הרואה ואינו נראה: 7 סיפורים משונים על שמות עט ספרותיים

לאחרונה ראה אור ספר בשם "מלך, בלש" (הוצאת בבל) שנכתב בידי סופר ישראלי בשם העט "בן פול". בהוצאת בבל טוענים שהם עצמם לא יודעים מי הוא אותו סופר, ומספרים כי לכתב היד שנשלח אליהם צורף מכתב שהבהיר כי שם המחבר הוא בדוי וכי ניתן לתקשר איתו אך ורק דרך כתובת המייל הייעודית שצורפה למכתב. הספר מעורר עניין רב בקהילה הספרותית, וגורר אחריו בורסת שמות של סופרים שנחשדים כאותו "בן פול" מסתורי. נכון לעכשיו קשה לדעת אם מדובר במעשה אמנותי נשגב או באקט יח"צני מתוחכם, והטענות של המו"ל לפיהן גם הוא לא יודע מיהו אותו סופר נראות תמוהות, אבל הסקרנות שמעורר המקרה הזה היא הזדמנות טובה לחזור לכמה מהסיפורים המופלאים סביב שמות עט בהיסטוריה של הספרות.

סופרים רבים לאורך השנים זכו להכרה אך ורק בשם העט שלהם כמו למשל סמואל קלמנס (מארק טוויין), אריק בלייר (ג'ורג' אורוול), צ'ארלס דודג'סון (לואיס קרול), תאודור גייזל (דוקטור סוס), ג'ון צ'ייני (ג'ק לונדון), אליסה זינובייבנה רוזנבאום (איין ראנד) ופרנסואה מארי-ארואה (וולטר). בישראל הכרנו את יחיאל דינור כ-ק. צטניק, שמואל יוסף צ'צ'קס כש"י עגנון, אוריאל היילפרין כיונתן רטוש, ט.כרמי ואשתו שושנה היימן בשם המחבר 'כוש', שכתב את ספר הילדים "שמוליקיפוד", ועוד רבים אחרים. אספנו בשבילכם שבעה מקרים מעניינים מהארץ ומהעולם בהם נעשה שימוש ספרותי ייחודי בשמות עט. הנה הם לפניכם.

אין ספק שהסיפור המרהיב ביותר בתולדות שמות העט הוא זה של רומן גארי והפסבדונים המפורסם שלו – אמיל אז'אר. רומן גארי נולד בכלל בוילנה בשם רומן קאצ'ב. הוא גדל בוורשה ובגיל 14 עבר לניס. בגיל 31 פרסם את ספרו הראשון ("חינוך אירופי").

במשך השנים הפך גארי לדמות ידועה בצרפת, הן כסופר והן כדיפלומט (שירת כשגריר צרפת בלוס אנג'לס). הוא פרסם ספרים תחת שמות עט בעיקר לשם הגיוון והשעשוע, כשטען ש"האני שלי אינו מספיק לי". אך המקרה של "אמיל אז'אר" לא היה עוד שעשוע אמנותי. את כתב היד הראשון שרצה לפרסם כאז'אר – "גרו קאלן" - הוא העביר בעקיפין להוצאה (מדובר בהוצאה שונה מזו שגארי הוציא בה את ספריו). למו"ל נאמר כי הכותב הוא רופא צרפתי מצפון אפריקה, שברח לברזיל מפני שהסתבך בפלילים וחושש להיחשף. הספר יצא לאור, וגארי החל לפתח שתי אישיויות ספרותיות – בבוקר כתב כרומן גארי ובערב כאמיל אז'אר.

משנת 1973 ועד מותו הוא ניהל למעשה שתי קריירות ספרותיות מקבילות בשני בתי הוצאה שונים. חוגי הספרות בצרפת הסתקרנו לדעת מי הוא אז'אר וחשדו בסופרים רבים, אך לא בגארי עצמו, שנחשב אז לסופר מיושן שתהילתו מאחוריו. אחדים ממבקריו הגדולים של רומן גארי אף הפכו לחסידים נלהבים של אז'אר.

ב-1975 היה מועמד הספר "כל החיים לפניו", שנכתב תחת שמו של אז'אר, לפרס גונקור הנחשב. שופטי הפרס רצו להיות בטוחים שאז'אר אכן חי וקיים ולא משמש כמסווה לסופר ותיק וידוע. גארי החליט לא להיחשף, וגייס לשם כך את אחיינו פול פאבלוביץ', שנתבקש מעתה להיות אמיל אז'אר. גארי צייד את פאבלוביץ' במסמכים מזוייפים ואט ואט החל האחיין הבוהמייני להכנס לתפקיד ולהוסיף לו נדבכים משלו.

כשפרס גונקור הוענק לבסוף לאז'אר, הוא סירב לקבלו בעצת עורכת דינו. חוקי הפרס קובעים כי סופר אינו יכול לקבל פעמיים את פרס הגונקור, וגארי החליט לסרב לפרס כיוון שכבר זכה בו בעבר (בשמו האמיתי). הסירוב יצר עניין ציבורי עצום ומכירות הספר המשיכו לעלות. בשלב מסוים, אחד העיתונאים זיהה את פול פאבלוביץ' כאחיינו של גארי, אך גם ברגע זה, הקהילה הספרותית סירבה להאמין שאמיל אז'אר, שכותב בצורה משוחררת וחדשנית, יכול להיות רומן גארי המיושן.

מבקרים אף קבעו שאז'אר החדשן מושפע מגארי הניאו קלאסי, אך מוכשר ממנו לאין ערוך. בשלב זה החל אחיינו של גארי לדרוש העלאה בתמלוגים וטובות הנאה אחרות, ואט אט החל להאמין שהוא אכן אמיל אז'אר. גארי החל להסתבך בשקריו וההתעקשות שלו לשמור על דמותו של אמיל אז'אר אילצה אותו להונות ולזייף חתימות – מה שהפך את מעשיו לתרמית ציבורית בקנה מידה בינלאומי.

בשנת 1980, גארי שם קץ לחייו ביריית אקדח בדירתו בפריז – ובכך סיים את שמונה השנים בהן חיה דמותו של הסופר "אמיל אז'אר". לאחר מותו פורסם ספרון בשם "חייו ומותו של אמיל אז'אר" בו נחשפה הפרשה כולה. בסך הכל גארי פרסם במהלך חייו 25 ספרים תחת שמו, ועוד 6 תחת שמות בדויים (4 תחת השם אמיל אז'אר).

פרשת הפסבדונים הטרייה ביותר התגלתה בשנה שעברה כאשר התברר שסופר מתח בשם "רוברט גלבריית'" היא לא אחרת מאשר מחברת ספרי הארי פוטר – ג'יי קיי רולינג. גם השם "ג'יי קיי רולינג" הוא במובן מסוים שם עט, כיוון ששמה האמיתי של הסופרת הוא ג'ואן רולינג, אך כשעמדה להוציא לאור את הספר הראשון בסדרת הארי פוטר, המו"ל שלה הביע חשש שנערים לא ירצו לקרוא ספר שכתבה אישה. לכן הוסיפה את האות K על שם סבתה – קת'לין, אף על פי שהוא כלל לא נכלל בשמה המלא המקורי.

לאחר הצלחתם המסחררת של סדרת ספרי הארי פוטר, רצתה רולינג לפרסם ספר בשם בדוי על מנת להתרחק מההמולה התקשורתית שמלווה את חייה ואת כתיבתה. היא כתבה ספר מתח בשם "קריאת הקוקיה" ושלחה את כתב היד למספר הוצאות לאור שלפחות אחת מהן – הוצאת אוריון – דחתה אותו. הספר יצא בסופו של דבר באפריל 2013 בהוצאת ס?פיר בוקס (Sphere Books) תחת השם רוברט גלבריית', וכעבור שלושה חודשים חשף הסאנדיי טיימס כי גלבריית' הוא למעשה רולינג. רולינג אישרה שאכן מדובר בה וסיפרה כי "להיות רוברט גלבריית' הייתה חוויה משחררת [...]. זה היה נפלא לפרסם בלי ה'הייפ', ולראות ביקורת על הספר תחת שם אחר זו הנאה צרופה".

בחודש יוני השנה התפרסם ספר ההמשך ל"קריאת הקוקיה" תחת השם "The Silkworm", ואף על פי שרולינג נחשפה כמחברת הספר, היא ממשיכה להוציא את סדרת הספרים הזו תחת שם העט רוברט גלבריית'.

מקרה שנותר עדיין מסתורי הוא זה של הסופרת האיטלקיה אלנה פרנטה ("ימי הנטישה", "אהבה מטרידה", "הבת האפלה"). בשנת 1991 הגיע להוצאת הספרים האיטלקית E/O כתב יד בשם "אהבה מטרידה", עליו היה חתום השם "אלנה פרנטה". הוצאת הספרים התלהבה מכתב היד ורצתה להוציא אותו לאור, אך פרנטה הודיעה למו"ל שמדובר בשם עט ולא בשמה האמיתי, וכי היא אינה מוכנה לשתף פעולה עם קידום המכירות של הספר (כלומר להתראיין, להצטלם, להיפגש עם קוראים וכד'). התנאי שלה להוצאה לאור היה שהספר יעשה את דרכו לבד בעולם, ללא עזרתה. וכך היה. הספר יצא לאור, זכה להצלחה רבה ואף זכה בפרס אלזה מורנטה לספרות. עם היוודע דבר הזכייה, כתבה פרנטה למו"ל שלה כי לא תוכל להגיע לטקס, וביקשה ממנו לייצג אותה בטקס ולקרוא טקסט שכתבה על אלזה מורנטה.

פרנטה הפכה לאחת הסופרות הבולטות באיטליה, אף על פי שאיש לא ראה אותה או שמע את קולה פרט לאנשי הוצאת הספרים שלה. בראיון לשירי לב-ארי מעיתון "הארץ" (28.06.2007), אמר המתרגם של פרנטה לעברית, אלון אלטרס, כי "קשה מאוד לתחקר את האישה הזאת. היא החליטה שלא יהיה לה שום קיום ציבורי. היא כנראה אשה משכילה, ודי נוקשה. לא אכפת לה לוותר על כל הקריירה הספרותית אם ייקחו ממנה את הפרטיות שלה. לדעתי, הדברים שהיא מתארת ב'ימי הנטישה' קרו לה באמת, וזו אולי הסיבה שהיא לא רוצה שיזהו אותה". לפי השערות שונות פרנטה היא ילידת 1950 בערך, חיה בטורינו ומלמדת פילולוגיה קלאסית באוניברסיטה המקומית. עיתונאים מסוימים אף טוענים כי בכלל מדובר בסופר ממין זכר ומזהים אותו כסופר דומניקו סטרנונה.

עם הצלחת ספרה השני, "ימי הנטישה", ניאותה פרנטה להתראיין, אבל תחת תנאים נוקשים שקבעה. העיתונאים נתבקשו לשלוח רשימת שאלות להוצאת הספרים שלה, ההוצאה ששלחה אותן לפרנטה – פרנטה ענתה עליהן ושלחה להוצאה, וזו שלחה חזרה לעיתונים. כשעיתונאי אחד ביקש ממנה לתאר את המראה החיצוני שלה, היא ענתה: "הייתי יכולה לומר לך שאני יפה ואתלטית, ממש כוכבת קולנוע. או שאני רתוקה לכיסא גלגלים מאז ילדותי. או שאני אשה ביישנית המפחדת מהצל של עצמה. או שאני אוהבת בוגנוויליות ושאני כותבת כל יום משתיים בלילה עד חמש בבוקר. אבל אני לא אוהבת שקרים, ולכן לא אענה לך על שאלה זו כלל".

וכך מצליחה פרנטה לשמור על פרטיותה ולסקרן הן את הקוראים והן את העיתונאים, שכבר מכנים את הפרשה בשם "תעלומת אלנה פרנטה".

קניוק ז"ל כתב כבר בעבר בשם העט "יוסף שרארה" את הספר "ערבי טוב" שיצא לאור בשנת 1983, אולם זהותו האמיתית נחשפה תוך זמן קצר. לעומת זאת, שם העט "רויטל בק" שתחתיו כתב את הספר "קסם על ים כנרת", נחשף רק בשנת 2008 - 14 שנה אחרי צאתו של הספר. החשיפה אירעה רק כשהוצאת שידיעות אחרונות בחרה להדפיס את הספר מחדש.

מדובר באחד הספרים הקיצוניים של קניוק, שמספר על נערה משועממת שרוצחת ומשתכרת. הספר יצא במקור בהוצאה קטנה בשם "תג", והמו"ל מריו ויינשטיין אמר בזמנו על הכותבת רויטל בק שיש לו "חשד רציני שהיא דתייה".

בראיון לרונה קופרבוים ב-ynet עם הדפסתו מחדש של הספר ב-2008, אמר קניוק כי עד לפני חודשיים אף אחד לא ידע שהוא זה שכתב את הספר. "לא משפחה, לא חברים, אפילו אני כבר שכחתי ממנו. אני לא יודע למה, אבל בספר הזה החלטתי לשחק עד הסוף. אני זוכר למשל שיצאו שתי ביקורות על הספר. אחת היתה דווקא לא רעה, והשנייה היתה רעה מאוד. כתבה אותה חברתה הטובה של בתי. באתי לבקר אותה אחרי שהביקורת התפרסמה, והיתה לי הרגשה נהדרת של הסתתרות, מפני שהן לא ידעו שזה אני"‬.

קניוק טען בראיון שהיה רוצה לכתוב את כל הספרים שלו בשם בדוי. "מאז שאני ילד אהבתי לשחק במחבואים".

להבדיל מג'יי קיי רולינג, רומן גארי או יורם קניוק, סטיבן קינג לא ניסה לכתוב בסגנון שונה תחת שם העט שלו, אלא רק לבחון את כתיבתו במנותק מהמותג "סטיבן קינג", שאולי, כך חשב, מצליח רק על בסיס התהילה לה זכו ספריו הראשונים. בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, הוא הוציא לאור מספר רומנים קצרים, כולם תחת שם העט "ריצ'רד באקמן". לטענתו, הוא רצה להשתיק את הקול בראשו שניקר לו בנוגע לכך שכל הצלחתו אולי מקרית לחלוטין. סיבה נוספת לבחירה בשם העט הייתה שרוב המו"לים אישרו באותן השנים הוצאת ספר אחד בלבד בשנה לכל סופר, וקינג היה מעוניין להוציא יותר.

שם העט נחשף לבסוף בידי מוכר ספרים עקשן מוושינגטון בשם סטיב בראון. בראון הבחין בקווי דמיון רבים בכתיבת של קינג ובאקמן, ומאוחר יותר הצליח לאתר רשומות של המו"ל אשר מאמתות שקינג הוא כותב אחד הרומנים של באקמן. לאחר הגילוי שוחררה לתקשורת הודעה שהסופר ריצ'רד באקמן נפטר מסרטן. בשנת 1989 קינג הקדיש את ספרו "החצי האפל" לריצ'רד באקמן, וב-1996 הוא הוציא שני ספרים במקביל שמהווים תמונת ראי האחד של השני: "עיר ושמה ייאוש" תחת השם סטיבן קינג, ו"המשליטים" תחת השם ריצ'ארד באקמן.

מרי אן אוונס הייתה סופרת בריטית בת המאה ה-19, שהשתמשה בשם העט הגברי "ג'ורג' אליוט" כדי להבטיח, לדבריה, יחס רציני ליצירותיה. בתקופתה היה נהוג להתייחס לסופרות כמחברותיהן של רומנים רומנטיים חסרי משקל, ושם העט אפשר לה לחמוק מהסטריאוטיפ הזה. בנוסף, ישנה סברה שאוונס בחרה בשם העט הזה על מנת להגן על פרטיותה ולמנוע שערוריה בקשר למערכת היחסים שלה עם הפילוסוף ומבקר הספרות ג'ורג' הנרי לואיס – שהיה נשוי לאישה אחרת.

בשנת 1859 היא פרסמה את הרומן הראשון שלה, "אדם ביד", שזכה להצלחה מיידית אך גם עורר עניין באשר לזהותו של הסופר החדש והאלמוני. אדם בשם ג'וזף ליגינס אף טען שהוא ג'ורג' אליוט האמיתי. לבסוף החליטה אוונס לחשוף את זהותה והפתיעה רבים מהאנשים שהתעניינו ביצירתה, אבל החשיפה הזו לא פגעה בסופו של דבר בפופולריות שלה כסופרת. למעשה, מסופר כי המלכה ויקטוריה בעצמה הייתה קוראת נלהבת של הרומנים של אליוט, ואף ביקשה מהצייר אדוארד הנרי קורבולד לצייר את אחת הסצינות מן הספר "אדם ביד".

שרגא גפני כתב סיפורי הרפתקאות לילדים בשלל שמות עט כמו איתן דרור, יגאל גולן, איתן נותב ויצחק אחיטוב, אבל המפורסמים שבהם היו אבנר כרמלי ("הספורטאים הצעירים", "הימאים", "הבלשים הצעירים") ואון שריג ("דנידין הרואה ואינו נראה").

הסיבה העיקרית לבחירתו בשמות עט שונים טמונה בהספק הכתיבה הפנומנלי שלו. גפני כתב ותרגם 175 ספרי ילדים ונוער, והחליט לחלק את שמות העט שבחר לפי סגנונות כתיבה וז'אנרים, בעיקר כדי לא להציף את שוק הספרים בשמו של סופר אחד. "אבנר כרמלי" נבחר לספרי הרפתקאות ולחימה, ואילו "און שריג" נבחר לספרים מבדחים יותר לילדים (אם כי גם בהם יש הרפתקאות).

גפני פרסם גם לא מעט ספרים בשמו האמיתי, אבל השימוש בו נשמר אך ורק לספרים שנחשבו למכובדים בעיניו (רובם ספרים למבוגרים).