אש, תשוקה וסערה: 40 שנים, 40 הגדולים של U2

בסרטון: חברי להקת U2 מספרים על עשיית "The Joshua Tree" מתוך סרט תיעודי עליו.


בתחילת שנת הלימודים של 1976 החליט תיכוניסט אירי בן 15 בשם לארי מולן לפרסם מודעה בעיתון בית הספר של מקיף מאונט טמפל בדבלין, המחפשת נגנים כדי להקים להקה. ב-25 בספטמבר של אותה שנה נקבצו ובאו ששה נערים נוספים ויצרו ביחד את להקת Feedback, שהצליחה לקנות לעצמה אחיזה מסוימת בבית הספר, כולל הופעת בכורה בקפיטריה, וחודשים מעטים אחרי כן אפילו הופיעה לראשונה בטלוויזיה. שנה אחרי כן ניצחו החברים בתחרות להקות צעירות בעיר לימריק וזכו בהזדמנות להקליט דמו. בין לבין עזבו שלושה מתוך שבעת חברי הלהקה. דיוויד היול אוונס הפך לדה אדג', פול היוסון הפך לבונו, מולן ואדם קלייטון נשארו כפי שהם, שמו של ההרכב שונה ל-U2.

ככה החלה הלהקה הענקית הזו את דרכה, ארבע שנים לפני שבכלל הגיע אלבום הבכורה שלה. בארבעת העשורים הבאים U2 גדלה, התעצמה, הפכה ללהקה הגדולה בעולם, פרצה דרכים, טירחנה, התפלצנה, התנפחה, שבעה, ובין לבין סיפקה כמה מהשירים והמנונים היפים שהעולם שמע. לכבוד ציון הדרך המשמעותי שלה החלטנו לדרג את 40 השירים היפים ביותר בתולדותיה. לא פשוט לשמור על רלוונטיות לאורך כל כך הרבה זמן, ו-U2 אכן כבר מזמן לא ממש רלוונטית, אבל במשך כעשרים שנה כוחה נשמר כמעט במלוא העוז. מטבע הדברים רוב המקומות, ובפרט העליונים, מאוכלסים על ידי השירים הוותיקים יותר, אבל גם המילניום הנוכחי הכניס כמה שירים מאוד יפים אל הרשימה.

המצעד הזה מבוסס על טעם אישי ועל כן סובייקטיבי לחלוטין. אתם יותר ממוזמנים למחות ולהתווכח בתגובות.

ב-1987 הוציאה U2 את האלבום "The Joshua Tree", שהיה כולו בהשפעת מוזיקה אמריקאית שורשית - בלוז, סול, גוספל, קאנטרי ופולק. זה אכן עבד היטב על האמריקאים ועל העולם כולו: האלבום היה ונותר המצליח ביותר של U2 אי פעם, וליצירה השלמה והממצה ביותר שלה עד אז. השיר הזה מתוכו משקף את תמת החיפוש של הלהקה שאת פירותיה קוטף האלבום הזה בהצלחה יתרה; הם בהחלט מצאו את מה שחיפשו, ובתוך כך יצרו את אחד מהאלבומים האיקוניים של האייטיז.

הגרסה המקורית של "Pride" מ-"The Unforgettable Fire" מ-1984, ממש נדחקה לאחור כאשר הגיעה ב-1988 גרסת ההופעה החיה באלבום המושמץ-בצדק "Rattle and Hum". מדובר באחד השירים היותר מטרחנים של להקה שמואשמת בכך לא מעט, עם מילים מהשטחיות והגרועות שכתב בונו. יש אם כן צדק פיוטי בכך שהוא זכור דווקא מ-"Rattle and Hum", אלבום כל כך מעצבן ופלצני של להקה בשיא נפיחותה, כזה שכישלונו קצת הוציא לה את הרוח מהמפרשים, גרם לה לעשות חושבים ולחזור אלינו עם יצירת מופת אמיתית, "Achtung Baby". ובכל זאת, באורח די מדהים, "Pride" הוא קלאסיקה עם ריף גיטרה בלתי נשכח ופזמון שכמעט בלתי אפשרי לא להצטרף אליו.

השיר שפתח את האלבום "The Unforgettable Fire" מ-1984 נשא עמו בשורה לגבי כיוון יצירתי חדש. זהו האלבום הראשון שבו שיתפו חברי הלהקה עם המפיקים בריאן אינו ודניאל לנואה, שהפכו לשותפיהם הקבועים ולקחו אותם למקומות מהורהרים והרפתקנים בהרבה מבחינה מוזיקלית. אפשר לזהות בשיר דימיון לפחות לשני שירים נוספים של הלהקה שהגיעו לפניו ואחריו - "Sunday Bloody Sunday" ו-"If God Will Send His Angels" - ועדיין הוא יפה בפני עצמו.

מתוך "October", אלבומה השני של הלהקה מ-1981, השיר הראשון של U2 שהצליח לחדור אל 40 הגדולים בבריטניה. "יש אש בתוכי", בונו שר שם. אמת.

בהפקה האופיינית לוויליאם אורביט של חלוף המילניום, השיר הזה מ-2002 פשוט ויפה. לפעמים זה כל מה שצריך.

הסינגל המוביל והסוחף מתוך אלבום הבכורה של U2 ב-1980 נשכח במרוצת הזמן, אבל הוא לוכד באופן כל כך מדויק את התקופה. כלומר, ממש מזכיר את "Call me" של בלונדי שיצא חודשים ספורים לפניו.

עוד אחד בהשפעה אמריקאית מתוך "The Joshua Tree" מ-1987. במקרה של השיר הנרגש והטעון הזה, בונו שאב השראה במיוחד מבוב דילן ומברוס ספרינגסטין, אבירי מעמד הפועלים, וכתב את השיר הזה על רקע שביתת הכורים באנגליה מספר שנים לפני כן, במחאה על ההחלטה לסגור מחצבי פחם לא רווחיים. את הקליפ, אגב, ביים ניל ג'ורדן.

האלבום "Pop" מ-1997 הביא את ההתנסויות המוזיקליות של U2 למחוזות חדשים. התוצאה לא תמיד היתה מוצלחת - ע"ע "דיסקוטק" האיום, ה-"YMCA" של U2 - אבל "MOFO" הוא תוצר מוצלח, סוחף ונועז במסגרת המיזוג של הלהקה עם מוזיקה אלקטרונית לאורך הניינטיז.

השיר הכי קולי של U2? יש מצב. הסינגל הראשון שיצא מתוך "Zooropa" ב-1993 הציג את דה אדג' מדבר במונוטוניות ובסטואיות - כפי שהקליפ הזכור משקף במיוחד - על רקע תופים, גיטרות חורקות ושכבות של סמפולים, פשוט כדי לשבור את זה בפזמון עם שיר מלודי ורגיל לחלוטין. הניגוד הזה בין רעשי הרקע המשונים לבין מילות הרוגע של דה אדג' שכולן שליליוּת ("אל תיסע ברכבת, אל תאכל, אל תשפוך, אל תשתין בניקוז, אל תעשה צוואה וגו'") יוצר שיר שונה בתכלית משאר הדברים של U2. כמו כמעט יתר האלבום, הוא משתמש ברכיבים דומים לאלה של האלבום שקדם לו, "Achtung Baby", אבל נעשה אפלולי יותר, מעלה את סף הגירוי והופך אותנו לפרנואידים.

ההשפעה האמריקאית ניכרת בשיר הזה, אף הוא מ-"The Joshua Tree", ביתר שאת. בלדת פולק רוק שתחילתה בנג'ו, סופה מפוחית ומילותיה יפות.

"Achtung Baby" מ-1991 היה ונותר השיא היצירתי של U2 (והאלבום עם הכי הרבה נציגויות במצעד הזה). אחרי הכישלון הביקורתי של "Rattle and Hum", שכמכלול הציף את חסרונותיה המובהקים של U2, נדרש בדק בית, וזה מה שעשו החברים. יותר התנסות והרפתקנות, פחות לשחק על הדברים המוכרים ועל החוזקות שלהם. התוצאה היתה אלבום פורץ דרך הן עבור הלהקה והן עבור המוזיקה הפופולארית. לראשונה נכנס אל לב לבו של המיינסטרים השידוך בין רוקנ'רול לאלקטרוניקה (אמנם "סקרימדליקה" של פריימל סקרים יצא כחודשיים לפני כן, אבל ההשפעה שלו על המוזיקה הפופולארית היתה קטנה בהרבה. קטנה ביותר מ-17 מיליון עותקים). על הרקע הזה, משהו ב-"Even Better Than the Real Thing" מקנה תחושה מאוד הולמת. U2 במיטבה היתה הדבר האמיתי, אבל הנה הגיע משהו שבמובנים מסוים עולה עליו. U2 היתה יכולה לנסות לשחזר את ההצלחה עם סתם אסופה של שירים יפים - הרי יש כאן כאלה בשפע - אבל תחת זאת החליטה לנער את עצמה ואת העולם עם האלבום הזה. גם שונאיה הרבים של U2 מוכרחים להודות שזה לא עניין של מה בכך.

השיר היחסית-עלום הזה הוא סינגל שיצא ב-1982 בין האלבומים "October" ו-"War" ומסיבות כאלה ואחרות לא נכלל באף אחד מהם, ואפילו לא קיבל כבוד באוסף שסיכם את שנות השמונים שלה. הסיבה לכך היא כנראה שחברי U2 עצמם לא מאוד מחבבים אותו. למרות שזכה בשעתו לקידום ואפילו לקליפ שבונו מככב בו עם מכנסיים אדומים בוהקים, הלהקה ביצעה את השיר רק פעמים ספורות בסמוך לצאתו ומאז זנחה אותו. רק ב-2004 השיר נכלל באוסף דיגיטלי מקיף שהוציאה הלהקה וזכה לחיים חדשים, או לפחות לקצת תשומת לב. ההתעלמות ממנו מבאסת. מדובר בשיר ניו-ווייב כיפי ומשמח שצריך לככב הרבה יותר (כלומר בכלל) במסיבות אייטיז.

מתוך פסקול הסרט המעפן "מלון מיליון דולר" מ-2000, שיר שכתבו U2 בהשראת "האדמה מתחת לרגליה" של סלמן רושדי, כולל ציטוטים מפורשים מתוך הספר. רושדי עצמו סמך את ידיו על השיר וסיפר שבונו התקשר אליו אחרי שקרא את כתב היד וסיפר לו שתחת השפעת מילותיו כתב את אחת המלודיות היפות שלו אי פעם, לדעתו. לא בטוח לגבי זה, אבל יפה זה כן.

מתוך האלבום "Pop" מ-1997, שיר יפה שגם יצא כסינגל וגם נכלל בפסקול הסרט "עיר של מלאכים", ובכל זאת נדמה כי קצת נשכח.

השיר המאוחר ביותר של U2 במצעד, מתוך האלבום "No Line on the Horizon" מ-2009, הבהיר יותר משלושים שנה אחרי תחילת דרכה של הלהקה שעדיין יש בכוחה ליצור דברים נהדרים. גם אם לא מדובר בשמץ של תחרות לרגעים הגדולים באמת של החברים, וגם אם האלבום בכללותו היה כמעט מביש, לפחות קיבלנו את זה.

בשנת 2000, בשלב שבו הדעיכה של U2 כבר היתה מובהקת, בתוך אלבום ("All That You Can't Leave Behind") הומה להיטים דהויים כמו "Beautiful Day", "Stuck in a Moment You Can't Get Out Of" ו-"Walk On", השיר הכיפי והמרים הזה היה נקודת אור של ממש.

השיר הזה מתוך "The Unforgettable Fire" מ-1984 היווה נקודת מפנה עבור U2. שנה אחרי כן הופיעה הלהקה בלייב אייד שנועד לגייס כספים עבור הרעבים באפריקה, וביצעה גרסה ארוכה במיוחד של השיר. במהלך ההופעה בונו שלף מהקהל בחורה ורקד איתה לזמן מה. לאחר מכן סיפר שנמחצה על ידי ההמון, הוא סימן למאבטחים להושיע אותה אבל הם לא הבינו מה הוא רוצה, לכן עשה זאת בעצמו, חיבק אותה בהקלה ורקד איתה למשך כמה שניות (אפשר לראות את זה כאן). האימג' המרגש הזה הוא אחד הזכורים מהלייב אייד, וחשף את U2 לקהל של מיליונים ברחבי העולם. בעקבותיו כל ארבעת האלבומים של הלהקה נכנסו מחדש למצעדים.

הסינגל הראשון מתוך "Achtung Baby" ב-1991 היה הצהרת כוונות, שיפטינג קיצוני מהסאונד של הלהקה, זה שהקנה להם מכירות של 25 מיליון עותקים מ-"The Joshua Tree" מצד אחד ומפלה צורבת ב-"Rattle and Hum". בונו כינה את הסאונד של "The Fly" - "ארבעה גברים שכורתים את עץ ג'ושוע". וגם בלי הצהרות, שנים אחרי, פשוט אחלה שיר.

אחד הלהיטים הגדולים ביותר של U2, שהונדס להיות כזה במסגרת שינוי הכיוון המוזיקלי המרענן של הלהקה ב-"Achtung Baby", כולל גיטרות פאנקיות ואפילו שימוש בתופי קונגה אפריקאיים. אבולוציה במיטבה, ואחת הסיבות המרכזיות להצלחה הענקית של האלבום שבו נכלל.

שיר נפלא מתוך "How to Dismantle an Atomic Bomb", שמהווה אולי את ההמנון האמיתי האחרון של U2. כנראה לא בכדי - הוא מתכתב עם עברה של הלהקה. זרעיו הראשונים נוצרו כבר בתקופת "Pop" ב-1997 אבל הוא לא הושלם עד 2004. מילות בתי השיר נולדו כאשר הצלם הקבוע של הלהקה, אנטון קורביין, הציג תערוכה מצילומיו, ובמהלך ההשקה שאל עיתונאי את בונו מה היה אומר לבן דמותו הצעיר כפי שהשתקף באחת התמונות, שצולמה בתחילת האייטיז בזמן צילומי הקליפ ל-"New Year's Day". מילות הפזמון לקחו את זה לכיוון אחר לחלוטין - בהופעה של U2 בעיר ניו יורק אחרי אסון התאומים, השיר "Where the Streets Have No Name" ריגש רבים מהקהל. כשבונו הבחין בפרצופים הבוכיים, הוא צעק אליהם את מה שהוא צועק בפזמון השיר הזה - "Oh you look so beautiful tonight". כך הפך האסון למוטיב שהקרין גם על יתר השיר. בין כל אלה שזורים יחסיהם של בונו ורעייתו - אלמנט קבוע אצל U2, לספר על המאקרו על ידי המיקרו.

שיר כיפי להפליא ואנדרייטד מתוך "Pop" מ-1997. לגמרי לנסוע ולזעוק עם הפזמון, "YOU GOTTA GIVE IT AWAYYYYYYYY!". הקליפ כולל את ההופעה האחרונה על המסך של הסופר וויליאם ס. בורוז.

בסופו של אלבום מתיש ומעצבן, "Rattle and Hum" מ-1988, מגיע השיר הזה ונוטע תקווה שלא הכל אבוד. בלדה מצודדת שהולכת ומתעצמת, עד שהיא מסתיימת כמעט בשתי דקות נהדרות של כלי קשת. השיר זכה לחיים חדשים שש שנים אחרי כן, כשנכלל בפסקול הסרט "מציאות נושכת", שוחרר שוב כסינגל וחדר למצעדים.

כמה שובר לב השיר הזה מתוך האלבום "How to Dismantle an Atomic Bomb" מ-2004. בונו כתב אותו לאביו המנוח, בובי היוסון, שגידל אותו ואת אחיו לבדו מאז שהיו נערים, ומת מסרטן ב-2001. הסולן התייחס לא אחת ליחסים המורכבים ולחיכוכים התכופים שהיו לו עם אביו מאז שאמו נפטרה, אבל בובי הוא כנראה ההשפעה הגדולה ביותר עליו, מוזיקלית ובכלל; בונו הצהיר בעבר שאביו, בעצמו זמר אופרה, מוכשר ממנו בהרבה בכל הנוגע לשירה.

כמה אהבה וכמה קושי מציף השיר הזה, שבונו ודה אדג' אף ביצעו בהלוויה של האב. "אנחנו רבים כל הזמן, זה בסדר, אנחנו אותה נשמה. אני לא צריך לשמוע אותך אומר שאם לא היינו כל כך דומים היית מחבב אותי הרבה יותר", הוא אומר. ובהמשך: "אני יודע שאנחנו לא מדברים, נמאס לי מכל זה. האם אתה יכול לשמוע אותי כשאני שר? אתה הסיבה שאני שר. אתה הסיבה שהאופרה בתוכי". מחנק בגרון.

מתוך "Achtung Baby" מ-1991, שיר דוהר שחברי U2 התקשו איתו באולפן ולבסוף גם לא היו שלמים עם התוצאה הסופית. העולם שבחוץ דווקא זיהה את הפוטנציאל הלהיטי עבור אוזניים אמריקאיות - בכל זאת, יש כאן "שה לה לה" - ודירבן אותם לכלול אותו בכל זאת. כך היה, אבל חברי הלהקה עדיין החליטו להקליט גרסה חדשה עבור הסינגל, כזו שגם מתאימה יותר לאלמנטים האלקטרוניים של האלבום. מוכרחים להודות שהם צדקו, הגרסה הזו כאן למטה מוצלחת יותר, אבל השיר מעולם לא הפך ללהיט גדול של U2.

השיר היפה והכמעט-אגבי הזה, אף הוא מתוך "Achtung Baby", מתאר את מערכת היחסים בין ישו ליהודה איש קריות, מהבגידה ועד לצער והחרטה שמלווים אותו, אבל כדרכו של בונו, הוא בקלות כל כך אוניברסלי עד שכמעט כל זוג יכול למצוא בו את עצמו. בעיקר זוגות עגמומיים לובשי ומאופרי שחורים.

כמה נואשות וכאב מגולמים בשיר היפה הזה, מתוך "Pop" מ-1997. עטיפת הסינגל היא המסגירה העיקרית של הנושא - תמונות ארבעה פוליטיקאים צפון אירים - על רקע הפסקת האש השברירית בין ה-IRA לבריטניה. המחאה של U2, שאלוהים יודע עד כמה היא יכולה להיתפס כטרחנית, הגיעה כאן לאלמנט נוגע ללב של תחינה בסיסית. שייגמר כבר. וזה אכן נגמר שנה אחרי כן. בריאיון למגזין הרולינג סטון ב-2005 ציין בונו את השיר הזה כאחד משני האהובים עליו של הלהקה. השיר הנוסף - בהמשך המצעד.

שני שירים מהסוג שכבר שמענו עשרות אם לא מאות פעמים בימי חיינו, ושכדי להעריך אותם באמת צריך לקחת רגע כדי לרוקן את הראש ולהתנער מהשנים, לחזור אל ההאזנה הבתולית שבה האזנו להם לראשונה ולהיזכר שמדובר בשירים פשוט יפים. שניהם גם להיטי ענק וחביבי הקהל הישראלי במיוחד, אולי יותר מכל יתר השירים של U2. במצעד סיכום שנות ה-80 בגל"צ, "With or Without You" (מהאלבום "The Joshua Tree" מ-1987) תפס את המקום התשיעי, הכי גבוה מכל יתר שירי הלהקה בעשור ההוא. "One" (מתוך "Achtung Baby" מ-1991) כבר הגדיל לעשות וכבש את הפסגה במצעד סיכום הניינטיז של גלצ וגלגלצ.

"Gloria in te Domine, Gloria exultate" - כמה ניג'ס צריך להיות כדי לשיר פזמון בלטינית, וכמה מעולה צריך להיות כדי להצליח בכל זאת להפוך את השיר הפותח את "October", אלבומה השני של הלהקה מ-1981, להמנון עמוס באנרגיה ולקלאסיקה בלתי נשכחת. האלכימיה הזו ללא ספק עזרה להפוך את U2 ללהקה הגדולה בעולם.

ב-1995 החליטו U2 ובריאן אינו להוציא אלבום קונספט תחת השם Passengers שכל המוזיקה בו היא פסקול לסרט לא אמיתי. הדבר היפהפה הזה, שבריאיון של בונו לאייריש טיימס ב-2009 הוא נקב בו כשיר האהוב עליו של U2 (זה לא בהכרח אומר הרבה, כי בריאיונות אחרים הוא בחר בשירים אחרים, ראו בהמשך), הוא היהלום היחיד בו. שיר שנכתב כמובן על רקע המלחמה בבוסניה, מנקודת מבט של האזרחים בסרייבו הנצורה במשך שלוש שנים, כאשר השיר נכתב. החיבור הבלתי מובן מאליו עם הטנור לוצ'יאנו פברוטי משנה פתאום את כל השיר - ההרהור השקט נבקע פתאום לטובת אופרה אפית. לא זאת בלבד שזה משתלב היטב, אלא מרומם את השיר בבת אחת והופך אותו למשהו מדהים באמת. מעט אחרי ש-"Miss Sarajevo" יצא הסתיימה המלחמה בבוסניה והמצור על סרייבו הוסר, וב-1997 היתה U2 ללהקה הראשונה שהופיעה בעיר אחרי המלחמה, שם ביצעה את השיר בפני האנשים שעבורם נכתב.

עוד אחד מהזניחים-יחסית מתוך "Achtung Baby" מ-1991, אבל גם מהיפים שבהם. עם מקצב שונה מכפי ש-U2 הורגלה אליו, ועם מילים שנשמעות כמו חשבון נפש אישי וכן להפתיע של בונו, שתמיד נחוש לשנות את העולם: "אני כנראה אקרובט, לדבר כך ולהתנהג ככה. ואתה יכול לחלום, אז תחלום בקול רם, ואל תתן לבני זונות לטחון אותך".

לא מעט יאמרו בוודאי שהשיר הזה הוא הדבר היחיד הטוב בסרט "באטמן לנצח" מ-1995, ההוא עם ואל קילמר. הוא היה להיט גדול כאשר יצא, אבל מאז נדמה שנשכח לא בצדק. מדובר בשיר שמפתיע להיווכח בכל פעם מחדש עד כמה הוא טוב, וגם עד כמה הוא עומד במבחן הזמן.

מדהים עד כמה השיר הפותח את אלבום הבכורה של U2 מ-1980 מהווה תצוגת תכלית מדויקת של מה שעשתה הלהקה ממנו והלאה. המנונים סוחפים, קלאסיים מהרגע הראשון, עם גיטרות סופר-מובחנות, ונוגעים ללב - את השיר הזה הקדיש בונו לאמו, שמתה כאשר היה בן 14 כתוצאה ממפרצת במוח בזמן ההלוויה של אביה שלה, ונכתב מנקודת מבטה כאם שתמיד תאהב ותדאג לבנה.

"כנראה השיר הגדול ביותר של U2 אי פעם", כך אמר בונו על השיר הזה, שנכלל ב-"Zooropa" מ-1993, באותו ריאיון לרולינג סטון ב-2005. "המִתאר הכי מיוחד של מלודיה, היא באמת מתוחכמת למדי. המילים אף פעם לא מפספסות. זה באמת דיוקן של התחושה שהוא מתאר, התפישה והאחיזה - הן שם". משהו בשקט ובאינטימיות ובתיאורים של "Stay" מצליח ללכוד מין תמונה סינמטית, הלך רוח של השלמה. כזו שלא בטוח כי היא ראויה (כלומר, השורה "כשהוא מכה אותך את מרגישה חיה" לא בדיוק מתארת אידיליה). השילוב הזה בין עדינות לאלימות מניע משהו בקרביים.

השיר הכל כך יפה שחותם את "Achtung Baby" מ-1991 (והאחרון מתוכו במצעד) הוקלט על רקע פרידתו של דה אדג' מרעייתו, מה שניכר מאוד בסולו הגיטרה עמוס הרגש בסופו של השיר, שפקע מיתרים רבים בזמן התהליך באולפן. "האהבה היא עיוורון, אני לא רוצה לראות, מדוע שלא תעטפי את הלילה סביבי?" - עדין, עצוב, מפוכח. יפה במיוחד לראות את דה אדג' עצמו, עשרים שנה אחרי כן, מבצע את השיר הזה לבדו ובשקט במסגרת הסרט התיעודי על האלבום.

שיר הפריצה של U2 ברחבי העולם, כולל הצלחה ראשונה עם טריטוריות חדשות, בכללן ארה"ב. אפשר להבין מדוע. גם כן מתוך "War" מ-1983, שיר פוליטי נוסף בהשראת תנועת הסולידריות האנטי-קומוניסטית שקמה בפולין בהובלת לך ולנסה, שזור במילות אהבה פשוטות ויעילות - "אני רוצה להיות איתך יום וליל" - בזמן שדה אדג' ממחיש כי הוא יודע לרגש על פסנתר ממש כשם שהוא עושה על הגיטרה.

ממש קשה לבחור בין גרסת האלבום לגרסת הקליפ הפופולארית בהופעה החיה, אז שתיהן חולקות את המקום השלישי. יש לא מעט שירים כאלה בארסנל של U2, עם מהדורה מקורית ואז ביצוע חי שלוקח את זה למקום חדש ומדהים בפני עצמו. אם במקרה של "Pride" עוד אפשר היה לבחור אחד מהשניים, "Sunday Bloody Sunday" פשוט עצום בשני המקרים. המקור מ-"War" מ-1983 אמנם איטי יותר ומלהיב פחות, אבל דווקא בשל כך ובזכות כלי הקשת היפהפיים יש בו ממד כמעט מכשף. הגרסה החיה, והמוכרת יותר כנראה, ניזונה מהבעבוע הפוליטי של בונו שהיה כאן סוחף מאי פעם. כיום ההבהרה שלו רגע לפני השיר, כשהוא מצהיר שזה אינו שיר מרד, עלולה להיתפש כפחדנות, אבל כשהשיר יצא הוא היה שנוי במחלוקת ומבקריו ראו בו קריאה לאלימות. הוא יוצק פנימה את כל הכאב על הטבח של הבריטים בחפים מפשע, ובכלל על הסכסוך הממושך והעקוב מדם בינם לבין האירים.

יצירה שנהגתה ונוצרה במוחו של דה אדג' כשיר ההופעה החיה האולטימטיבי של U2, ויצאה כשיר אולטימטיבי של U2, נקודה - מהרגע שריף הגיטרה של דה אדג' נכנס ועד שהוא חוזר בסופו לעוד 40 שניות מופלאות, ובתווך המנון אדיר. הלהקה כל כך התקשתה עם השיר הזה במהלך ההקלטות ל-"The Joshua Tree" מ-1987 - למעשה בריאן אינו מעריך שבערך מחצית מהזמן בסטודיו הוקדש לניסיונות ללכוד את השיר הזה. בשלב מסוים אינו אפילו כמעט מחק "בטעות" את הקלטות השיר והכריח את הלהקה להתחיל מחדש, אבל נבלם פיזית ברגע האחרון על ידי טכנאי הסאונד. אם זה היה קורה, מי יודע מה היינו מקבלים במקום פיסת השלמות הזו.

גם הקליפ של השיר הפך לקלאסיקה, מעין מחווה להופעה האחרונה של הביטלס על הגג של אולפני אבי רואד. U2 הופיעה על גג של בניין פינתי בלוס אנג'לס והביאה לכך שהמונים התאגדו מסביבו והפריעו לתנועה. כמו במקרה של הביטלס, גם כאן המשטרה דאגה להפסיק את ההופעה באבה.

"בואי וקחי אותי אותי מכאן,
בואי וקחי אותי מכאן,
בואי, קחי אותי הביתה,
הביתה שוב".
מה יותר יפה מהמילים האלה כדי להביא אל סיומה סקירה של שיריה הגדולים של U2, של כל הרכב, בעצם, של כל סקירה. כמה יפה הן מושרות על ידי בונו, אפשר לשמוע את כתפיו השחוחות, את הרגע של השבירה, בניגוד מובהק לשאר השיר הטעון, הנזעק ועמוס הפאתוס. השיר נכתב במקור בהשראת תערוכה באותו שם שעסקה בפצצות האטומיות על הירושימה ונגסאקי, אבל תחושת האסון היא רק ברקע. "The Unforgettable Fire" נשמע כמו מילותיו של איש בודד הנאחז באהבה וברגע מסוים, גם אם הם מזויפים. כמה אמת יש ברגע המזויף הזה, איפה הוא ואיפה הרגע שהלהקה נתקעה בו שנים אחרי כן ולא יכולה לצאת ממנו.

שיר הנושא מתוך אלבומה של U2 מ-1984 הוא זיקוק מושלם של כל מה שהיה יפה בה. הדרמה התובענית והטובענית, הלהט והתשוקה בקולו של בונו; אפילו הגיטרה של דה אדג', שנוכחת כאן פחות מאשר בכמה מהשירים הגדולים האחרים של הלהקה, מטפטפת כמו נשורת גרעינית ומגבה את כלי הקשת המהפנטים. שיר מרהיב ביופיו, ברגש שבו ובעוצמתו. 32 שנים אחרי שיצא זוהרו לא הועם.

להאזנה רציפה במצעד כולו לחצו כאן.