפסיקים לאכול בספר הזה: שיירים, אוכלים מזון שנרכש בפרוטות אחרונות, אוכלים מתוך סיאוב בזבזני). אבל מעל הזרם הקדחתני של הכיעור מתרוממת אמונה נחושה של אישה-משורר בשירה, וביכולת של שירה לחלץ אותנו מכל ביצה שמאיימת להטביע אותנו בתוכה. האמונה בשירה נשברת בספר הזה והכיעור גובר עליה, אבל להט הכתיבה של פטרושבסקיה והעברית של מרקון עוברים דרך "חדר מלא עובדים ומשוררים בלי תאריך תפוגה". ולפתע אנחנו ממריאים מן הכיעור שבחדר ומן המסירה הגרוטסקית של הכיעור אל רצינות מלאה, אפילו אל תום עיקש שמצוי במילים "משוררים בלי תאריך תפוגה", ובמקום אחר: "המצפון השחור של העם התגלם בי והוא דובר בתוכי". זה פאתטי, אבל המשורר שבתוך אישה רמוסה אחת מאמין בכל ליבו בפאתוס הזה.

יש רגעים שבהם העלילה בסיפור נעצרת והקריאה דומה לשהות בחדר דחוס ולא מאוורר, אבל מהר מאוד מרגישה בכך הסופרת ומעניקה למונולוג המיוסר-מחויך של אנה קצב משתנה ומתפתח. כאשר הגיבורה של פטרושבסקיה הופכת את לשון הכתיבה שלה לגיבורה חשובה יותר ממנה, מגיעה הנובלה הזאת אל שיאיה. כך בפתיחה המהירה שבה מתארחת אנה עם הילד האהוב עליה אצל מכרים, והיא מנסה להסתיר מהם שבאה רק כדי לזכות, ובעיקר לז?כות את הילד בארוחה. וכך בסיום הכואב שבו מלווה מעין תיפוף הולך וגובר של קצב כתיבה את אנה ההולכת ומאבדת את כל הסובבים אותה ונשארת לבדה. אבל במשפט האחרון היא לא שוכחת לבקש מכל מי שנטש אותה סליחה על הדמעות שזולגות מעיניה. היא ניסתה כל כך לשמור על החיוך המשוררי שלה – חבל לה שהדמעות בגדו בה.

עוד באותו נושא

ברגל ימין: "פרויקט X" הוא מותחן שמשאיר הרבה תיאבון לספרי ההמשך

לכתבה המלאה

"השעה לילה" / לודמילה פטרושבסקיה, תרגום מרוסית: דינה מרקון, הוצאת לוקוס, 174 עמ'.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully