פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שורד את התופת: "התופת" על פי דן בראון הוא סרט מטופש אך מהנה

      נכון, הוא מלא קלישאות, ניים-דרופינג ותפניות מופרכות, אבל מה לעשות, תהרגו אותנו: "התופת" פשוט מהנה, ולא משעמם לרגע

      שורד את התופת: "התופת" על פי דן בראון הוא סרט מטופש אך מהנה

      "התופת", שעלה לאקרנים בארץ וברחבי העולם בסוף השבוע, הוא העיבוד השלישי לסדרת רבי-המכר של דן בראון. כלומר, מותחן זה מגיע לאחר "צופן דה-וינצ'י" ו"מלאכים ושדים", שהביקורות שחטו אבל הצופים אהבו, וכמובן שכמו בשניהם, גם בו מככב טום הנקס כפרופסור המשתמש בידע שלו בהיסטוריה של האמנות ושל האייקונות כדי לפצח משחקי חפש את המטמון למיניהם.

      באופן פחות צפוי, הסרט מזכיר לא רק את שני קודמיו אלא גם את "גרימסבי", הפארודיה הבוטה של סשה ברון-כהן שהגיעה לאקרנים לפני כמה חודשים. זאת, מפני שבדיוק כמו אצלו, הקנוניה הבינלאומית שהאינטלקטואל הפעלתן מנסה לפענח הפעם קשורה בארגון בריאות בינלאומי, וכן בניסיון להפיץ וירוס קטלני שיחסל חלק נכבד מאוכלוסיית העולם – רעיון שנראה לא רע בעיני הצופים שמגיעים לאולם לאחר ביקור בחנויות ערב החג.

      העובדה שעלילת הסרט הרציני לחלוטין מזכירה כל כך את סיפור המסגרת של מהתלה דבילית לגמרי ממחישה עד כמה היא מעושה, ובכך לא תמים הבקיעים בו. כמו בעיבודים הקודמים לספרי הטיסה של בראון, גם כאן אנו עדים לניים-דרופינג סטייל הרצאות "מבוא לתרבות המערב", ושמות בסדר הגודל של דנטה ובוטיצ'לי מושלכים לקלחת כדי לעטר את השתלשלות העניינים בחזות מכובדת ורמת-מצח.

      גם הבחירות הגיאוגרפיות כאן נראות כאילו יצאו מטיולים מאורגנים בשנות השמונים, ו"התופת" מקפץ לו בין אטרקציות התיירות הכי עמוסות בפירנצה, ונציה ואיסטנבול. והקלישאה שעל הקצפת: גם את ההעתקות הכי מתבקשות מהיצ'קוק יש פה, ורגעי המפתח מתגלים כ"מחווה" ל"האיש שידע יותר מדי" ול"ורטיגו".

      התופת (יח"צ)
      חפשו את המטמון. מתוך "התופת" (צילומים: יח"צ)

      בקיצור, על פניו יש את כל הסיבות להתנשא מעל הסרט ויוצרו רון הווארד, מי שביים גם את שני הפרקים הקודמים בסדרה. הוא מניח בידי המבקרים שלל חצים לירות בו, בזמן שהקהל ממלא את האולמות, וכלי התקשורת ברחבי העולם אכן מקפידים לשמור מסורת ולכסח אותו עוד יותר מאשר את "צופן דה-וינצ'י" ואת "מלאכים ושדים".

      אבל האמת? נהניתי מהסרט. אז נכון, פרטי העלילה שלו אינם אלא היסטוריה של האמנות לעניים, אבל הם בכל זאת משכילים להוסיף לו צבע ועניין; ונציה ופירנצה הן האמא של כל הקלישאות – אבל הן תמיד מצטלמות יפה; והיצ'קוק הוא בכל זאת חוברת ההפעלה הרשמית למותחנים, אז גם גניבות ממנו אף פעם לא יכולות להיות דבר רע.

      נוסף לכך, אף שהסרט נמשך כשעתיים, הוא אינו משעמם לרגע: הסיפור מותח ושזור בתפניות עלילתיות, והבימוי של הווארד, כהרגלו, מיומן ומתוקתק. צלמו הקבוע, סלבטורה טוטינו, מוציא את המיטב מן הנופים היפים מלכתחילה, והמוזיקה של הנס צימר עוטפת את הכל במסגרת קצבית ואנרגטית.

      התופת (יח"צ)
      יש על מה להסתכל. מתוך "התופת"

      מלפני המצלמה, מסתייע הסרט בכישרונו של צוות השחקנים העשיר והקוסמופוליטי. איילת זורר וגל גדות לא כאן, אבל נראה שבמחשבה על השוק הבינלאומי המתפתח, גייסו המפיקים כוכב/ת אחד/ת מכל מדינה. וכך, בצד הנקס אנו מוצאים את פליסיטי ג'ונס הבריטית, עומר סי הצרפתי, אירפאן חאן ההודי, אנה אולרו הרומנייה, סידסה באבט קנודסן הדנית, שמככבת כעת גם ב"ווסטוורלד", וכמובן גם כמה שחקנים איטלקיים וטורקיים. כל בעלי המלאכה האלה עושים עבודה טובה, ומספקים תצוגות שיש בהן יראת כבוד ועם זאת גם קריצה ואירוניה, מתוך מודעות לטראשיות המסוימת של הפרויקט.

      בסיכומו של דבר, הסרט לא יחכים איש, אבל כן יוציא ממנו את הצופים עם חיוך מטופש מרוח על פניהם, ונראה שלכך בדיוק כיוון. אוסקר כבר לא יהיה פה, וגם לא פרס נובל לספרות לדן בראון, אבל הנוסחה שלו עובדת. כעת נותר רק לחכות לפרק הנוסף בסדרת הסרטים ולקוות שברוח הימים, אולי במקרה זה יציידו המפיקים את טום הנקס במפה ומצפן וישלחו אותו להר הבית, לגלות למי באמת הוא שייך.