שירים עד כאן. חתן פרס ישראל, נחום היימן או נחצ'ה כמו שכולם הרגישו בנוח לכנותו, גם אם לא הכירוהו אישית הלך לעולמו והוא כבן 82. אפשר להגיד על היימן שהוא גדול מלחיני הזמר העברי, או שהוא כתב את הפסקול של הארץ הזאת כמו שהיא דמיינה את עצמה, וכל זה יהיה נכון. היימן היה מוסד אמיתי של המוזיקה בישראל, כזה שמקובל על הכל. קונצנזוס אולי היה כאן פעם דבר כזה. משהו שמרחף מעל מגזרים וכאבים, ומגיע לכולם. המשורר המנוח נתן יונתן אמר עליו פעם כי היו לפניו מלחינים שניסו בכל הכוח להלחין שיר ישראלי ולא הצליחו, והיימן פטור מהבעיה הזאת, כי הוא פשוט כותב וזה מצליח לו. זה באמת הצליח לו.
חתן פרס ישראל המלחין נחום נחצ'ה היימן הלך לעולמו בגיל 82
היימן הלחין מעל לאלף שירים; גילה את חוה אלברשטיין; נתן הזדמנויות ראשונות למאיר בנאי ומשה דץ הצעירים; עבד שנים ארוכות עם הגבעטרון בשנותיו הגדולות; העניק משיריו לננה מושקורי; ניגן עם דיוויד בואי; היה חבר במחזור הראשון של להקת הנח"ל; הלחין את המחזמר האהוב לילדים "זרעים של מסטיק"; הקים עמותה שהוציאה לאור הקלטות רבות של שירים נשכחים. מאיפה אפשר בכלל להתחיל לדון בתרומה שלו למוזיקה בישראל? היימן עשה ועשה ועשה, עד לשנותיו האחרונות לא הפסיק, גם כשהתחילו להגיע המחלות והבעיות הכלכליות. הוא עמד בפציעות משלוש מלחמות, במחלות ואשפוזי ילדות ארוכים, בכל עמד - עד שהזקנה הכריעה אותו.
היימן כתב דרמות רומנטיות למילים של נתן יונתן ורחל שפירא ואהוד מנור ויורם טהרלב (לו הלחין את שירו הראשון!) ועוד רבים אחרים. הדרמה הישראלית של שכול ודמע ותקווה אף-על-פי-כן, של אהבה ומלנכוליה מול חופי הים התיכון ("כשספינות הולכות הימה הן אינן שבות"), של ארץ שחלמה פעם להיות זבת חלב ודבש הדרמה הפרטית-לאומית הזאת הפכה בלחנים שלו למחזה קורע לב או מרומם רוח, או גם וגם. אם זו האישה ההולכת לדרכה בגדול שיריו "כמו צמח בר", או האישה ההולכת אליה, כמו שכתבה לאה גולדברג והלחין היימן באופן משגע, או כל אלו המבקשים את האושר, האהבה והפחד והתוגה ב"ימינה, שמאלה והלאה". החיים פה אולי היו אחרים, כנראה לא הפכנו להיות הגיבורים האלה מהדרמה של היימן. אבל מהיום-יום הקשה הזה רבים מצאו נחמה בשירים שלו, בימי זיכרון וגם בימים טובים יותר.
שיתוף הפעולה האולטימטיבי שלו היה עם המשורר נתן יונתן, חברו הקרוב ושותפו ליצירה של מעל למאה שירים. שני הקיבוצניקים כתבו זה לתוך חייו של זה, את הרומנטיקה "שיר אהבה ישן (אניטה וחואן)", למשל אבל בעיקר את הבדידות והכאב של יונתן השכול - "החול יזכור" או "פנס הזכרונות", שלא במקרה הם בעלי פזמונים שנשמעים קרובים אחד לשני. השניים דחפו אחד את השני לשיאים של יצירתם, והם הפכו להיות ברבות השנים צמד הכותבים המופלא ביותר של דורם, ואולי הגדול ביותר בזמר העברי מעולם.
פעם הלחין היימן שיר נשכח של נתן יונתן בשם "שוב החורף חורש את הים", שנפתח בערך כך: "לא שכחנו כל מה שהיה, אך נתחיל מחדש לשורר אם נוכל כמובן, אם נוכל, בינתיים דבר מה פה עבר, ושרים כאן באופן אחר". אולי אחד הדברים המרתקים בקשר להיימן זה שלמרות שהתחילו לשיר אחרת מהסגנון המוכר שלו, הוא לא קפא על שמריו. הוא כתב שירי-עם ובלדות פסנתר יפהפיות, אך גם שירים במקצבים אחרים, כמו "סוס מעץ" הרוקנרולי שנתן לנורית גלרון, ולזמרים ששרו אחרת כמו אבי פרץ שביצע את "אהבה במנגינת הלוי", והצליח גם עם גרסה משלו ל"שיר אהבה ישן (אניטה וחואן)". גם אביהו מדינה וישי לוי ביצעו משיריו, אבל אולי הביצוע החתרני ביותר להיימן היה כשבתו, הזמרת סי היימן, רקחה גרסת ניו-ווייב אפלה משלה ל"כמו צמח בר", באחד הרגעים הסמליים הגדולים ברוק הישראלי של שנות ה-80. העובדה שבכל אחת מהווריאציות לא איבדו השירים של היימן ולו גרם אחד מיופיים מעידה עליו כאלף מונים.
ובאמת כאן שרים כאן באופן אחר, אבל חשוב מכך, כמו בשיר הנהדר של לאה גולדברג, אנחנו כבר לא מכירים את תמולינו. שנותיו האחרונות של היימן עמדו למרבה הצער בסימן של שכחה, שלו, של בני דורו, של אמנים ותיקים ושל שיריהם. כל אלה הולכים לנו לאיבוד. אז הוא פתח במפעל שימור יוצא דופן, הוציא לאור מחדש מוזיקה ישנה ונעלמת, במלחמה דון קישוטית נגד טחנות הרוח של הזמן השוחק והתחלפות הזמנים. עכשיו תיבת הזמרה נפרדת גם ממנו, ובימים הקרובים גם הרמקולים בכל מקום. וממה אנחנו נפרדים בעצם? לא רק מיוצר חד-פעמי, אלא מתקופה שלמה, מהשירים שליוו את ההורים שלנו והוריהם, וחלקם חלחלו גם למטה. אולי זאת לא בדיוק תקופה, אלא הפנטזיה על הארץ שהייתה בשירים שלו, ובמוזיקה ששימר, שנעלמת גם היא. ואולי לזה הייתה הכוונה בסוף של אותו שיר עצוב, שגם אותו הלחין כמובן: "וכל מה שהיה נשאיר לחיות בתוך השיר".