"החברה הגאונה" ו"הסיפור של שם המשפחה החדש" מציבים במרכזם חברות עמוקה בין שתי נשים שנולדו בעיר ב-1944, שנה לפני סיומה של מלחמת העולם השניה. האחת - שכינויה "ל?נו?" - נעשתה הסופרת שכותבת את הטקסט שאנחנו קוראים. השניה - שכינויה "ל?יל?ה" - נעשתה בסיום הכרך השני עובדת כפיים במפעל מצחין לעיבוד בשר. במהלך הקריאה אנחנו מקבלים שפע של חומרים על ההשפעה הגדולה של לנו על לילה. אבל על ההשפעה ההפוכה - ההשפעה של לנו הסופרת על חברתה הקרובה מאוד לילה - אנחנו, הקוראים, מקבלים מעט מאוד.
את הספרים כתבה "אלנה פרנטה" - שם העט שמאחוריו מסתתרת המחברת (היא חרגה מן ההסתתרות הקנאית והעניקה ראיונות בדואר אלקטרוני ל"ניו יורק טיימס" ול"פיננשל טיימס" הלונדוני. כך אנחנו יודעים שזאת אישה, ואם, ושיש לה השכלה בתרבות קלאסית). אילו רצתה פרנטה לתת לנו רק את זווית הראייה של הסופרת על פרשת החברות שבמרכז הספר, לא הייתי מרגיש חיסרון. אבל הספר שזור באמירות רבות על חשיבותה של הסופרת בשביל חברתה: לילה פורשת בשביל לנו רשת תמיכה כדי שתשיג השכלה ותצטיין בהשכלה, כמעין פיצוי על כך שהיא עצמה, לילה, עזבה את בית הספר בגיל צעיר מאוד. לילה גם מעודדת את לנו לכתוב, שוב כפיצוי, הפעם על כך שכתבה בנעוריה ספר שהשפיע ומשפיע על לנו מאוד, אבל נטשה את האמביציה לקרוא ולכתוב. למה היא עושה את זה? מה מושך אותה אל חברתה הסופרת? למה היא משקיעה הרבה באישה הזאת? אין בספר תשובות על השאלות האלה.
הרושם העצום של לילה הפראית על לנו המאופקת מומחש מאוד בספר. הרושם ההפוך - לא מומחש. לכן, החיסרון הראשון שמצאתי בספר הוא שיש כאן כוונה ברורה למסור לקוראים שתי מחציות של חברות, אבל רק מחצית אחת נמסרת. "נוראה אהבת אבות, עקובה אהבת אישה", כתב אלתרמן ומיד שאל: "אך רעות איך טוותה עבות? מה חושיה ואי שרשה?". "אלנה פרנטה" כתבה רומאן על רעות. אבל היא לא יכולה לענות על השאלה הקשה, מה חושיה של הרעות ואי שורשה. כי היא יודעת לספר רק על של צד אחד לרעות. ויש תחומי חיים שלדעת על מחצית מהם משמעם לא לדעת עליהם.
הרואה ואינו נראה: 7 סיפורים משונים על שמות עט ספרותיים
הסיבה העיקרית לחיוורון של ל?נו? היא לא כישלון לאפיין דמות אחת בספר, אלא כישלון להביא אל הספר כולו מימד של מחשבה ודעת. כדי לתאר את חייה של לנו צריכה פרנטה לשרטט את 'דיוקן הסופרת כאישה מתפתחת'. סופרת חיה חיים אינטלקטואליים עזים מאוד. רעיונות ודעות הם בשבילה ממשיים כמו אהבות ועלבונות. רגישות המילים שלה איננה פחותה מרגישות העור שלה. עקרונות אסתטיים שהיא מביא אל כתיבתה הם לגמרי לא מופשטים בשבילה, הם האוויר שהיא נושמת.
אבל ה"חוזק" בכתיבתה של פרנטה הוא כל כולו חוזק של עולם המעשים והיצרים. האינטלקט מופיע אצלה רק כדי להוביל את הקורא אל האלימות, או המיניות, שביסודו. "המערבולות של המוח", כפי שיודעת פרנטה לנסח אבל לא להרגיש, זוכות לרגע של הערכה אצל פרנטה, רק כדי שהסופרת תמהר ותגלה לנו את חוסר הערך שלהן, את הקריסה שלהן אל מול המערבולות של המעשים והיצרים. אנחנו יודעים של?נו מפרסמת ספר בסיום הכרך השני. איזה ספר זה? מה סגנונו? מהן עוצמות הנפש המשוקעות בו? אלה, שוב, שאלות שפרנטה לא טורחת לענות עליהן. התוצאה היא כתיבה יצרית מאוד, וחסר רובד אינטלקטואלי בעל ערך. זה אפשרי, וזה לגיטימי, אבל לא בספר שמתיימר לספר לנו על דרך היווצרותה של סופרת.
שתי הגיבורות קוראות כאן ספר של בקט, וספר של ג'ויס, וספרים נוספים. אבל מה שהן לוקחות אליהן מן הספרים הוא אלימות קיצונית ובנאלית, ורחוקה מאד מן האלימות המורכבת והמופשטת של בקט, למשל. כל מה שמפיקה לילה מן הקריאה בבקט זו המחשבה הילדותית שאין צורך לחכות להרס אטומי של העולם, כי האסון האטומי כבר קרה. שוב, פרנטה מעדיפה את המחשבה הקיצונית והקלושה על פני המחשבה המדויקת והמעמיקה. ספרים מעמיקים מוזכרים כאן, ומוזכרים רעיונות שיכולים להעשיר את האישיות, אבל כולם קורסים ומאבדים ערך אל מול סטירת לחי, או מעשה של השפלה. סטירת לחי שסופג סופר יכולה להיתרגם לאנרגיה אינטלקטואלית, "כי דמעה היא דבר אינטלקטואלי", כפי שציטט נתן זך את המשורר והצייר ויליאם בלייק. אבל לא אצל פרנטה. אצלה "סטירה אלימה" היא תמיד "התפוצצות של אמת" - אמת שמוכיחה לדמויות שלה שכל עולמות האינטלקט שלהן היו, כלשונה, "לשחק את האינטלקטואלים". ככה לא בונים דמות של סופרת.
החולשה האינטלקטואלית של אחת משתי הדמויות המרכזיות כאן היא רק ביטוי אחד לחולשה אינטלקטואלית כוללת יותר. בראיון ל"ניו יורק טיימס" אמרה פרנטה: "אני מספרת סיפורים. תמיד עניין אותי יותר לספר סיפור מאשר לכתוב. אפילו היום, יש לאיטליה מסורת סיפורית חלשה. יש בה שפע של עמודים יפים, נפלאים, מעוצבים בתשומת לב רבה, אבל לא הזרימה של הסיפור המסופר, שלמרות הדחיסות שלו הוא סוחף אותך איתו. דוגמה מכשפת היא אלזה מורנטה". כיוון שלא אהבתי גם את אלזה מורנטה, יכולים אוהביה הרבים של מורנטה בישראל להניח בצד גם את דעתי על פרנטה.
זו דעה שמבוססת על מסורת של עלילה שאף פעם איננה רק עלילה, וספרות שאיננה רק ספרות. עלילה לא סוחפת אותי אם היא לא נושאת על גבה, או מסתירה בין קפליה, "עוד משהו", כשם שהודאה משפטית ברצח לא מספיקה כדי להרשיע נאשם; יש צורך ב"עוד משהו". ה"משהו" יכול להיות כל דבר, בתנאי שהוא יקיף את היצירה כולה. הוא יכול להיות אובססיה נפשית, או תהליך היסטורי, או תמונת מצב חברתית, או איזו "מוסקבה" בלתי מושגת שמקיפה את שלוש האחיות צ'כוב ברשת של קורים ושברון לב. עלילה שהיא רק עלילה משעממת אותי מהר מאוד. אצל אלנה פרנטה יש רק עלילה - אלימה ודרמטית. אין לעלילה הזאת "עוד משהו" - רגשי, או הגותי, או חברתי, או היסטורי. ניכר בפרנטה שהיא שונאת "עמודים יפים, נפלאים, שמעוצבים בתשומת לב רבה". לכן היא לא מעצבת ולא מקדישה תשומת לב לעמודים שבין מעשה אחד לבין מעשה אחר. היא קנאית לעלילה שלה אבל שוות נפש למשמעותה, ולא בונה קומה שנייה - רגשית או מחשבתית - שסופרים בונים מעל קומת העלילה.
אנחנו מקבלים שני סיפורי התבגרות מקבילים בנאפולי האלימה והעניה של שנות הארבעים והחמישים, שבה גברים מכים את נשותיהם. זה מספיק לסיפור "חזק". זה לא מספיק למי שמחפש בעלילות של מספרי הסיפורים איזו נוסחה מופשטת בנוסח קפקא, או בורחס, או קאמי, נוסחה שמתרוממת מעל נאפולי ורואה אלימות בכל מקום שבני אדם מאכלסים; או רואה את הדרום המוזנח של איטליה אחרי ההרס של מלחמת העולם השניה; או רואה אנשי רוח שהאקזיסטנציאליזם של סארטר שבה את לבם באותן שנים, כי הם חיפשו תגובה מחשבתית ראויה הן לזוועה הפאשיסטית והן לפשע הסובייטי. אצל פרנטה אין שביב של ניתוח על מבנה האלימות, ואין אצלה סנטימטר אחד של התרוממות מעל הסטירה שסוטר בעל מעדניה לאשתו.
לא יכולתי לקרוא את הספר הזה בלי להיזכר ב"רוקו ואחיו", הסרט המעולה והאלים של ויסקונטי שפרש את ההבדל בין הדרום העני של איטליה לבין הצפון העשיר של מילאנו. לא יכולתי גם שלא להיזכר בפרוזה הכואבת והנפלאה שכתבה נטליה גינצבורג על איטליה שלאחר מלחמת העולם השנייה. ולא יכולתי לשכוח גם את גראמשי, את המחשבה הנוקבת שהוא פיתח על סוציאליזם המותנה בדמוקרטיה ובחברה אזרחית, מחשבה שהעניקה תנופה לשמאל האיטלקי אחרי המלחמה. סיפור בלי רעיון הוא תפל. עלילה בלי רוח הזמן היא מעשים ריקים מתוכן. ולא משנה כמה דרמטיים יהיו המעשים.
אחת הדרכים הוותיקות של הפרוזה לסמן הקשר מסביב למרכז העלילתי, היא דמויות המשנה שסובבות את הדמויות המרכזיות. אצל פרנטה יש שפע של דמויות משנה ומשפחות משנה ומושכי חוטים משניים. הרומאן רחב היריעה מאפשר לה להקיף את החברו?ת שבין שתי הנשים בעשירים ובעניים, בנדיבים ובמרושעים, במפתים ובמפותים, בגברים ונשים וילדים, באנשים אפאטיים ובאנשים דינמיים ובאנשים מוטרדים. הבעיה היא שכל אחת מן הדמויות הרבות מתבקשת - שוב - לקחת את העלילה צעד קדימה, אבל לא מתבקשת לקחת את המחשבה על דבר העלילה צעד קדימה. מקרה מעניין הוא נינו סאראטורה, הצעיר שבו מתאהבת לילה. הוא דמות של אינטלקטואל מבריק ורחב אופקים. לרגע נדמה שפרנטה בונה לעצמה סולם כדי להתרומם איתו מעל העלילה, אבל מן הרגע שנינו מתאהב בלילה הוא כמו מאבד את שכלו ונעשה לפקעת המופרכת, שרק אותה מכירה פרנטה, של יצרים חסרי דעת. זה חלש כי אין אנשים כאלה: אין רדופי תשוקה שלא גוררים איתם אל תשוקתם הרבה מן הדעת שלהם, ואין בעלי דעת שלא מזרימים אל הדעת שלהם גם את התשוקות שלהם.
יש ספרים שאפשר שלא לאהוב אותם, אבל מאוד לאהוב את הגיבור שלהם. כך הרגשתי כשקראתי את "החברה הגאונה". בכל פעם שהטקסט הגיע אל ל?ילה הייתי נדרך. כאן פרנטה מבריקה. לילה מתנשאת כמו הר גבוה מעל הספר שהיא מקרינה על כל עמוד בו. היא לא מסוגלת שלא להפתיע כל הזמן את עצמה, את חברתה לנו, ואת הוריה, ואת בעלה, ואת המאהב שלה. לילה היא רבת פנים. היא לא נתונה לאותה רדוקציה פשטנית שמאפיינת את פרנטה בכל דמות אחרת שהיא מעצבת. לרגע היא מוכה ומושפלת כמו כלב, ולרגע היא אכזרית ומלכותית כמו נמר טורף. לרגע היא נשית עד להדהים כל גבר שמתקרב אליה, ולרגע היא יצור א-מיני ומתעב סקס. לרגע היא עשירה מופלגת שרודה בסובבים אותה, ולרגע היא ענייה ששורדת בעבודה מטונפת בין קרעי בשר מדממים. לרגע היא חדת-מבט שמבחינה בכל גוון של אדם או של מצב, ולרגע תוקפת אותה חוויה עזה ומפחידה וחוזרת ונשנית: שוליים שהולכים ונמחקים מסביב לחפץ או אדם, וכך הוא מתפוגג בשבילה כמו היה מלח שנמס במים. היא לא מפסיקה להקרין אור חזק ומתעתע על חברתה נלו, שצריכה לחיות בהרגשה שכל צעד בחייה, כל הישג שהיא משיגה, הם רק צלליות דהויות ומטושטשות-שוליים של צעדים והישגים של לילה הזוהרת.
פרנטה איננה הסופרת היחידה שעיצבה דמות חזקה כל כך עד שהיא מסנוורת ומדלדלת את הרומאן סביבה. יש דוגמא עברית כזאת: הרומאן "מרים" של ברדיצ'בסקי. הסופר השקיע מעיינות נפש עזים כל כך בדמותה המכשפת של מרים, שכל השאר ברומאן קטן ודל, וגם מתפרק לרסיסים שאינם מצטרפים לשלמות בעלת ערך. את זה ידע שלא לעשות שלום עליכם, למשל, כאשר היתה לו דמות חזקה מאוד כמו מנחם מנדל, אבל הוא לא איפשר לה להשתלט על כל המרחב הסיפורי. להפך: הוא עיצב אותה כמנסרה שהרבה קרני אור משתברות בה ומתחזקות בזכותה - של בורסה, של נישואים, של סקס נסתר וחסר, של חותנת, של עיירה יהודית מול אודסה הגדולה והקוסמופוליטית. לכן שלום עליכם שייך לקלאסיקה של הספרות, ופרנטה רק רוצה להשתייך לקלאסיקה. אפשר לקנא בשחקנית שתגלם את דמותה המרתקת של לילה, אבל אי אפשר לאהוב את הסופרת שאיפשרה לדמות בוהקת אחת לסנוור את הספר שכתבה.
"החברה הגאונה", "הסיפור של שם המשפחה החדש", מאת אלנה פרנטה, מאיטלקית אלון אלטרס, הוצאת הקבוץ המאוחד, 342 עמ' ו-496 עמ'.