הרבה כבר נדון ונכתב על ההתמכרות של הוליווד לטרנדים, ההימור על הבטוח והעוד מאותו הדבר. אבל תעשיית הסרטים לא לבד, גם בספרות סנונית מוצלחת מבשרת על פלישת ציפורים. בשנים האחרונות זה קורה שוב ושוב, פעם עם ז'אנר ספרי הנוער הדיסטופיים (שהחל עם "משחקי הרעב"), פעם עם תור הזהב של הארוטיקה (שפרץ בגדול עם "50 גוונים של אפור") ופעם עם מותחנים אפלוליים ומתעתעים שמתוארים מנקודת מבטו של גיבור מעורער. ג'יליאן פלין היא נושאת הדגל של הז'אנר האחרון. ההצלחה של "נעלמת" מוכרת יותר מכל, אבל גם היצירות האחרות של פלין ("מקומות אפלים" ו"חפצים חדים") מאופיינות בצלילה לעומקם של מוחות מניפולטיביים ומוכי טראומה. וכמו בקולנוע, כך גם בספרות, הכותרים שמנסים לרכב על הצלחת חלוצי הטרנד, סובלים לרוב ממחסור בכישרון וביצירתיות.
"הבחורה על הרכבת" של פולה הוקינס הוא דוגמה מצוינת לקופיקאט שכזה. על אף שצעד ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס במשך 13 שבועות רצופים עם יציאתו לאור בשנה שעברה, מדובר ביצירה בינונית ומטה במקרה הטוב. העיבוד הקולנועי שלה הגיע במהירות שיא מתוקף הטבע של סחיטת המותג, אבל זה לא אומר שהבעיות המבניות יכולות להיעלם במעבר. במוקד העלילה ניצבת רייצ'ל ווטסון (אמילי בלאנט), מכורה לאלכוהול, מובטלת וממוטטת רגשית. רק זמן קצר לפני כן ניצבה על גג העולם בזוגיות נפלאה עם בעלה תום (ג'סטין ת'רו) ובית חדש, בו עיצבה כל פרט. הבשורה שאינה יכולה להביא ילדים לעולם החלה את התדרדרותה, שנמשכה כאשר תום עזב אותה למען סוכנת נדל"ן בשם אנה (רבקה פרגוסון) והותיר אותה שבר כלי, ללא זוגיות או בית חלומות.
את ימיה מבלה רייצ'ל בנסיעה על הרכבת מפרברי ניו יורק אל מנהטן, אפופת אלכוהול ורחמים עצמיים. בכל יום היא משקיפה מהחלון על ביתה לשעבר, וגם על הבית שנמצא סמוך אליו שבו מתגוררים זוג אוהבים צעירים. היא אינה יודעת את שמותיהם, אבל בדמיונה מהווים השניים את ההבטחה הגדולה של חייה שמעולם לא מומשה. יום אחד, כשהיא מגלה שמייגן (היילי בנט), הצלע הנשית בזוגיות החלומית שנשקפת מחלונה, בוגדת בבן זוגה, היא נתקפת בבלק אאוט, ומתעוררת כשהיא מכוסה בדם ומגלה שמייגן נרצחה. כעת, מתוך זיכרונה המעורפל ועמוס רגשות האשם, היא מנסה למצוא את הפתרון למאורעות אותו הלילה, ולגלות האם זו היא ששמה קץ לחייה של מייגן.
החיסרון הגדול של הספר הוא במידה רבה גם החיסרון הגדול של הסרט שעליו הוא מבוסס. "הבחורה על הרכבת" בנוי בצורה נטולת תחכום, ובכך מצליח להיות גם בנאלי וגם צפוי להחריד. הדמויות בו נטולות כל אופי או איפיון, מלבד זה שלו הן זקוקות כדי לקדם את העלילה. מייגן סקסית, פתיינית ומבולבלת, אנה שונאת את רייצ'ל ומפתחת כלפיה אובססיה, תום הוא דרעק בוגדני. מיעוט הדמויות והעובדה שהסיפור מוצג מנקודת מבטן של שלוש הנשים, מובילים מהר מאוד להבנת הפתרון. עם כל החסרונות המובנים האלה נאלץ טייט טיילור ("העזרה"), במאי הסרט להתמודד, ובהתחשב בנסיבות הללו הוא דווקא מצליח לייצר סרט לא רע.
בראש ובראשונה "הבחורה על הרכבת" הוא ההוכחה המי יודע כמה לאיכויות הנפלאות של אמילי בלאנט כשחקנית. כבר שנים שבלאנט היא אנדרייטד בתוך דור השחקניות החדש שמוביל את הוליווד, ולא בצדק. הרזומה שלה מלא בהופעות נהדרות ("סיקאריו", "קצה המחר", "לופר", "השטן לובשת פראדה"), וכאן היא מוסיפה לרפרטואר דמות מדויקת להפליא של אלכוהוליסטית מעורפלת ודכאונית. הנוכחות של בלאט ובעיקר מנעד הרגשות העשיר שהיא מעבירה, מצליחים להפיח ברייצ'ל הרבה יותר עומק מאשר בגרסה הספרותית. טיילור משתמש בהופעה הזאת כדי לנסות ולאפשר לצופים להיכנס לראשה של רייצ'ל, עם שימוש בשברי זיכרון מעורפלים דרך הבזקים מהירים לזיכרונות שבורים, ותנועות מצלמה תזזיתיות שמדמות את מצב רוחה ותודעתה המורכבים.
הניסיון הזה מצליח לא רע גם במקרה של מייגן, עם פלאשבקים לימים ולשבועות שלפני הרצח, אלא שכאן נדמה שטייט בונה הרבה יותר על יופיה המהפנט של בנט ונטייתה לפתות את כל הגברים בחייה, מאשר לספר לנו משהו עמוק באמת על דמותה. במקרים אחרים (כמו אנה) הטכניקה הזאת לא עובדת בכלל, מכיוון שאין בדמות הזו שום דבר מעניין באמת. התסריט של "בחורה על הרכבת" יכול היה לנסות ולתקן את השטחיות הזאת עם פיתוח יותר גדול של הדמויות, אבל כאן נכנעו היוצרים לדחף להיצמד לטקסט הספרותי והרצון לספק את הקוראים שיגיעו לצפות בגרסה הקולנועית, וחבל. דווקא המשחק בזמנים בין עבר להווה והמעברים בין נקודת מבטן של הנשים נעשים בצורה יעילה, ועם קצת יותר עומק היו יכולים לייצר מותחן טוב הרבה יותר.
ההשוואה הכמעט מתבקשת ל"נעלמת" עושה עוול כפול ל"הבחורה על הרכבת". ראשית מפני שכאמור המקור הספרותי חלש בהרבה, אבל גם מפני שדיוויד פינצ'ר הוא במאי טוב ומוכשר בהרבה מטייט. לא בטוח בכלל שבידיו של פינצ'ר "הבחורה על הרכבת" היה הופך למאסטרפיס, אבל החיבה שלו לחקור את אפלוליות האדם והקרביים של דמויותיו - שלא לדבר על בניית מתח מופתית - היו הופכים את החוויה למרתקת ומאתגרת הרבה יותר. בלי פינצ'ר ועם החסרונות המובנים שהוזכרו, "הבחורה על הרכבת" הוא בסופו של דבר מותחן סביר בהחלט. לא יצירה שמישהו יזכור בעוד חודשיים, אבל כזאת שבהחלט ניתן להעביר מולה ערב של גילטי פלז'ר.