פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל הסרטים חיפה 2016: כדורגל, שואה וקניבליות

      חגיגת הקולנוע בכרמל נפתחה עם הקאמבק של משה איבגי, שלל סרטים על כדורגל ושואה, זוועתון מטריד מנוחה ואיך אפשר בלי - סקנדל מיותר

      פסטיבל הסרטים חיפה 2016: כדורגל, שואה וקניבליות

      סוף השבוע הראשון של פסטיבל הסרטים חיפה הסתיים אמש (שני) עם "מלחמת תשעים הדקות", המשתתף בתחרות העלילתית המקומית שלו, והקרנתו התגלתה כהופעתו הציבורית הראשונה של משה איבגי מאז נחשפו כאן החשדות נגדו כי הטריד מינית נשים רבות שעבדו עמו.

      בסרט מגלם איבגי את יושב ראש ההתאחדות הישראלית לכדורגל, שיחד עם מקבילו מן הרשות הפלסטינית, אותו מגלם נורמן עיסא, מוביל מהלך מקורי לשם פתרון הסכסוך: משחק אחד בין שתי הנבחרות, שיכריע את גורל המלחמה בין שני העמים. על פניו זה נשמע כמו רעיון שחוצה רחוק מדי את גבולות האבסורד, אבל כשחושבים על כך, שום דבר שקשור בספורט הישראלי אינו מופרך.

      את הסרט ביים איל חלפון, על פי ספרו של איתי מאירסון – הראשון אוהד שרוף של הפועל תל אביב והשני של מכבי. שיתוף הפעולה ביניהם מוכיח שלפעמים, אם מערבבים אדום וצהוב מקבלים זהב.

      נכון, יש שלל חולשות הן בטקטיקה והן במערך השחקנים של "מלחמת תשעים הדקות" – משה איבגי, למשל, אינו משכנע במיוחד כיושב ראש ההתאחדות. אך בסך הכל, הסרט שנון וחריף, וממחיש שוב את היכולת של הכדורגל להעיד על החברה ועל ההיסטוריה של מי שמשחקים אותו.

      אף שבאופן רשמי מוגדר "מלחמת תשעים הדקות" כקומדיה, זהו למעשה סרט עצוב ביותר, החושף בדרכו את תהומות הייאוש אליהם הידרדרו הן הישראלים והן הפלסטינים. הוא מזכיר לנו כי לפני עשרים שנה הן המונדיאל והן השלום נראו במרחק נגיעה, אבל עכשיו שניהם רחוקים מתמיד, והתזכורת הזו הופכת את הצפייה בו למדכאת לא פחות מאשר כל משחק בינלאומי של נבחרת ישראל.

      משה איבגי (יח"צ , גלית רוזן)
      הקאמבק. משה איבגי בחיפה (צילום: יח"צ, גלית רוזן)

      נדיר לפגוש סרט עלילתי מוצלח על כדורגל, ולראות שניים כאלה באותו יום ובאותו פסטיבל זה בכלל לא משהו שמצפים לו, אבל כך בדיוק קרה אמש בחיפה, בה הקרינו גם את "אל קלאסיקו".

      מדובר בדרמה קומית עשויה למופת, שכתב וביים האלקוט מוסטפה, יוצר נורבגי שמוצאו כורדי. הקולנוען, שכיבד בנוכחותו את ההקרנה, מציג בפנינו את סיפורם של שני עירקים נמוכי קומה, היוצאים למסע חתחתים כדי להגשים חלום ולפגוש את כריסטיאנו רונאלדו.

      בניגוד לחלפון, שמאז ומעולם היה חובב נלהב של הכדור העגול, מוסטפה מספר לי כי לא עקב אחר הענף, עד שביקור בעיראק חשף אותו לטרפת הלאומית שיש סביב המשחקים בין ריאל וברצלונה, ממש כמו שקורה אצלנו, והוא הבין כי השיגעון הזה הוא החומר שממנו קורצו סרטים.

      לאחר ההבנה הזו, כל מה שנותר לו זה להחליט האם גיבוריו ירצו לפגוש את מסי או את רונאלדו – ולמרבה ההפתעה, הוא בחר דווקא באופציה השנייה, אף שהכוכב הפורטוגלי נחשב דווקא לפחות סימפטי מבין השניים. "הלכתי עליו רק מסיבה אחת: היה לי קישור לגורמים בריאל מדריד, אז מבחינה הפקתית זה היה פשוט יותר", הוא מסביר. "בכל מקרה, אני חייב להודות שהסטיגמות שיש על רונאלדו לא נכונות. הוא בכלל לא שחצן, אלא אדם מקסים ורחב לב".

      פסטיבל חיפה 2016 (יח"צ)
      סרט מקסים, גם אם אתם אוהדי ברצלונה. מתוך "אל קלאסיקו" (צילום: יח"צ)

      השיחה מתקיימת ביום תחילת המתקפה על מוסול, מה שמזכיר לנו עד כמה מסוכנת היתה בחירתו של מוסטפה לצלם את הסרט במולדתו. "זה היה לי חשוב, כי במאים הוליוודיים תמיד מצלמים במרוקו וכדומה כחלופה לעיראק, ואני רציתי תוצאה הרבה יותר אותנטית", הוא אומר. "בדיעבד, זה היה הדבר הכי משוגע שעשיתי, כי הכל התפוצץ מסביבנו".

      אף שהסרט חושף גם את האלימות והשחיתות של החברה העיראקית ויש בו הרבה ביקורת נגדה, בכל זאת בחרו בו לייצג את המדינה במירוץ לאוסקר, ובשל איכותו הגבוהה, הוא ניצב כאחד הפייבוריטים האפשריים יחד עם "סופת חול" וכן המועמדים מפלסטין, מצרים, סעודיה ואיראן, באחת השנים הכי מזרח-תיכוניות בתולדות קטגוריית השפה הזרה.

      עד שיוכרזו המועמדויות, עסוק מוסטפה בארגון הפרמיירה הספרדית של הסרט, אליה אמור להגיע גם רונאלדו. נוסף לכך, הוא גם זומם להרים את "אל קלאסיקו 2", והפעם יש לו מסר מרגיע לכל אוהדי ברצלונה השוקלים להחרימו –"ההמשכון", מבטיח הקולנוען, "יעסוק במסי".

      המסע של פאני (יח"צ)
      "צלילי המוזיקה" לאמיצים. מתוך "המסע של פאני" (צילום: יח"צ)

      להבדיל אלפי הבדלות, נוסף לכדורגל, היה עוד נושא שחזר ועלה ברבים מסרטי הפסטיבל: השואה ומלחמת העולם השנייה. תמיד מדהים מחדש להיווכח איך גם אחרי כל כך הרבה שנים, ואחרי שחשבנו כי כבר פרשו בפנינו את כל הסיפורים האפשריים, עדיין יש כל כך הרבה עשייה אמנותית סביב הזוועות של שנות השלושים והארבעים.

      מלבד "ערפל באוגוסט" בכיכובו של סבסטיאן קוך, עליו דיברנו כבר אמש, היה לנו גם את "גן עדן" של אנדריי קונצ'לובסקי, זוכה פרס הבימוי בפסטיבל ונציה האחרון - שצריך לקבל גם פרס מן הממשלה הרוסית והכנסייה על כך שהוא לא בוחל בשום אמצעי אפשרי כדי לכפר באופן בוטה ואף דוחה, רוחנית ואמנותית, על רגשות האשמה האירופאיים בכל הקשור לשואה.

      בניגוד ל"גן עדן" הארוך, היומרני ועטור הפרסים, "המסע של פאני" הוא סרט צנוע בהרבה, כמעט נחבא אל הכלים, אך הצפייה בו היתה מרגשת הרבה יותר. הבמאית הצרפתייה לולה דואיון מביאה בו אל הבד את קורותיה של פאני בן עמי, שכילדה אזרה את האומץ ואת תעצומות הנפש כדי להוביל את ההיחלצות שלה ושל כמה מבני גילה מציפורני הנאצים.

      בן עמי עצמה היתה נוכחת בהקרנה, ועלתה על הבמה בסופה כדי להסביר מדוע הסכימה להפקת הסרט. "עשיתי זאת כדי לכבד את כל הילדים שנמלטו עמי", אמרה, "וגם לזכר כל אלה שלא הצליחו להימלט".

      פסטיבל חיפה 2016 (יח"צ)
      עושה סיוטים. מתוך "נא" (צילום: יח"צ)

      דרמות שואה הן אף פעם לא טיול בפארק, אבל לפחות עד כה, חווית הצפייה הכי קשה מבחינתי היתה ב"נא", הדרמה המדוברת של ז'וליה דוקורנו על נערה צמחונית הנסחפת לתוך עולם הקניבלים, שרגע לפני הקרנתה בחיפה התבשרנו על זכייתה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל לונדון, אחד מאירועי הקולנוע הגדולים והחשובים באירופה.

      אז נכון, הסרט אינו ראוי לכל הכתרים שקשרו לו באירופה, ולמען האמת רבים מן הצופים סביבי השתעממו. אך כאחד שגם בגיל שלוש לזוועתונים מעולם לא היתה השפעה שלילית עליו, אני חייב להעיד כי "נא" השכיל לעמוד במשימה הנדירה: לא רק שגרם לי לאי-נוחות בזמן ההקרנה, אלא גם לסיוטים בלילה שבעקבותיה.

      זה קרה גם בשל המראות הקניבליים והדרך בה דוקורנו מציגה אותן, אבל בעיקר בשל הצורה בה היא מתארת את הממד המשפיל והמושפל הטמון באופן מובנה בחברה הצרפתית: מדינה שכמו שגיבורות "נא" לומדות על בשרן, אוכלת את יושביה.

      תאמר נפאר אופיר 2016 (יותם רונן)
      אולי פשוט נפתור זאת במשחק כדורגל? תאמר נפאר בפריס אופיר (צילום: יותם רונן)

      ולסיכום: בזמן שקולנועניות וקולנוענים טרודים בעשיית סרטים על נושאים בסדר הגודל של מלחמה, שלום וההיסטוריה של העם היהודי והערבי, יש כאלה שאפילו לא טורחות לבוא לצפות בהן, ותחת זאת משתעשעות במה שהחליף כאן את הכדורגל כספורט הלאומי: הפצצת קבוצות ווטסאפ בהודעות לעיתונות.

      וכך, נוצרה ההמולה המיותרת סביב הופעתו של תאמר נפאר, שאמורה להתקיים הערב סמוך למתחם הפסטיבל. בתום הקרנת "מלחמת תשעים הדקות", אמר המפיק אסף אמיר כי טקס הפתיחה התרבותי של חגיגת הקולנוע היה מבחינתו חוויה מתקנת לאחר הטראומה של פרסי אופיר, אבל למרבה הצער, התגלה כי האתנחתא שלו ושל כולנו היתה קצרה. כדי לכבות מחדש את המדורה, אין ברירה אלא לגנוב ממנו רעיון ולהציע משחק כדורגל מכריע בין הראפר לצעירי הליכוד, וכמו שקורה תמיד, סביר להניח שגם בו ינצח מי שמדבר פחות.

      לרבים מן הסרטים שיוזכרו כאן יהיו הקרנות נוספות במסגרת הפסטיבל במהלך השבוע הקרוב. לשעות הקרנה והזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.