אנתוני ברגמן ביסס בעשור וחצי האחרונים את מעמדו כאחד המפיקים הבולטים בקולנוע האמריקאי העצמאי. בין השאר, הוא עבד עם צ'רלי קאופמן על "שמש נצחית בראש צלול" ו"סינקדוכה, ניו יורק", והפיק גם את "פוקס-קצ'ר" עתיר המועמדויות לאוסקרים; את "דיברנו מספיק", אחד הפרויקטים האחרונים של ג'יימס גנדולפיני עליו השלום; ועוד שלל סרטי אינדי עטורי כוכבים ושבחים.
והמרשים מכל: הוא עשה כל זאת דווקא באחת התקופות הקשות בתולדות האינדי האמריקאי, ולא הרים ידיים בשעה שמפיקים רבים אחרים כבר התייאשו. "אם אתה מנסה לגייס כסף לפרויקט חדש, אז לבוא ולהגיד כי מדובר ב'דרמה', זה כמעט הדבר הכי גרוע שאתה יכול לומר", מודה ברגמן בריאיון לוואלה! תרבות. "הדבר היחיד שיהיה גרוע עוד יותר, זה להגדיר אותו כ'דרמת אינדי'".
השיחה עם ברגמן התקיימה לפני כחודשיים, במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים, אליו האמריקאי ממוצא יהודי מקפיד להגיע כמעט מדי שנה. הפעם הוא עשה זאת לשם הבכורה הישראלית של "התפכחות" בהפקתו, עיבוד לרומן של פיליפ רות' שהודפס אצלנו בשם "זעם". ביים אותו ג'יימוס שיימוס, שהיה בעצמו מפיק מוביל, ובין השאר חתום על "אושר", "סופת קרח" ו"הר ברוקבק", וכאן אחז לראשונה בשרביט הבימוי.
מחרתיים (חמישי) יעלה הסרט לאקרנים ברחבי הארץ, וכך גם הקהל הרחב יוכל להתרשם מן הדרמה התקופתית הזו, המתארת כיצד צעיר יהודי מניו-ג'רזי מתחיל את חוק לימודיו בקולג' אליטיסטי באוהיו, ונתקל שם בגילויי אנטישמיות. כל זה קורה ב-1951, אך קשה להתעלם מן הרלוונטיות של "התפכחות" למציאות בימינו. כמה ימים לפני הריאיון, למשל, סערה יהדות ארצות הברית בשל ציוץ פוגעני נוסף של דונלד טראמפ נגדה.
"אין ספק", אומר על כך ברגמן. "הרעות החולות שהיו באמריקה של שנות החמישים קיימות גם היום, אבל פשוט באות לידי ביטוי בצורה אחרת. אתה יודע, אמש חזרתי מההקרנה, פתחתי את המחשב וראיתי ידיעה על עוד שוטר לבן שירה למוות מטווח אפס בצעיר שחור. אנחנו עדיין מוקפים נוצרים לבנים שחשים בעלות על ארצות הברית".
ב"התפכחות", מי שמייצג את הפריבילגיים הללו הוא דיקן הקולג'. הגיבור הצעיר אינו מהסס להתעמת איתו שוב ושוב, והחיכוכים ביניהם מגיעים לשיאם בדו-קרב מילולי שנמשך לא פחות מ-16 דקות וחצי: מפגן כוח אינטלקטואלי שכמותו נדיר לפגוש בקולנוע האמריקאי של ימינו.
"כשקראתי את הקטע הזה בתסריט, אמרתי לעצמי 'וואו, אתם צוחקים עליי?' 'אתם באמת הולכים לעשות את זה?' 'זה כל כך קול!'", מספר ברגמן. "בעיני זו סצינת אגרוף, רק עם מילים במקום אגרופים, והיא מוכיחה שגם כך אפשר לפגוע. לא התפשרנו כאן על כלום, הבאנו את העימות ביניהם אל הבד בדיוק כמו שהוא בספר, ולדעתי הוכחנו שגם קרב מילולי יכול להיות סוחף ומרתק".
חוץ מהדיקן, דמות משמעותית נוספת הנקרית בדרכו של הגיבור היא אוליביה, סטודנטית שמגיעה מרקע מעמדי שונה לגמרי משלו, ולרומן עמה יש השלכות מרחיקות לכת על חייו. מגלמת אותה שרה גאדון, אחת השחקניות הצעירות הלוהטות והפורחות כרגע. אותה אפשר לראות כעת גם בסדרה "נובמבר 1963", למשל.
"שרה היא אדם חכם כל כך", אומר עליה ברגמן. "היא הבינה לחלוטין את הדמות ולכדה אותה במלואה. נוסף לכך, היא הצליחה לעשות נדיר עד מאוד: להעביר ביטחון ושבריריות בו בזמן".
מהמפגשים שלי עם שרה, אני יודע שסוגיית ייצוג הנשים במסך הגדול, הן כדמויות והן כיוצרות, היא אחד הדברים שהכי מעסיקים אותה. מתנהל כעת דיון ער בתעשיית הקולנוע האמריקאי סביב הכמות הזעומה של נשים שמביימות סרטים או עומדות במרכזם. מה נקודת המבט שלך על הדיון הזה?
"זה מצחיק שאתה שואל דווקא אותי. אני חושב שהפקתי יותר סרטים של במאיות מאשר כל אחד אחר בארצות הברית בשנים האחרונות. כמפיק, אני תמיד מחפש את מה שאחרים זונחים, ולא שמים אליו לב מספיק. ברור שיש קהל לסרטים של נשים, על נשים, ואם רוב המפיקים מתעלמים מכך בגלל סיבות סקסיסטיות, אז זה יוצר הזדמנות בשביל חברת ההפקה שלי. ההפסד שלהם הוא הרווח שלי".
שאלה אחרונה לגבי הסרט במקור שמו "Indignation", ובעברית "התפכחות". בשני המקרים, זה לא בדיוק השם הכי מסחרי ומתגלגל על הלשון שיש. בוא נגיד שזה לא "אהבה ותפוזים". אנשים לא יגידו את השם שלו בקופה וירוצו לקנות פופקורן.
"היתה לנו הקרנת ניסיון של הסרט בארצות הברית, ובסופה קם אחד הצופים ואמר לנו 'שמעו, הכל נהדר, אבל אתם לא באמת הולכים לקרוא לו ככה, נכון? זה יהרוג אתכם'. אך למרות דבריו, לא חשבנו לרגע לשנות את השם. אני מסכים שיש לו קונוטציות קצת מדכדכות ולא מזמינות, אבל מצד אחר, הוא מאוד זכיר, והכי חשוב זה שיזכרו את השם של הסרט שלך, וגם ברור ממנו לאנשים כי הם באים למשהו שייאלץ אותם להפעיל את הראש. אגב, בזמנו היו השגות דומות אף לגבי 'שמש נצחית בראש צלול', ועובדה שבסופו של דבר כולם זוכרים לטובה את השם הזה".
האזכור של "שמש נצחית בראש צלול" מאפשר לדלג באלגנטיות מ"התפכחות" לסרט הפולחן שכתב צ'רלי קאופמן וביים מישל גונדרי ב-2003. כיום, איש כבר לא יערער על מעמדו כאחת היצירות הקולנועיות האהובות של דורנו: רק לפני שבועיים, למשל, הוא כבש אצל ה-BBC את המקום השישי במצעד הסרטים הגדולים של המאה ה-21. אך בזמן אמת, קבלת הפנים היתה קצת אחרת, וברגמן לא שכח את התסכול מכך.
"היום כולם מכירים בגדולתו, אבל בזמנו לא זכינו באוסקר לסרט הטוב ביותר, ואפילו לא קיבלנו מועמדות בקטגוריה הזו", נזכר ברגמן. "בכלל, היינו הלוזרים הגדולים של אותה שנה, ופעם אחר פעם הפסדנו את פרסי איגודי המבקרים למיניהם ל'דרכים צדדיות'. כמעט בשום מקום לא בחרו אותנו לסרט השנה".
היה קשה גם לגייס את הכסף להפקתו?
"לא כל כך, כי ג'ים קארי נרתם לפרויקט, והוא היה בזמנו הכוכב הכי גדול בעולם. הבעיה היחידה היתה שרבים מן השותפים להפקה לא הבינו את הקפיצות בין הזמנים בתסריט. היום זה כבר מובן מאליו שהעלילות בנויות כך, אבל בזמנו זה עוד היה חדשני, והייתי מוצא עצמי יושב במסעדות ומשרטט על מפיות נייר את המבנה הכרונולוגי כדי להבהיר את הנקודה".
לאחרונה, קאופמן ואתה ניסיתם לשתף פעולה שוב, אבל הפיילוט שלכם ל-FX לא הבשיל לכדי סדרה. למה זה קרה?
"כי זה היה יקר מדי ומוזר מדי. אם זה היה מוזר באותה מידה ופחות יקר, או יקר באותה מידה אבל פחות מוזר, זה היה הולך, אבל השילוב של העלות והמוזרות היה מורכב מדי. עם זאת, לא התייאשתי כמובן מן המסך הקטן. יש לי חטיבת טלוויזיה בחברה ואנחנו עובדים על כמה פרויקטים".
ומהוליווד, חזרה לירושלים. ברגמן ידוע כחובב מושבע של הקולנוע הישראלי, וכדבריו, משתדל "לשים את האצבע" על הדופק ולעקוב אחר כל מה שקורה בו. הוא גם שואף מזה שנים להפיק כאן סרט, אך זה טרם יצא לפועל.
בגלל זאת, וכיוון שברגמן יודע דבר או שניים לגבי הפיכת הצלחות אמנותיות להצלחות כלכליות, אני מרשה לעצמי לשאול אותו איך יכול הקולנוע הישראלי לזכות גם באמון הקהל המקומי, ולא רק להסתפק בכך שסרטי האיכות המקומיים יתקבלו לפסטיבלים ברחבי העולם.
"בשיטה שאני מכיר, זו שנהוגה בארצות הברית, אין סובסידיות מהממשלה, אז אתה לא יכול לעשות סרטים שאיש לא יראה", אומר ברגמן. "אם תעשה כך שוב ושוב, אז בשלב מסוים כבר לא תצליח לגייס כספים. אצלנו, השאלה אם תביא קהל או לא היא לא בונוס, אלא עניין של חיים ומוות.
"אי אפשר לקחת סרט לא מסחרי ואז, אחרי הצילומים ואחרי חדר העריכה, להפוך אותו לכזה באמצעות הוקוס-פוקוס שיווקי. אז השאלה שתעשיית חייבת לשאול את עצמה היא לא איך למכור את המוצר, אלא איך לעשות מוצר שיימכר. צריך לבדוק מה אנשים רוצים לראות, מה עובד בקופות, ולהתאים את עצמך. ללכת לכיוון הקהל ולא לנסות לגרום לו לבוא אלייך. שיווק נכון מתחיל עוד לפני שלב התסריט".
ובכל זאת יש בארץ כמה במאים שיוצרים באופן עקבי שוברי קופות, למשל אבי נשר.
"פגשתי כאן את אבי לפני שיצא לדרך עם 'סוף העולם שמאלה', ומאז אני עוקב בעונג אחרי הסרטים שלו. אני חושב שסרט תמיד משקף את האישיות של היוצר שלו, ובמקרה של אבי, אפשר לראות איך תשוקתו לקולנוע, בקיאותו בו ולבו הענק באים לידי ביטוי על המסך. הוא באמת ובתמים אחד הבמאים האהובים עליי בעולם".