פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סופלה חול: "סופת חול" הוא סרט יפה אבל רך מדי, והסערה סביבו מוגזמת

      אין ספק: "סופת חול", הדרמה של עילית זקצר על עולמן של הבדואיות בישראל, הוא הסרט הישראלי הכי מדובר השנה בעולם. אבל האם זה גם הסרט המקומי הטוב של 2016? ממש לא

      סופלה חול: "סופת חול" הוא סרט יפה אבל רך מדי, והסערה סביבו מוגזמת
      בימוי: אסף קורמן, עריכה: שירה הוכמן, לחן: אסא רביב ותום דרום

      מזה כמה חודשים, נישא "סופת חול", סרטה העלילתי הארוך הראשון של עילית זקצר, על סופה מסוג אחר: לא של חלקיקי סלע, אלא של שבחים ופרסים בינלאומיים. שמו של הסרט יצא למרחקים: הוא התקבל לפסטיבלים היוקרתיים של לוקרנו, ברלין וטורונטו, בין השאר; זכה לפרסים ראשיים באלה של סאנדנס ושל מייקל מור; ונרכש להפצה בידי נטפליקס ועוד שלל גופים מכובדים ברחבי העולם. כל אלה התרגשו מן הדרך בה הדרמה הזו מציגה את סיפורה של צעירה בדואית, הקרועה בין יקיר לבה לבין אביה, האוסר עליה להמשיך את הקשר איתו מפני שהבטיח את ידה לאחר.

      נוסף לכך, גם התעשייה הישראלית מחבקת את "סופת חול": הוא מוביל במספר המועמדויות לפרסי אופיר, ואם יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס שיתקיים בשבוע הבא, הרי שכמה חזאים בינלאומיים כבר מזכירים אותו כמועמד מוביל להשתחל לחמישיית המועמדים בקטגוריית השפה הזרה של האוסקר האמריקאי.

      אמש (חמישי), לאחר הסיבוב האינסופי בפסטיבלים העולמיים, עלה הסרט להקרנות מקומיות בארץ, וכך התאפשר לקהל הישראלי לבחון סוף כל סוף בעצמו האם אכן מדובר בטייפון קולנועי, או שמא בסופה בכוס תה עם הל.

      סופת חול סרט (יח"צ , ורד אדיר)
      סרט פסטיבלים מושלם - אולי מושלם מדי. מתוך "סופת חול" (צילומים: יח"צ, ורד אדיר)

      דבר אחד בטוח: אף כי הוא נמשך 87 דקות בלבד, משכיל "סופת חול" לבנות עולם, והצופים מרגישים שהם חיים בתוכו ונושמים אותו. ניכר כי זקצר ערכה תחקיר ארוך, ממושך, פרטני ואפילו פרפקציוניסטי על חיי הקהילה הבדואית, ולכך מתווסף הכישרון הטבעי שלה להעביר אווירה ולעצב דמויות.

      אפשר גם להתרשם מכך שזקצר לרגע לא בורחת מן העולם הזר והלא מוכר לה. אין ב"סופת חול" אף דמות או שחקן שמוצאם יהודי, וחוץ מהמילה "תקליטן" המשתרברבת לרגע, גם אף מילה בעברית. לכל אורך הדרך, הדרמה הזו מקפידה להשמיע את הקולות שבדרך כלל לא ניתן להם כאן ביטוי, ורק להם.

      יפה גם הדרך בה משחקת זקצר עם הציפיות של הצופים. ראינו כבר לא פעם סרטים על צעירות הגדלות במשפחות פטריארכליות ובחברות שמרניות, על אהבות בין-שבטיות אסורות ועל נישואים מאורגנים, לכן, על פניו, "סופת חול" עלול היה להיות נדוש ושגרתי. אלא שזקצר נמנעת מכך, ולוקחת את הדמויות ואת ההתפתחויות העלילתות לכיוונים מעניינים מהרגיל. כך, למשל, האב כאן אינו דמות חד-ממדית של רודן קר לב, משופם ואלים, מהסוג שכבר הורגלנו אליה, אלא משהו הרבה יותר רגיש ושלם.

      נקודה חשובה עוד יותר: סרטים דומים קודמים פשוט תיארו כיצד בסופו של דבר מאלצת המשפחה את בתה לקבל את גורלה, בלי שתהיה לה ברירה או בחירה. "סופת חול" פשטני הרבה פחות, ובלי לחשוף יותר מדי אפשר לומר כי הוא דווקא כן מאפשר לגיבורה לעמוד בפני קונפליקט, ועוד חזק ועמוק, מה שהופך את הסיפור לטרגי הרבה יותר.

      נוסף לכך, נהנה "סופת חול" מעוד כמה מעלות בסיסיות יותר: התסריט שלו חסכני ומדויק; המוזיקה, בעיקר בסוף, סוחפת; והמשחק מעולה ללא יוצא מן הכלל. למיס עמאר כגיבורה, הייתאם עומארי כאביה ורובה בלאל-עספור כאמה – כולם מספקים תצוגות ללא דופי.

      הסרט, אם כך, נקי מטעויות, ואולי הניקיון הזה הוא בדיוק הבעיה שלו, כי סיפור כל כך חברתי, אקטואלי, רלוונטי וקשה מצריך איזשוהי מידה של חספוס, אותה אין כאן. תחת זאת, יש ב"סופת חול" התפייטות מכווננת מדי, כאילו היה ציפור פרא הפועלת על מנגנון של שעון קוקיה.

      סופת חול (יח"צ , ורד אדיר)
      תצוגות משחק מעולות ללא יוצא מן הכלל. מתוך "סופת חול"

      אז נכון, זה מה שרוצים היום בשוק קולנוע האיכות העולמי - ועובדה כי "ילדות פרא" הטורקי, שדומה עד מאוד ל"סופת חול" גם בתוכנו וגם בסגנונו, היה אף הוא להיט בינלאומי בשנה שעברה, אם כי מבקרות ומבקרי הקולנוע מטורקיה עמם דיברתי סלדו ממנו וראו בו יצירה לא אותנטית להחריד. אך האם הפיוטיות המכנית משרתת משהו מעבר לסיכויי ההצלחה של הסרט? האם היא משרתת את הסיפור? את יכולתו לרגש את הצופים?

      התשובה, מבחינתי, שלילית. חסרים ב"סופת חול" קצת אירוניה, ריחוק וחוצפה, ובקיצור: אלמנטים שבאמת יבחנו את הצופה ויטלטלו אותו. אז אמנם יש בו כמה רעיונות תסריטאיים חדשים, אבל מקוריים כל שיהיו, גם הם בסופו של דבר משחק על אותו בסיס מוכר ונוח, ולא משהו שיגרום לצופה לזוז באי-נוחות בכיסאו.

      חסרים גם כמה רגעים בהם נבחין כי הבמאית הכריזה "אעשה עכשיו מה שאני רוצה, גם אם זה פחות מתאים לשפה של הפסטיבלים". בשני סרטים ישראלים אחרים המועמדים השנה לפרס אופיר, "אבינו" ו"מעבר להרים ולגבעות", דווקא כן ראינו רגע או שניים כאלה, ולכן לא פלא כי ציפתה להם מעבר לים קבלת פנים נלהבת פחות.

      ואל תטעו לחשוב שהצלחת הלהיט נעוצה בסיבות פוליטיות: אין בו שום מילת ביקורת על ישראל, ולמעשה הצופים הזרים בו יכולים בנקל לחשוב כי הוא מתרחש בטורקיה, באפריקה וכיוצא בכך. הכל כאן מנותק לחלוטין מהקשר פוליטי כלשהו, ואין זכר לממסד, צבא, כיבוש, נכבה או איזשהו מושג שנוי במחלוקת. הסרט, אם כך, מאפשר לתעשייה הישראלית לאכול את עוגת החול ולהשאיר אותה שלמה: גם להציג את עצמה כפלורליסטית, וגם לעשות זאת בלי להרגיז אף אחד.

      סופת חול (יח"צ , ורד אדיר)
      למרות הכל, לא סרט טריווויאלי. מתוך "סופת חול"

      אך למרות כל זה, אי אפשר לבטל את ערכו של "סופת חול". אין זה סרט טריוויאלי. הצפייה בו מעניינת ולא נשכחת במהרה, ורמת עשייתו מעידה על כישרונה הרב של זקצר, שבוודאי כבר פתחה לעצמה דלתות רבות: יהיה מפתיע אם לא נשמע בקרוב על פרויקט בינלאומי שתביים.

      בתור עבודת ביכורים חסרת יומרות, זוהי יצירה יפה, מרשימה ומבטיחה, אבל אולי עדיף לצנן קצת את הסופה סביבה. האם זהו הסרט הישראלי הכי מדובר כרגע בעולם? אובייקטיבית, אין ספק בכך; אך האם זה גם הסרט הישראלי הכי טוב של השנה? לדעתי לפחות, ממש לא.