16 שנה אחרי ההופעה של רדיוהד על במת הסינרמה בתל אביב, בהופעה שהפכה עבור המעריצים הישראלים למיתולוגית, הזדמן לי לראות הופעה שלה במסגרת פסטיבל לולהפלוזה בברלין. אין כמו לראות להקה כאשר היא בשיאה היצירתי, וכאשר הקהל צעיר ופתוח להצעות. זה נכון על אחת כמה וכמה בהקשר של רדיוהד בשנת 2000, בשיא ההצלחה של "OK Computer" החדשני והאמיץ. הלהקה עמדה להוציא את האלבום "Kid A", הטוב ביותר שלהם בעיניי, וניגנו באותה הופעה לפחות חמישים אחוז מתוכו. רבים בקהל הישראלי יצאו מההופעה הזאת מאוכזבים, מה פתאום הם מקדמים את האלבום הניסיוני והאלקטרוני הזה במקום לנגן את הלהיטים, ובפרט את "Creep"? אני הייתי מן המעטים שהיו אסירי תודה על "Kid A", מאלה שנשבו בצלילים שג'וני גרינווד הפיק ממה שנראה מבחוץ כמו מעבדה של מדען מטורף, מלאה בכפתורים, פדאלים וסמפלרים. תום יורק היה כמו חייזר משונה, שיערו מבולגן ומזדקר לכל הכיוונים, עם קול עצום ועיניים עקומות שבכל רגע נדמה היה שמסתכלות רק אליך.
הריסתו של מועדון הסינרמה היתה הכנה לכך שהדברים לא יישארו כפי שהיו. ההופעות כבר לא אינטימיות. פעם ההאזנה לאלבומים של רדיוהד היתה מלווה בתחושה שמישהו חולק איתך סוד איום ונורא ושאתה משום מה נהנה מזה. כיום היא מלווה בתזכורת תמידית בתחתית מסך היו טיוב שיש כמוך עוד מיליונים. רדיוהד כבר מזמן הגיעה לשלב הדינוזאורי בקריירה שלהם, כלומר השלב שבו כל עוד חבריה מופיעים ביחד על אותה במה, באותו הרכב, אנשים יבואו לראות אותם. האלבום החדש שלה מצוין, אך במידה רבה כל הקהל שהיה בהופעה בברלין היה מגיע גם בלעדיו. לכן מצאתי את עצמי שוב מוקפת בקהל שלא ברור אם בדיוק בא לו לשמוע עכשיו שמונה שירים מתוך "A Moon Shaped Pool", ובדיוק כמו אז, הבנתי רק בזכות ההקשבה לו בהופעה החיה עד כמה האמנות החדשה שלהם עצומה, עדינה ומטלטלת. אבל אני מקדימה את המאוחר.
פסטיבל לולהפאלוזה התקיים בפארק טרפטאוור שבמזרח ברלין במשך יומיים, אירח הופעות של ניו אורדר, קייזר צ'יפס, רוז'ין מרפי, ועוד חופן אמנים מביכים, מסגנונות שונים ולא קשורים זה לזה. אם רוצים להיות נחמדים אפשר לקרוא לליין אפ אקלקטי, אבל בוא נהיה קצת אכזריים ונגיד שהיו פה בורות וחמדנות נוסח ימינו. בסך הכל זה לא פגם בהנאה, כי בברלין באים ליהנות והקהל היה חביב, בינלאומי, רב גילאי ומתודלק בכל מיני אנרגיות טובות. וכמובן, היו שם די הרבה ישראלים.
הלהקה עלתה בשעת שקיעה ופתחה בביצוע חמישה שירים מתוך אלבומם החדש, כסדרם. תום יורק התחיל בשירה עצורה, ואט אט קולו הגביה לפלצט המפורסם שלו. המסכים הציגו את כולם חתוכים לריבועים ולא לגמרי סיפקו את הצורך של אנשים מאחור לראות מה מתרחש של הבמה, אבל היה סיפוק בלראות אותם גם כך. ג'וני גרינווד ניגן על הגיטרה החשמלית עם קשת, אחר כך עבר לפסנתר, ואחר כך לקונסולת המדען המטורף. הוא ניגן בצורה חדה ומבריקה תוך כדי כיפוף מוגזם ופנים מכוסות בשיער, נראה קצת כמו פליט מ"החבובות". 16 השנים שעברו עשו להם רק טוב, ובעיקר ליורק, שהפך מצעיר חייזרי לגבר נוטף אנרגיות מיניות. מי שלא מאמין לי, צריך לראות אותו מקיים יחסי מין עם המיקרופון תוך כדי שהוא שר, מניע את האגן קדימה ואחורה, ואת הראש מצד לצד.
נראה שהם מצאו את הדרך שלהם להתמודד עם הגודל המספרי והמסחרי של הצלחתם, ומנגד עם התביעה למוזיקה כנה ומתחדשת שבזכותה הגיעו לגודל הזה. אם היו מנגנים את החומרים מ-"Kid A" ו-"Amnesiac" זה לא היה משקף באורח כן את המקום היצירתי שהם נמצאים בו כיום, ורוב הסיכויים שהיו מבצעים אותם במלאכותיות. אולי זאת הסיבה שהחומרים הישנים שניגנו לאורך המופע היו להיטים המנוניים, שבלאו הכי משמשים מן קתרזיס לקהל שרוצה להשתתף ולשיר עם הלהקה. הביצועים לשירים שלהם מהאלבום "'Hail to The Thief" ואילך הוציאו מהם את החיות הרעות, ומשיר לשיר התגברה העוצמה שלהם כמוזיקאים.
כשניגנו את "Daydreaming", ובכלל את השירים השקטים מהאלבום החדש, הקהל השתתק. שתיקה בתוך קהל במימדים האלה מייצרת מוזיקה, כמו שהוכיח המלחין ג'ון קייג' ביצירתו "ארבע דקות, שלושים ושלוש שניות", בה לא מנוגן דבר. מתחילים לשמוע את הקהל משתעל וזע. נדמה שרבים מהשירים מתוך האלבום האחרון של רדיוהד מנגנים על העצבים האלה, ובכך כוחם. שמעתי אנשים אומרים שהאלבום משעמם, אבל הם לא לוקחים בחשבון ששעמום וקוצר רוח הפכו היום לרגשות שקשה לנו לשאת. רדיוהד עובדת עם קוצר הרוח הזה בצורה מתוחכמת, כמו שעבדה עם החרדה והריקנות לפני 16 שנה.
אנסה להסביר למה אני מתכוונת. מאוחר יותר במופע, הלהקה ריגשה את הקהל וביצעה את הלהיט "No Surprises", שיר בעל אופי המנוני מספק סחורה שכזה. "No Surprises", בפרשנות שלי, קרוב בנושא שלו לשיר "Daydreaming", הוא מדבר, בצורה שונה אמנם, על תחושת חנק בבית הפרברי, על רצון לפרוץ את ה"נורמליות" והתא המשפחתי. שני השירים משתמשים בנגינה רפטטיבית, מטרידה, דמויית שיר ערש, כדי להמחיש את אותו ניגון על העצבים שהנורמליות הזאת עושה לנו. אבל בעוד השיר מלפני כמעט שני עשורים מדבר על הנושאים האלה בצורה פחות בוגרת, מתוך חרדה של בני עשרים ומשהו מהתמסדות וחתונה, "Daydreaming" מביא אותם לכדי מועקה קיומית של ממש, על הנזק והשברון שלה, מלווה בהמון חמלה ועצבות עלינו, בני האדם, שנאלצים להרגיש אותה. באלבום השיר מסתיים עם כינורות לופתים. בהופעה, עם התחליפים החיים למה שיוצר בתנאי אולפן, הם קצת התקשו להגיע לאותה סחיטה אמוציונלית. ועדיין, מי שהתמסר כאב.
בסופו של דבר, רדיוהד לא נעשתה להקה גדולה בגלל שאנשים אוהבים לשיר בקול את המילים לשירים שלה. זאת לא להקה שבא לך לבוא להופעה שלה רק כדי לצרוח עם הסולן את "Karma Police". יש מספיק להקות בעולם שזה הקטע שלהם. רדיוהד מאז ומתמיד היו להקה של תובענות רגשית, של נופים קרחוניים, או אוקיינוסיים, או סלעיים, שלא קיימים בשום מקום פרט למרחב שנפתח בין הצלילים שלהם. הם מחייבים סבלנות, ויש תקופות לא מעטות בחיים שלא בא לך עליהם. בא לך דיסקו. בא לך דיסקלוז'ר. מה אתה צריך עכשיו את העיניים העקומות של תום יורק יורות לך פצצות לתוך הנשמה.
אבל אל דאגה, הם לרגע לא מזלזלים בקהל שלהם, ביום הארוך שעבר עליו, ובמעמד שלהם כ"בילוי" עבור אותו קהל. בהדרן הראשון הם ניגנו את "Paranoid Android", אופרת הרוק המוטרפת שהיתה האחראית המרכזית להפיכתם מעוד להקת רוק אלטרנטיבי, לאמנים מסעירים ופורצי דרך. הקהל יצא מגדרו, והם הפגיזו אותו במפגן אורות מרצדים ומהבהבים שאכן גרמו לו לפרכס. בהדרן השני ניכר שהם התפייסו לגמרי עם הדינוזאוריות שלהם, וניגנו בזה אחרי זה את "Creep" ואת "Karma Police", איתו חתמו את המופע. בסוף רק יורק נשאר, שר בקול זך, "I lost myself" יחד עם כולם. אבל נדמה לי שזה בדיוק ההפך.
צפו בהופעה במלואה
מיכל פיטובסקי היא סופרת. "אספלט", ספרה הראשון, יצא לאור ב-2012 בהוצאת כתר. מפרסמת בקביעות בבלוג טיפוסים.