אם תלכו ברחוב ותשאלו עוברי אורח מה המחשבה הראשונה שקופצת להם בקשר לקולנוע המקומי, סביר להניח כי לפחות שליש מאלה שבכלל יהיה להם מה להגיד, יאמרו את הדבר הבא: "סרטים ישראלים זה משהו שעושים אך ורק בשביל פסטיבלים בחו"ל".
לפי התפיסה המקובלת הזו, את תולדות התעשייה הישראלית, מרגע שהחלה להתפתח, אפשר לחלק לשלוש: שנות השישים והשבעים, שבהן לקולנוע הכחול-לבן עוד לא היה שם בינלאומי, אבל הוא הצליח להביא מיליוני צופים לאולמות כאן מדי שנה; שנות השמונים והתשעים, שבהן נכנס לבצורת ארוכה; והתקופה שהחלה בתחילת העשור הקודם ונמשכת עד עכשיו, שבה הבין שהקהל המקומי תמיד יעדיף את ג'ניפר אניסטון על עמוס גיתאי, ואז המציא את עצמו מחדש בזכות הפקת סרטים שמלכתחילה מכוונים אך ורק לקהל העולמי, ובדרך כלל עושים זאת באמצעות הוצאת דיבתה של ישראל.
הנרטיב הזה נשמע הגיוני ומשכנע, ולעובדות כידוע אין יותר מדי חשיבות בדיון הציבורי העכשווי, כך שהוא התקבע באותה מידה הן אצל אנשי השמאל והן במחנה הלאומי. ובכל זאת, שווה לבדוק האם מדובר במיתוס, בתיאוריה מפוקפקת שיש בה גרעין של אמת, או בקשקוש בלבוש. הקולנוע הישראלי אכן לא מעניין כאן כלב? האם מיטב המפיקות והבמאים אמנם יושבים כרגע במסעדות תל אביביות וזוממים כיצד ישיגו מקרנות צרפתיות וגרמניות את הכסף שאינם מצליחים להביא מן הקהל שלהם?
בפסטיבל הסרטים בחיפה אני פוגש את פרנסואה יון, אחד המייסדים והמנהלים של חברת ההפצה החשובה "Film Distrubtion", מה שהופך אותו לאחד הכוחות החזקים בעולם הקולנוע האירופאי. יון הצרפתי, שמוצאו יהודי, שופך דלי של מים קרים על ההנחה לפיה אושיות שכמותו רק עומדות בתור כדי לרכוש את המרכולת הישראלית ולהשמיץ בעזרתה את עמנו בפני הגויים.
"האמת, שאנחנו כבר כמעט לא קונים סרטים ישראלים", הוא מכריז. "אין לנו מה. הרמה של הקולנוע הישראלי ירדה עד מאוד בארבע השנים האחרונות. אני חושב שזה באשמת שרת התרבות שלכם".
אני אומר ליון שאי אפשר להאשים את מירי רגב בהכל, כי היא רק שנה וחצי בתפקיד ובכל מקרה את הסרטים שיוצאים עכשיו התחילו להפיק הרבה לפניה, אבל הוא מתעלם מכך וממשיך בכתב התוכחה. "בעיה אחת אצלכם היא חזרה על הנושאים - שוב ושוב אותם סיפורים, וזה כבר לא מעניין", הוא אומר. "בעיה שנייה היא התקציבים: מפיקים אצלכם הרבה סרטים בתקציב בינוני, כזה שלא מאפשר עשייה קולנועית איכותית באמת, במקום שיפיקו מעט סרטים בתקציבים גדולים. לכן, במאים כמו יוסף סידר וארי פולמן נאלצים לעבוד מעבר לים".
טענה זו של יון כבר נשמעת מבוססת יותר, ושמעתי אותה לא פעם משנים האחרונות מבמאים ומפיקים המתוסכלים מכך שהמדינה מפזרת את השקעותיה בין עשרות יוצרים ויוצרות, רבים מהם בתחילת דרכם, במקום לבחור כמות קטנה יותר של פרויקטים, עם פוטנציאל גדול ככל האפשר, ולהשקיע בהם את המיטב, מה שהיה גורם לנו להפסיד עשרה פרסי ביכורים בפסטיבלים קיקוניים, אבל מזכה אותנו בעוד שלושה-ארבעה שוברי קופות תוצרת הארץ מדי שנה.
אך מנקודת מבט מקומית, יש גם כאלה אופטימיים יותר - למשל, המפיקים והמפיקות שעומדים מאחורי הסרטים הכי מצליחים כרגע בסינמה סיטי. אלעד גביש, שהפיק את "הלהקה האחרונה בלבנון", יכול להתגאות כבר ב-80 אלף צופים לאחר שבוע של הפצה בלבד. אסנת הנדלסמן קרן וטליה קלינהנדלר, שאחראיות ל"ישמח חתני", מתגאות במאה ועשרים אלף צופים לאחר שלושה שבועות, ובשני המקרים, היד עוד נטויה, ומוכיחה שאולי הבלוקבסטר תוצרת הארץ עדיין חי וקיים, ממש כמו בסבנטיז.
"מבחינה כלכלית, לעתים רבות הצלחה של סרט בישראל רווחית יותר ליוצריו מאשר הצלחה בחו"ל" אומרת הנדלסמן קרן ושומטת את הקרקע מתחת לטיעון המקובל, לפיו המפיקים הבינו כי כבר אי אפשר לעשות כסף מן השוק המקומי, אז הם פועלים לפי שער היורו והדולר. "כך או כך, זה לא שיקול מבחינתו. סרט צריך להציג סיפור שחשוב ליוצריו בצורה הטובה ביותר, וזה מה שיאפשר לו לגעת בקהל, בין אם בארץ או בעולם".
הנדלסמן קרן מכירה גם את הצד השני של המטבע, שכן הפיקה למשל גם את "הגננת" של נדב לפיד, שלא הצליח למלא את אולמות הסינמטקים בארץ, אבל התגלה כלהיט גדול בצרפת, והפך את היוצר שלו לאחד השמות החמים בתרבות הקולנוע הצרפתית. הדברים נכונים גם לגבי גביש, שלפני "הלהקה האחרונה בלבנון" היה חתום על "פרינסס" של טלי שלום עזר, שגם כן דשדש מסחרית בישראל, אבל כיכב בפסטיבלים הבינלאומיים ובזכותו, הג'וב החדש של הבמאית הוא לא פחות מאשר לביים סרט אינדי אמריקאי בכיכובה של אלן פייג'.
ובכל זאת, נישא על גבי הצלחת "הלהקה האחרונה בלבנון", גביש עדיין מאמין שיש כאן גם מקום לעשייה שפונה אך ורק לציבור המקומי. "בהחלט יש פוטנציאל להרוויח מקהל ישראלי, פשוט צריך לייצר תוכן שהוא רוצה לראות", הוא אומר. "יש לנו עוד מסע ארוך כדי להחזיר את הכסף למשקיעים הפרטיים ולהתחיל להרוויח, אבל אני בהחלט מאמין שזה אפשרי".
"באופן כללי, סרט ישראלי ממוצע שרוב ההון שלו מגיע מקרנות ציבוריות יכול להרוויח בשלב יחסית מוקדם: הכול, כמובן, תלוי בעלויות ההפצה ובכמות הכסף הפרטי שהושקע בו. אפשר לומר כי סרטים שלא היתה בהם השקעה כזו, יכולים להתחיל להרוויח מרגע שמכרו חמישים אלף כרטיסים. לקולנוע התיעודי, בו עלויות ההפצה נמוכות יותר, מרחב התמרון גדול יותר והוא יכול להתחיל לחשב את הרווחים כבר משלב מוקדם יותר".
ועם זאת, כמפיק שכבר התנסה במספרים חד-ספרתיים של צופים, גביש מוסיף גם הסתייגות הכרחית: "יצא לי בשנים האחרונות לפגוש משקיעים מתחום קידוחי הנפט, והבנתי שרמת הסיכון והחשיפה שיש להם בתחומם לא שונה מרמת הסיכון בתחום הקולנוע", הוא מודה. "בשני המקרים אין מדע מדויק. יוצאים לדרך על סמך נתוני פתיחה מעודדים, אבל רמת הסיכון גבוהה ביותר. ההבדל העיקרי בין שני התחומים הוא שאם מחפש הנפט יצליח, הוא יכפיל את ההשקעה שלו באלפים. אבל בכל הקשור לקולנוע ישראלי - אנחנו מדברים של שוק קטנטן ולכן גם על פוטנציאל קטן".
ובסופו של דבר, כמו כל דיון תרבותי לכאורה בישראל, גם סוגיית הבינלאומיות של העשייה המקומית היא עניין פוליטי. יאיר רוה מכיר את הנושא הן מהיותו מבקר וחוקר והן מכהונתו במועצת הקולנוע, והוא מכריז שעצם השאלה מדאיגה אותו. "יש בשנים האחרונות ניסיונות פוליטיים להפסיק להתייחס להצלחות בינלאומיות של סרטים ישראליים כנתון שיש לעודד. מאחורי הגישה הזאת מסתתרת אג'נדה פוליטית, כי התחושה היא שהלהיטים הללו הם תמיד סרטים על 'המצב'.
"נניח רגע בצד אם אכן יש בעיה פוליטית בכך שסרט מראה את נקודות המחלוקת של המדינה, האם זו 'דיבה' ולמה אנשים כל כך מודאגים מ'מה יחשבו עלינו שם בעולם' במקום לחשוב "איזה קולנוע מלא כשרון ומעורר גאווה יש לנו', ורק אתייחס לעובדות: כל מי שחושב ככה פשוט לא ראה סרטים ישראליים מאז 'שירת הסירנה'.
"אלה הסרטים הישראליים שהכי הצליחו בפסטיבלים בשש השנים האחרונות: 'הערת שוליים' (300,000 כרטיסים בישראל), 'אפס ביחסי אנוש' (600,000 כרטיסים בישראל), 'למלא את החלל' (300,000 כרטיסים בישראל), 'סופת חול' (100,000 כרטיסים אחרי שלושה שבועות ועדיין מציג). כלומר, סרט טוב באמת הוא כזה שמצליח להיות גם וגם: גם אהוב על ידי הקהל המקומי, וגם מצליח בעולם.
"דיון כזה - הצלחה מקומית או בינלאומית - הוא חלק מהסימפטום הישראלי שרואה בכל זירה מצב של משחק סכום אפס. אם האחד מצליח, זה על חשבוני. זו גישה הרסנית ובלתי מפרגנת. כל הצלחה של סרט ישראלי מעבר לים היא גם עידוד לתעשייה המקומית - היוצר יקבל הצעות לבימוי סרטים בחו"ל ויחזור אחר כך מיומן ומשוכלל יותר ויעזור לקדם את הקולנוע הישראלי. מפיקים בחו"ל יהיו מודעים לקיומה של תעשייה בריאה ומצליחה בישראל, וירצו לקחת חלק בה ולהשקיע בה, וכיוצא בכך.
"השורה התחתונה היא שבין אם באמצעות רגולציה או כוחות השוק, הקולנוע הישראלי חייב להגיע למצב של 'גם וגם'. גם הצלחות מקומיות, וגם הצלחות בינלאומיות. רק כשהשניים קיימים, הקולנוע יכול להתפתח. כל סרט חייב קהל, כלשהו: לפעמים קהל מקומי, לפעמים קהל עולמי, ואחת לכמה שנים גם זה וגם זה".
ואולי, כמו תמיד בעולם הקולנוע, התשובה היא פשוט שאף אחד לא יודע כלום. פרנסואה יון, שמי כמוהו מבין בכוחות השוק, בוחר לסכם בפיזור ערפל: "אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה עם סרט", הוא אומר, "ולכן, אם במאי ישראלי אומר לעצמו 'עכשיו אעשה סרט שיצליח בצרפת' או אם ראש קרן אצלכם יכריז 'מעכשיו נעשה אך ורק סרטים שישברו את הקופות המקומיות", אז הם שוגים בגדול, כי אין דרך להבטיח את הדברים האלה. תראה, לפני עשרים שנים, חשבנו שאין לנו סיכוי לייצא קומדיות צרפתיות. היום, זה ענף הייצוא המוביל של התעשייה המקומית, בגלל שהוליווד עברה להפיק אך ורק סרטי סופר-הירוז ופינתה לנו את השטח. אז אתה אומר לי עכשיו שקומדיות ישראליות לא נמכרות טוב מעבר לים, אבל לך תדע מה יקרה. אולי בעוד עשר שנים הן יהיו המצרך הכי מבוקש בסין?".