כשמחפשים את השדרוג הגדול ביותר שהביא הגל החדש של ז'אנר הפשע האמיתי בשנתיים האחרונות, סוד הקסם של "הג'ינקס", "סיריאל", "צל של אמת" ו"לעשות רוצח", פונים באופן טבעי לתחום הטכני בראש ובראשונה. אין ספק שעבודת העריכה הנפלאה שראינו בסדרות הללו (ויכולות המשחק שראינו ב"אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון") תרמה לאטרקטיביות שלהן, אבל נדמה שדווקא היחס לצופה (או למאזין) היה חיוני להצלחה הזאת יותר. הגל החדש של הפשע האמיתי לא הסתפק רק בהצגת העובדות היבשות בפנינו, משל היה פרק ב-"CSI", אלא הותיר הרבה מקום למחשבות, תיאוריות, תחושות ותובנות אישיות. מלבד היכולת לקחת את הנתונים שהוצגו בפנינו, לפרק ולהרכיב אותם מחדש - כדי שנוכל להציג את התיאוריות הפרטיות שלנו בפני החברים, בטוקבקים ובמאמרי דעה - הגישה הזאת גרמה לנו להרגיש חכמים. ישבנו, הקשבנו, צקצקנו על חוסר מוסריותם או תמימותם של המעורבים בפרשות, ולבסוף פסקנו לכאן או לכאן. אפילו היוצרים התייחסו אלינו ביראת כבוד וטענו שהם רק הציגו בפנינו מידע. ואז הגיע "אמנדה נוקס" והוכיח כמה הכוח הזה בידינו יכול להיות מסוכן.
בבחירה עריכתית שהיא לא פחות ממבריקה, בחרו רוד בלאקהרסט ובריאן מקגין, יוצרי הסדרה, לפתוח את "אמנדה נוקס" (זמין לצפייה בנטפליקס עם כתוביות בעברית) עם תיעוד זירת הרצח של מרדית' קריצ'ר בת ה-22 בפרוג'ה, איטליה, ב-2007. המצלמה עוברת על סימני הדם על הקירות והרצפה, בגדיה המגואלים בדם של קרצ'ר ולבסוף על כף רגלה המבצבצת מתחת לשמיכה שכיסתה את גופתה. משם חותך הסרט היישר אל נוקס האטרקטיבית והחייכנית, 8 שנים אחרי. היא יושבת על כיסא ומדברת אל המצלמה באגביות של מי שמספרת על ביקור בירוקרטי במשרד הפנים ולא על רצח שריתק את העולם. היא נראית כמעט מאושרת, כאילו הרגע הזה של הפיכתה לכוכבת סרט הוא כל מה שרצתה בו כל חייה. מיד לאחר מכן אנחנו פוגשים ברפאל סוליסיטו, צעיר איטלקי שנראה כמו הגשמת כל קלישאה בספר על צעירים איטלקים: חתיך מרוצה מעצמו, משחק בשיערו השופע ומשדר ארשת של מי שמסוגל להשכיב כל בחורה ברדיוס אומבריה רבתי. הם נראים כל כך אשמים עד שכמעט אין סיבה להמשיך. אף אחד לא יוצא מפרשה כזו ונראה ככה, מדבר ככה, מרוצה ככה. תביאו את המקלדת - יש לנו תיאוריה.
נוקס, צעירה אמריקאית מסיאטל, בחרה לעקור ב-2007 לאיטליה כדי לצאת מאזור הנוחות שלה ולחוות את העולם. היא הגיעה לפרוג'ה, מצאה עבודה בפאב מקומי ושכרה דירה עם שלושה צעירים נוספים, ביניהם מרדית' קרצ''ר הבריטית. במהלך עשרת הימים הראשונים לשהותה בעיר, הספיקה נוקס להכיר בשטחיות את חבריה לדירה, לצאת לבלות ולהתאהב בצעיר איטלקי וביישן, רפאל סוליסיטו. הרומן בין השניים נמשך שבוע בלבד, לפני שהפכו לחשודים המרכזיים ברצח של קרצ'ר ב-2 בנובמבר של אותה שנה. שרידי DNA של השניים נמצאו בחדרה של קרצ'ר, וכן על סכין המטבח ששימשה ככלי הרצח. אחרי שנתיים של משפט מתוקשר במיוחד, הורשעו השניים ברצח, במקביל לרודי גואדה - עבריין מוכר למשטרה, ששרידיו נמצאו אף הם בזירה והורשע במשפט נפרד - ונשלחו לתקופת מאסר של 26 שנים (נוקס) ו-25 שנים (סוליסיטו). כעבור שנה ערערו השניים, כשהם מציגים ראיות פורנזיות שמוכיחות רשלנות בתחזוק זירת הרצח ועבודת המשטרה בתוכה, כמו גם בטיפול בראיות. בעקבות כך הפך בית המשפט לערעורים את ההחלטה וזיכה אותם. כעבר שש שנים ערערו הוריה של קרצ'ר לבית המשפט העליון, שקבע כי יש לפתוח את התיק מחדש בטענה שגואדה לא יכול היה לבצע את הרצח לבדו. ב-2015 נרשם המהפך האחרון בפרשה, כשערעורם של נוקס וסוליסיטו התקבל ונקבע כי נפלו קורבן לרשלנות וציד מכשפות משטרתי ותקשורתי.
הצילום, העריכה והבימוי של "אמנדה נוקס" נפלאים ואינם נופלים מאף אחת מהיצירות שהוזכרו כאן קודם לכן. חובבי הז'אנר ימצאו כאן את התרשימים הוויזואליים היפהפיים שעושים סדר בהררי הניירת ומציבים את הצופה בעמדת החוקר החכם, אלא שלשם שינוי זו לא מטרתו העיקרית של הסרט. הפוקוס של בלאקהרסט ומקגין הוצב בבירור על עיוות תפישתי וריצה למסקנות חפוזות בעידן מגה-תקשורתי על חשבון מציאת האשם. הגיבור האמיתי של "אמנדה נוקס" הוא למעשה ניק פיסה, כתב ה"דיילי מייל" באותה תקופה. פיסה הוא תמונת מראה עצובה של אבולוציית העיתונאי - מי שמדבר בהתרגשות על וודוורד וברנסטין כמודלים לחיקוי, אבל מוכוון לרייטינג ומאוהב במראה שמו בכותרות. דרך קטעי הריאיון עמו אנחנו נחשפים לאופן שבו סיקרה התקשורת הצהובה, ובעקבותיה גם העולמית, את הפרשה כולה. נקודת המוצא היתה סקסיסטית ושטחית: שתי בחורות נאות וצעירות שמתגוררות באותו בית ("גירל און גירל", כפי שטורח פיסה לציין בקריפיות), אחת מהן ביישנית (קרצ'ר) והשנייה ישירה (נוקס), צעיר איטלקי נאה בפני עצמו שמעורב בסיפור, כמה תמונות נטולות הקשר אך "עסיסיות" מעברן ברשתות החברתיות, כינויים אישיים חמודים שמקבלים פתאום משמעות נוראית ("פוקסי נוקסי", הכינוי של נוקס ברשת מייספייס) - והנה לכם סיפור על משחקי סקס ורצח.
בשלב מסוים פיסה אף מתגאה בפרסום יומנה האישי של נוקס, שתכניו הפרטיים לא נגעו כלל לפרשה וחשפו חרדה של צעירה מבולבלת, אבל סידרו לו כמובן עוד כותרת. לשיא מגיעים הדברים כשהכתב המלוקק מאשים בסיומו של הסרט את העולם בשיפוט מהיר ושטחי של הנסיבות, אבל ממהר להבהיר שהוא עצמו לא יכול היה לברר את הדברים לעומקם ולהצליב מקורות. הרי המתחרים עלולים לעלות לפניו ולקחת ממנו את מקומו היוקרתי בכותרת הראשית.
משחק הדימויים של "אמנדה נוקס" לא פוסח גם על ג'וליאנו מיגניני, התובע במשפט ומי שמעיד על עצמו כמעריץ גדול של סיפורי שרלוק הולמס. מיגניני אמנם לא שטחי כמו פיסה, אבל ההשפעה של סיפור כה מתוקשר על חוקר בעיר אפרורית, ניכרת עליו היטב. הוא לא רק מייצר תיאוריות שנראות כמו ניסיון נואש להידמות לגיבור של ארתור קונאן דויל ("נשים בדרך כלל מכסות את גופת השנים שהן רוצחות. גברים לא עושים את זה אף פעם"), אלא מקבל בשוויון נפש את העובדה שההודאות שהוציא מהשניים במהלך החקירה התקבלו תוך הפעלת לחץ פיזי ונפשי בלתי סביר, ומייצר הקשרים תמוהים לאירועים תמימים (הודעת טקסט ששלחה נוקס לאחד משותפיה, ובה מסרה שתראה אותו מאוחר יותר, הפכה להוכחה לכוונתה לעשות מעשה פלילי). אפילו עורך דינו של גואדה, שמופיע אף הוא בסרט, נראה חרד לשמו הטוב הרבה יותר מהשאלה אם היה משוכנע באמת בחפותו של מרשו.
לכאורה, פיסה, מיגניני ויתר גיבורי "אמנדה נוקס", יוכלו לטעון כלפי יוצרי הסרט וכלפי הצופים את אותן הטענות לשיפוט מהיר וריצה למסקנות שמוטחות כלפיהם. בסופו של יום, כל סיפור פשע אמיתי ממוסגר מנקודת מבט שלעולם לא תהיה אובייקטיבית באמת. החלקים שהוצגו לנו ובעיקר אלו שלא, מלמדים הרבה על העמדה שהיוצרים ביקשו להטמיע בנו. ובכל זאת, גם כשלוקחים את העובדות הללו בחשבון, קשה שלא להיות מרותקים ומזועזעים מהקלות שבה ניתן להדביק "ראיות תומכות" לתיאוריה מוכנה מראש. כמו במקרה של סטיבן אייברי מ"לעשות רוצח", גם במקרה של נוקס עבד ראדאר הקונצנזוס שעות נוספות. כל מי שלא נמצא על הספקטרום הדק של מה שאנחנו תופסים כנורמלי, מתויג מיד כחשוד. אייברי היה נצר למשפחת בודדים עניים וחסרי השכלה, נוקס היתה צעירה נאה ומוחצנת במדינה זרה, ללא סימפתיה מרשויות החוק והשלטונות המקומיים, ובעיקר מעט "מוזרה" לטעמו של המסתכל מהצד. האופן שבו הסרט מציג את הדברים, מוכיח באופן כמעט מזעזע עד כמה טבועים בנו החיבורים הללו בין סטייה מהנורמה לבין אשמה.
"יש מי שמאמינים בחפותי ויש מי שמאמינים שאני אשמה, אין אמצע", אומרת נוקס בתחילת הסרט. "אם אני אשמה, זה אומר שאני הדמות האולטימטיבית לחשוש ממנה, מכיוון שאני לא החשודה המובנת מאליה. אבל מצד שני, אם אני חפה מפשע זה אומר שכולם פגיעים, וזה הסיוט הגדול באמת". את התשובה החד משמעית לשאלה אם נוקס חפה מפשע או רוצחת גאונה לא נקבל מהסרט. בראש ובראשונה משום שמדובר בסרט שאותו רכשה נטפליקס, ולא בסדרה מורכבת בהפקתה, שיורדת לפרטי הפרטים של המשפטים השונים לאורך הפרשה, מראיינת עדים ונוברת שוב ושוב בכל עדות. יהיו מי שיאמרו שלו זה היה המקרה, "אמנדה נוקס" היתה הופכת מסרט מדובר לסדרה חשובה ובעיקר פופולרית הרבה יותר. אולם, הפופוליזם הזה הוא בדיוק מה שהסרט מזהיר מפניו.
הגדולה של "אמנדה נוקס" טמונה בסכנה הנובעת מהקרדשיאניזציה שעוברת על האנושות. הדימוי הוא הכל. תמצית סקנדל בצירוף תמונה סקסיסטית וכותרת מפוצצת, והנה לכם אמת אלטרנטיבית. האמת הזאת היא כל מה שנמצא על פני השטח ולא סנטימטר אחד מתחתיו - שילוב של עצלות מחשבתית, קיצורי דרך וחמדנות של תהילה מהירה. האיום שמצייר "אמנדה נוקס" הוא לא רק הפחד מעיתונאים שמדווחים לנו מבלי לבחון את העובדות, ולא רק הידיעה שכל אחד מאיתנו עלול להפוך לקורבן של היסטריה משטרתית למצוא שעיר לעזאזל - אלא יותר מכל ההבנה של הקלות שבה ניתן לרתום אותנו לקונספציה. "אמנדה נוקס" הוא הדרך של ז'אנר הפשע האמיתי להזכיר לנו כמה איננו שונים מגיבורי הפרשות שאליהן התמכרנו בשנים האחרונות, כמה קל לנו לטעות בדיוק כמוהם וכמה קשה הפך העניין הפשוט של לעצור רגע לפני הריצה אחרי העדר.