פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הגברת הראשונה: נטלי פורטמן כבשה את פסטיבל טורונטו בהופעה מהפנטת

      פסטיבל הקולנוע היוקרתי ננעל אתמול והכתיר בצדק את "לה לה לנד" לזוכה הגדול. אבל כמה סרטים שהוקרנו לאורך ימיו האחרונים יוכלו להעניק קרב איכותי בדרך לאוסקר. וגם: סרט סעודי מפתיע על אהבת נעורים, סיפורו של אובמה הצעיר וקומדיית התיכון שתעשה את החורף. דיווח מיוחד

      הגברת הראשונה: נטלי פורטמן כבשה את פסטיבל טורונטו בהופעה מהפנטת

      (בסרטון: "לה לה לנד")


      נתחיל מהסוף: ביום ראשון זכה הסרט "לה לה לנד" בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו, פרס שבו זכו בשנים האחרונות "12 שנים של עבדות", "נאום המלך" ו"נער החידות ממומביי". המשותף לשלושתם, כמובן, הוא שהמשיכו מטורונטו לזכייה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. האם זהו העתיד הצפוי גם ל"לה לה לנד"? לא בטוח. בימים האחרונים הוקרנו בטורונטו עוד כמה סרטים שהולכים לתת לו פייט, וגם אם לא יזכו או יהיו מועמדים, עוד ידובר בהם רבות בשנה הקרובה.

      "לה לה לנד", אפשר להניח, יתחבב על קהלים גם מחוץ לטורונטו. הבמאי דמיאן שאזל ("וויפלאש") מצוות את ריאן גוסלינג ואמה סטון בסיפור אהבה בלתי אפשרי על שני צעירים שחולמים לטרוף את הוליווד, כשבינתיים העיר היא זו שאוכלת אותם. זוהי הופעתם המשותפת השלישית של גוסלינג וסטון, קדמו לה "טיפש, מאוהב, מטורף" ו"יחידת הגנגסטרים", וזה לא הדמיון היחיד שהם חולקים עם זוגות הוליוודיים מעידן הזהב של הקולנוע, כמו פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. הסרט כולו הוא מחווה למיוזיקלס הקלאסיים של הוליווד, כמו "כובע צילינדר" או "בקצב הסווינג", אם לנקוב בשם או שניים.

      הסרט הוא גן עדן לחובבי הז'אנר, ומתוחכם מספיק על מנת להרשים גם את אלו שריקודי סטפס על רקע שמש שוקעת בתוך אולפן אינם מנת חלקם. הדמויות שלו מעוגנות היטב במציאות בת זמננו, והן מתמודדות עם שאלות של אהבה ומימוש עצמי ממש כמו בכל עיר שאינה "לה לה לנד" - כלומר לוס אנג'לס, רק שסבסטיאן (גוסלינג) ומיה (סטון) מתמודדים איתן בשיר ובריקוד. מדובר בשעתיים של כיף גדול, של דמויות שבא להתחלף איתם לשעתיים האלו בלבד, ושל וירטואוזיות קולנועית מרשימה (את סצינת הפתיחה סטודנטים לקולנוע ייטחנו עד דק בשיעורי מבע קולנועי), בייחוד כשהיא מגיעה מבמאי צעיר וכמעט חסר ניסיון. והאקדמיה? אוהבת להתעסק בעצמה ואוהבת סרטים שמתעסקים בהוליווד, כמו "בירדמן" שזכה ב- 2014. הוסיפו לזה את ההתרפקות על עידן שהיה ואיננו - בדומה ל"הארטיסט" מ-2011 - ו"לה לה לנד" מרוויח לעצמו הרבה מאוד קולות בדרך אל האוסקר.

      ג'קי, נטלי פורטמן (יח"צ)
      אחד מרגעי השיא בקריירה שלה. נטלי פורטמן מתוך "ג'קי" (צילום: יח"צ)

      פרס נוסף שהוענק עם סיום הפסטיבל היה במסגרת ה"פלטפורמה", המוקדשת לסרטים מרחבי העולם. את הפרס קטף "ג'קי", סרט אמריקאי אמנם, בבימויו של הצ'ילאני פבלו לארין ("לא"). נטלי פורטמן מגלמת את דמותה של ג'קי קנדי, אשת נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי, המגוללת את זכרונותיה בפני עיתונאי (בילי קרודפ, שסוגר כאן מעגל קטן לאחר שגילם בעצמו מושא סיקור של עיתונאי ב"כמעט מפורסמים"). הסרט משלב בין פלאשבקים לבין שיחות בין ג'קי לעיתונאי חסר-השם, והתוצאה היא סרט אינטימי על דמות אפ?ית, והוא כל כל-כולו שייך לפורטמן.

      "ג'קי" אינו סרט קל; הצפייה בו מתישה לפרקים ומצריכה לא מעט אורך רוח, אך הוא שווה את המאמץ. בעיקר הודות לרגעים הקטנים בהם ג'קי נחשפת, מסירה לרגע את המגננות ונותנת מעצמה לעיתונאי, ולנו. וכשהיא נשארת בשליטה על עצמה, על הראיון ועל הסרט, השליטה הזו כה שברירית שהמתח שבשאלה מתי היא תאבד אותה, מסוגל להחזיק צופים על קצה מושבם. זוהי תוצאה של עבודה נפלאה של פורטמן, שנמצאת כאן באחת מנקודות השיא של הקריירה שלה.

      חיות ליליות (יח"צ)
      סוחף, אבל מותיר פחות מדי חומר למחשבה. איימי אדמס מתוך "חיות ליליות" (צילום: יח"צ)

      הסרט "חיות ליליות" ("Nocturnal Animals") אמנם לא מוזכר בנשימה אחת עם סרטי האוסקר של המהדורה הנוכחית של פסטיבל טורונטו, אך גם הוא הצליח להותיר את חותמו על צופים רבים. זהו סרטו השני של טום פורד, מעצב האופנה שהפך לבמאי קולנוע, והוא מותחן נקמה אלים ויפהפה. איימי אדמס מגלמת בעלת גלריה בשם סוזן שנישואיה הולכים ומתפוררים. היא מקבלת בדואר כתב-יד של רומן מאת בעלה הראשון אדוארד (ג'ייק ג'ילנהול), והסרט משייט בין חייה של סוזן, לסיפור שקיבלה ופלאשבקים למערכת היחסים שלה ושל אדוארד.

      פורד הוא אמן ויזואלי, ולא מפתיע שקשה להתיק את העיניים מהסרט שלו. המראה המוקפד, אפילו מוקפד מדי, שילובי הצבעים, התסרוקות והתפאורה, כולם מלאכת מחשבת שמתחננת שנשים לב אליה. אפשר בקלות להיעתר לבקשה, אך זה לא תמיד מספיק. למרות שהוא סוחף ברובו, "חיות ליליות" מותיר את הצופה עם יותר מדי שאלות ופחות מדי חומר למחשבה. זהו סרט שנותר על פני השטח, וחבל; העמקה נוספת של הדמויות היתה מסוגלת להפוך אותו ליצירה מעניינת במיוחד.

      בארי (יח"צ)
      התגלית שהופכת את סיפורו של אובמה הצעיר להצלחה. דבון טרל מתוך "בארי" (צילום: יח"צ)

      סרט קטן שהצליח למשוך תשומת לב ולזכות בחוזה הפצה עם נטפליקס הוא "בארי", על ימיו הראשונים של ברק אובמה הצעיר באוניברסיטת קולומביה. הסרט על הסטודנט הצעיר שלא מצליח להרגיש שייך באף מקום ונקרע בין זהויות, לא היה מעניין מספיק אלמלא ידענו שבארי סואטורו יגדל להיות נשיא ארצות הברית. הסרט, בבימויו של ויקראם גנדי (קומארה), יוצא מנקודת הנחה שאנחנו יודעים, וכל סצנה וסצנה מהדהדת את העתיד לבוא.

      שווה בכל זאת להתעכב עליו בגלל צוות השחקנים. אלר קולטריין מ"התבגרות" מוכיח שלתת לריצ'רד לינקלייטר לצלם אותך במשך 12 שנה לא יהפוך אותך לשחקן טוב, והסצנות בהשתתפותו כשותפו לדירה של בארי הן החלשות ביותר. ג'ייסון מיטשל מ- "Straight Outta Compton" זורח בתור פי.ג'יי, החבר למגרש הכדורסל של בארי, שהופך למעין מנטור. פי.ג'יי, יחד עם חבר וותיק בשם סאלים (אבי נאש) ובת הזוג הלבנה שרלוט (אניה טיילור-ג'וי) מהווים מעין טרויקה, שלושה אנשים שהשפיעו על אישיותו של בארי והביאו אותו להפוך לברק אובמה שאנחנו מכירים כיום. אך התגלית דבון טרל, המגלם את בארי, הופך את הסרט להצלחה. הוא אמין ומעורר חיבה כאובמה הצעיר, ומצליח לבטא בכנות מרשימה אפילו את הקלישאות הגדולות ביותר ששם בפיו התסריט. רק בשבילו שווה יהיה להתכרבל מול "בארי" בנטפליקס.

      Barakah meets barakah (יח"צ)
      חינני ולא מזיק. מתוך "Barakah Meets Barakah" (צילום: יח"צ)

      בין המתמודדים לאוסקר לפרס הסרט הזר אנחנו עשויים למצוא את "ברכ?ה פוגש את ברכ?ה" (Barakah Meets Barakah), שמוגדר בתכניית הפסטיבל כ"הקומדיה הרומנטית הראשונה של ערב הסעודית". לא משימה קשה במיוחד, בהתחשב שהסרט הראשון שצולם כולו במדינה הופק בשנת 2012, אך עדיין מסקרן מספיק בשביל למשוך אליו קהל רב. זוהי הצצה לחייהם של שני היפסטרים בעיר החוף הסעודית ג'דה: ברכה הוא פקח עירייה ביום ושחקן שייקספירי בערב, וביבי היא כוכבת אינסטגרם מקומית שמטעמי צניעות לא חושפת את פניה ברשת החברתית.

      "זהו סרט על חללים ציבוריים, על צנזורה ועל קדמה", אמר בסיום ההקרנה הבמאי מחמוד סבח. ואכן, רובו של הסרט עוסק בחוסר היכולת של ברכה וביבי להיפגש, אפילו לצאת לפגישה ראשונה הם לא מצליחים. "יש לנו מורשת עתיקה של סיפורים בעולם הערבי", אמר סבח, "ועכשיו תורו של הדור שלנו לקחת בעלות על הנרטיב". סבח ושני השחקנים הראשיים שלו, הישאם פג'יה ופטימה אל-בנוואי, עשו סרט חינני ולא-מזיק, ביקורתי אך לא נושך. ונראה שזה בדיוק מה שהם קיוו לעשות.

      edge of seventeen, היילי סטיינפלד (יח"צ)
      גיבורים שבא לחבק. היילי סטיינפלד נתוך "Edge of Seventeen" (צילום: יח"צ)

      סרט הנעילה של הפסטיבל "The Edge of Seventeen" לא ישתתף אמנם במירוץ לאוסקר, אך יזכה למקום של כבוד בין סרטי תיכון קלאסיים, קטגוריה שווה בהרבה מחותמת האיכות של חברי האקדמיה. סרט הביכורים של קלי פרמון קרייג מספר על כמה ימים בחייה של נדין, שמתהפכים כשאחיה הגדול מתחיל לצאת עם חברתה הטובה. לא נשמע כמו סיפור גדול, אבל כשאת בתיכון, כפי שמתואר היטב בסרט, דבר כזה מערער אותך אפילו יותר ממוות של בן משפחה.

      היילי סטיינפלד כובשת בתור נדין: נערה מעצבנת שקשה מאוד להיות בצד שלה, אך קשה עוד יותר להתעלם מהאנרגיה הממגנטת שלה. היא חכמולוגית, די מניאקית, וכמעט אף פעם לא צודקת: קצת כמו שכולנו הרגשנו בתיכון. "17 על הקצה" (קחו את זה כהצעת חינם, מפיצים ישראליים) מתגבר בקוליות גם על קלישאות חבוטות של הז'אנר, כמו המורה הלא-שיפוטי שהוא יותר חבר ממבוגר אחראי (וודי הרלסון), או האם הלא תפקודית מספיק (קירה סדג'וויק). זה קורה בעזרת שחקנים טובים מספיק, סיטואציות אמינות, ואפס מלודרמה. זה סרט שעובר כלא מתאמץ, עם גיבורים שבא לחבק.