פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 94: הבחירה הנועזת של עמיר בניון השתלמה

      השיר החדש של עמיר בניון, שבו הוא שר בלשון נקבה, מוכיח את גדלותו, עדן אבוטבול מביכה, ליאור אלמליח מקפיץ ואייל גולן לא משחזר את ההצלחה. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      טעון קיפוח 94: הבחירה הנועזת של עמיר בניון השתלמה
      צילום: אלוני מור

      (בסרטון: אייל גולן שר "רק תדעי")


      עמיר בניון - "השגחה פרטית" (3:20)

      שנה וחצי אחרי "סופה" - אלבום עמוק וחזק וברור שבו הקטין עמיר בניון את קומתו ביחס לקב"ה עד כדי אפסות כמעט מוחלטת - שב המוזיקאי המקורי והאמיץ ביותר בארץ אל המקום שבו עצר באלבום ההוא - אלבום שסימל את התאיינותו של ה"אני" של בניון, כפי שהכרנו אותו עד כה. ה"סופה" לקחה עמה את "האני" ההוא - וכעת, כתוצאה מכך, בניון נדרש להמציא את עצמו מחדש.

      יש סיבה לכך שמעטים עד מאוד הם הזמרים, או הזמרים-יוצרים שמחליטים לשיר בלשון נקבה, ולהפך: מטבע הדברים, ה"אני" של האנשים האלה, ברוכי האגוטריפ, דומיננטי במיוחד, ולכן המצב הטבעי, לדידם, הוא שיצירתם תשקף את יצריהם, את עצמם.

      מבחינתו של זמר, מוזיקאי או כל אדם אחר שמתנהל מול קהל, המשמעות של מעבר ללשון נקבה היא, בראש ובראשונה, אובדן ה"אני". כשבניון שר "אני זקוקה לטלית שתגן עלי / שתהיה לי במקומך" (מילותיה של מרים בניון גולן, אשתו), זה לא רק מציב אותו במשבצת אקסקלוסיבית, נדירה, של פמיניסט אמוני. זה מוציא אותו, קודם כל, אל מחוץ ל"אני" שלו, שממילא התרוקן באלבום הקודם.

      האם הויתור של בניון על עצמו מעיד על פרידתו מהאגו? לא בהכרח. כשמדובר במוזיקאי מאמין, יציאה מגבולות האני היא, במובן הקבלי, התרוממות, עליית מדרגה - פעולה ששכר רוחני בצדה. מה גם שה"אני" של בניון לא לגמרי נעדר מהשיר הזה: הוא מסתתר בתוך הטרנספורמציה שלו לגוף לשני, ל"אתה". "אתה מנסה, אך אני לומדת לאט להניח", הוא פונה לעצמו באמצעות פיה הרוחני של אשתו, "להניע רגל אחר רגל / להבין שאתה שם, שלא תיתן לי ליפול".

      נוכח מה שקרה לבניון ב"סופה", נשמע עכשיו, בסינגל הראשון מתוך אלבומו ה-13, כאילו הוא מנסה לברר היכן הוא. לבדוק עם עצמו, בעזרת אשתו, האם הוא עדיין "שם" בשבילה, בשבילו, בשבילנו. מכאן גם נגזר, כנראה, שם השיר - "השגחה פרטית" - שם שמכוון אל המובן ההדדי, שבין בני זוג, אבל מובלעים בו גם המובן האישי (ההשגחה של אדם על עצמו) והמובן האמוני (ההשגחה של האל על האדם).

      הבחירה הנועזת של בניון לבצע את השיר בלשון נקבה - בחירה שמקורה בתפישה מתקדמת, נאורה ואינטליגנטית של העניין המגדרי בשנת 2016 - לא באה לידי ביטוי, אגב, רק באספקט הלשוני: גם המצלול בשיר שונה מאוד מזה שמאפיין את הטקסטים המאוד זכריים שבניון כותב בעצמו לעצמו - טקסטים דחוסים, עמוסי מלל, שהמלים שבהם נורות מפיו כמו זירעונים בדרכם אל הביצית.

      כאן, לעומת זאת, בניון מתמודד עם ריתמוס אחר - מורכב , חושני יותר ונשי יותר - שיושב על עיבוד דיסוננטי, עתיר פעלולים וסגנונות: הוא משלב בין סולואים אוריינטליים בגיטרה חשמלית לצפצופי סינתי משונים ולביט אפל, דאבסטפי משהו, שמהווה דבק יעיל בין המזרח למערב בשיר והופך את הלחן המאוד לא תבניתי לכזה שקל מאוד לזמזם ולהישבות בקסמו. כן, עמיר בניון קוסם. עמיר בניון גאון. ובכל יום שעובר, הוא נעשה גאון יותר.

      (חמישה כוכבים)

      עדן אבוטבול - "משקר לי בעיניים" (3:36)

      ברגע שבו עדן אבוטבול תחליט לקחת את עצמה בידיים ולעשות משהו מעניין ומועיל עם קולה הדק והמיוחד, היא תורשה לבוא בטענות אל ההוא שמשקר לה בעיניים, "יום איתי ויום עם שתיים / צבע אודם בשפתיים / אין לך בושה".

      נכון לעכשיו, כשאת זעמה מלווה עיבוד בסגנון גרוב בלקני משנת 2008, טקסט של כיתה טיפולית והגשה יבשה ולא משכנעת בעליל, אפשר בהחלט להבין מדוע הוא משקר לה בעיניים. היא הרי עושה כאן את אותו הדבר בדיוק, עם הקשקוש המלאכותי הזה שכתב והלחין לה אופיר כהן (השותף גם לעיבוד): היא משקרת לנו בעיניים.

      לא יכול להיות שהיא, בתוך תוכה, עד כדי כך שטחית וחלולה. לא ייתכן שכך נשמעת האמת שלה. ואם כן, אז בכלל אפשר להבין את הבחורצ'יק השקרן. הוא בטח עושה את זה בכוונה, כדי שהיא תניח לו לנפשו ותיתן לו לחפש בשקט משהו טוב יותר.

      (כוכב אחד)

      ליאור אלמליח - "נגילה הללויה" (2:58)

      ליאור אלמליח - בדרך כלל מוזיקאי רציני ומשוכלל - מעיף עלינו כאן פיוט קליל, קליט, משמח, מסיר דאגות מלבב אנוש, מרים אולטימטיבי בחאפלות. הפיוט זורם, עממי וקולח עד כדי כך שלרגע אפשר אולי לטעות ולחשוב שזה בכלל שיר של טיפקס - והאמת לא רחוקה: קובי אוז חתום על ההפקה הזו למילותיו של האר"י (ר' יצחק לורייא) מהמאה ה-16 ולחן של סמי אלמגריבי. וכשקובי אוז רק מפיק - ולא, חלילה, שר - אפשר גם באמת ליהנות מהכישרון שלו. הוא מסתדר מצוין עם הכריזמה הווקאלית של אלמליח. אולי, יום אחד, אם ירצה השם, אלמליח יהיה הזמר של טיפקס.

      (שלושה כוכבים)

      אייל גולן - "רק תדעי" (3:23)

      אחרי שהוציא אלבום לקהל מבוגר יחסית ("רחוק מכאן", אפריל 2016), שקודם בשורה של סינגלים רציניים וכבדי ראש, ביניהם דואט שנוי במחלוקת וכמעט-מרגש עם בתו אלין ("תמיד בשבילך"), נראה שאייל גולן חש מספיק בטוח בעצמו כדי לחזור אל המגרש של בני הנוער, אותו נטש בלב ה"ג'ונגל", בשלהי 2008.

      גולן אף מעז לעשות את זה עם שיר שעוסק בתחום הרומנטי ("תדעי, חיים שלי, רק תדעי / הלב שלי שוב נדקר כשהוא בא במקומי / אני לא אני"), שנפתח במלל סתום וגמלוני של אם.סי ("איזראל, דה לאב איז ריל") ומזגזג בחוסן חן משווע בין ליין ים-תיכוני של גיטרה אקוסטית לרגאטון שחוק שמאפיין להיטי יוטיוב של בני 15.

      זה מביך, ממוסחר וגרוע בערך כמו שזה נשמע - והספרדית שמשולבת בטקסט אף מוסיפה לזה עוד רדידות ופרובינציאליות. כשגולן שר "ועכשיו כשאת שם ואני פה / נלחמתי ושמתי בצד את האגו", כבר ברור לחלוטין שמישהו, רצוי חזק, חייב לחלץ אותו מהלה לה לנד שהוא חי בה ולהושיב אותו מול הסינגל החדש של עמיר בניון, כדי שילמד מהי מוזיקה - ויפה שעה אחת קודם.

      (חצי כוכב)