מאז פרוץ מבצע שלום הגליל ב-1982, המערכות הצבאיות השונות בלבנון עמדו במרכז כמה מן התוצרים המשמעותיים ביותר של הקולנוע העלילתי הישראלי. שום פרק היסטורי אחר, אפילו מלחמת העולם השנייה, לא השפיע כך על העשייה המקומית העכשווית ועל התהודה שלה.
וכך, למשל, "שתי אצבעות מצידון" מ-1986, נרשם כשובר הקופות המקומי הגדול של שנות השמונים. עשור וחצי לאחר מכן, הגיעה שלישייה מוחצת עוד יותר: "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון", טריו שתופס כמעט את כל המקומות המובילים בצמרת רשימת הסרטים הישראלים הכי מצליחים, מוערכים ומוכרים מעבר לים.
שלושת אלה גם הביאו את ז'אנר סרטי המלחמה הישראלי לשיאו, ולעתים קרובות, שיא הוא גם מיצוי. כך קרה גם הפעם, ומאז ש"לבנון" קטף את אריה הזהב בפסטיבל ונציה ב-2009 ורשם את אחד ההישגים היפים אי פעם של התעשייה המקומית, לא ראינו עוד תוצר מסוגו על בסיס נוכחותנו בשכנתנו מצפון.
"לבנון": הטריילר
היו לכך שתי סיבות: חיצונית ופנימית. מנקודת מבט עולמית, בשל התגברות הלחץ התרבותי-תקשורתי בינלאומי על ישראל, נהיה קשה יותר ויותר ואף בלתי אפשרי לעשות דרמות המתמקדות בחיילי צה"ל ומציגות אותם באופן שיש בו מידה של אמפתיה. אצלנו, למרבה האירוניה, ראו את הלהיטים הללו בצורה הפוכה לחלוטין. בעיני חלק ניכר מן הקהל, התגבשה לגביהם עם הזמן קונספציה מוטעית: כאילו מדובר בסרטים בכיכובם של שחקנים שלא שירתו בצבא, העושים את הונם מהשמצתה של ישראל בעולם.
הדה-לגיטימציה הזו עבדה בסופו של דבר, כך שבניגוד ל"בופור" ו"ואלס עם באשיר" לפניו, "לבנון" כבר היה כישלון כלכלי. המפיקים הבינו את המסר: גם כאן וגם שם, אין זו השעה לדרמות על צה"ל. לכן, חוץ מ"רוק בקסבה" מ-2012, שהפקתו החלה כמובן הרבה לפני כן, לא חזינו בשנים האחרונות בסרטים שכאלה. את מקומם, החליף שטף של קומדיות צבאיות למשל "מסווג חריג" וכמובן "אפס ביחסי אנוש", הלהיט המקומי הגדול של העשור.
כעת, המגמה ממשיכה עם "הלהקה האחרונה בלבנון" בכיכובם של עפר שכטר ודנה פרידר, שזוכה להפצה מסחרית רחבה בסוף השבוע. כמו "מסווג" ו"אפס", גם סרט זה מציג טון קליל למדי, בטח יחסית ל"בופור" ודומיו. אך בניגוד אליהם, שלא התייחסו לאיזושהי התרחשות נקודתית, הוא מעוגן בזמן ובמקום: כפי שנרמז בשמו, העלילה מתרחשת בשלהי מאי 2000, מיד לאחר נסיגת כוחות צה"ל מלבנון, ועוקבת אחר מוזיקאים צבאיים שנשכחו מאחור.
כלומר, מדובר בציון דרך, שמשלים את הדאחקיזציה של סרט המלחמה הישראלי ומביא אותה לראשונה אל שדה הקרב הלבנוני. לא עוד פלאשבקים מסויטים וחיילים מיוסרים מעתה, יידרשו הצופים להסתפק בעפר שכטר רץ בתחתונים. אריות זהב ודובי כסף לא ייצאו מזה, אבל מבחינה כלכלית גרידא, נראה כי המהלך מוכיח את עצמו. הקרנות טרום הבכורה של הקומדיה מילאו אולמות, וביום הקולנוע הישראלי הוא אף היה המצליח מבין עשרות הסרטים שהוקרנו.
כעת, ינסה הסרט לשמור על המומנטום שלו, להצטרף ל"ישמח חתני", שמצליח בקופות כבר כמה שבועות, ולהזריק לתעשייה המקומית את מנת החמצן הכלכלית שהיא כה זקוקה לה. בהנחה שכך אכן יקרה, אפשר להניח כי הנטייה שהוא מייצג רק תלך ותתרחב, ובעוד כמה שנים כבר נפגוש על המסכים את "התזמורת הראשונה בעזה".
בישראל, אולי המדינה המערבית עם הכי מעט הגבלים עסקיים בעולם התרבות, גוף אחד שולט הן באולמות הקולנוע, הן בשידורים הטלוויזיוניים והן בשוק הדיוידי. לכן, לא קל להיות כאן סרט עצמאי: נוסף לקשיים בעת ההפצה הקולנועית, גם השלבים הבאים קשים.
כתוצאה מכך, אף שזה עתה בחרו בו המבקרים המקומיים לסרט הישראלי הטוב של השנה, "היורד למעלה" של אלעד קידן טרם הוקרן בטלוויזיה, וזאת בניגוד לתוצרים עכשוויים ראויים הרבה פחות ממנו. אך מי שבכל זאת חפץ לראותו על המחשב או על המסך הקטן, יכול לעשות זאת עתה הודות למהדורת הדיוידי הטרייה שלו. מובן כי מי שחתומה עליה אינה חברת הפצה גדולה, אלא האוזן השלישית הבוטיקית, שעושה עבודות קודש בתחום ולאחרונה דאגה להוצאות דומות של "שיח לוחמים" ו"צל של אמת", והיא לפיכך תו תקן של ממש.
נוסף למעשייה המופלאה של קידן, כוללת המהדורה גם מאחורי הקלעים, פספוסים, וסרט קצר שהיה השראה ל"היורד למעלה". כלומר: החבילה המלאה, והמעריצים הלא מעטים שהיצירה הייחודית הזו בכל זאת הצליחה לצבור בזמן הפצתה המצומצמת ודאי ישמחו להעניק אותה כמתנה לחבריהם ולחברותיהם האהובים. גם להם מגיע ליהנות כל כך.
ולסיכום: בתקופה האחרונה אנחנו נפרדים מעוד ועוד אושיות שנדמה היה כי יחיו לנצח. השבוע, הגיע תורו של הבמאי הפולני הוותיק אנדז'יי ויידה, שהלך לעולמו בגיל תשעים, והותיר אחריו מורשת מפוארת ובה סרטים בסדר הגודל של "פנינים ואפר", לדעתי מפסגות הקולנוע בכל הזמנים.
לא יהיה זה מוגזם לומר, כי במותו לקח עמו ויידה משהו מפולין כולה. הוא הרי נחשב לא רק לאחד מגדולי קולנועי המדינה אי פעם, אלא לאחד המתעדים הבולטים של תולדותיה ואף למצפן המוסרי שלה. קולו הצלול היה רועם כתמיד גם בשנותיו האחרונות, עם ההתרופפות המחודשת של חופש הביטוי במדינה, ואפשר להתנחם בזאת שהוא מת בשיא הרלוונטיות שלו.
בכך ניתן יהיה להיווכח גם הודות לרקוויאם שלו, "אשליה אופטית", שיזכה לבכורתו הישראלית במסגרת פסטיבל הסרטים חיפה בשבוע הבא. במידה מסוימת, ויידה אולי בכל זאת יחיה לנצח.