הישיבה הליטאית הוותיקה "קול תורה" בבית וגן היא מוסד ידוע ומכובד. בין האישים שעברו בין כתליה אפשר למנות דמויות כמו הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו, ח"כ אורי מקלב או איש התקשורת קובי אריאלי. באפריל האחרון התחוללה במוסד החרדי סערה זוטא. כמה מבחורי הישיבה הקליטו שיר שתיאר את הווי הישיבה באופן שהביע תסכול מסוים מההווי הזה. גם מאזין שאינו חרדי יוכל לזמזם בקלות את הקצב המוכר, המבוסס על הלהיט של טונה: "גם זה יעבור - כמו הקמפינג, הטרמפים, כמו קורנפלקס בבוקר כמו להקשיב לטוקר, גם זה יעבור - זמן מרפא את הקול-תורה את הקול-תורה ואם לא אז אולי זה יקרה בזמן הבא".
האפיזודה האיזוטרית הזו היא חלק ממגמה רחבה יותר: בשנה-שנתיים האחרונות נשמעות בציבור החרדי, בעיקר בחתונות ודרך האינטרנט, גרסאות כשרות ללהיטי הפופ בארץ ובעולם. דמיינו את ג'סטין ביבר עם טלית, את נדב גדג' עם תפילין, את סיה עם פאה לראשה טוב, אולי זאת דוגמה פחות טובה. גרסאות כיסוי חרדיות הן אמנם לא דבר חדש, זאת יודע כל מי שהסתובב ליד רכב של ברסלבים שמחים במיוחד. אפשר למצוא ביטויים לכך גם בקהילות חסידיות אשכנזיות, שהרבו לשאול ניגונים עממיים מסביבתם מתוך הרעיון הקובע כי "ניגון לא מקבל טומאה", וגם בקהילות ספרדיות כך למשל מוכר למדי הסיפור על מרן הרב עובדיה יוסף, שהפייטן משה חבושה היה שר לו פסוקים במנגינות של של שירי אום כולת'ום. בסך הכל: אין איסור על כך. בכל זאת נדמה כי בשנה-שנתיים האחרונות מדובר בגל חדש, שאותו מאפיינת עליית מדרגה: חידושים נועזים יותר, מופקים ברמה גבוהה יותר, שזוכים להצלחה גדולה יותר גם מחוץ למגזר.
שני מוזיקאים צעירים מסמנים את התופעה זמר החופות ואירועי היוקרה נתנאל ישראל, בן 22 מנתניה (נשוי+1) שמופיע בשנים האחרונות יחד עם ההרכב "מועצת השירה היהודית" שמוביל ישי לפידות (אוף שימחעס), ושותפו ליצירה המפיק והמעבד שרולי ברונכר, גם הוא בן אותו גיל, תלמיד ישיבה מבני ברק. השניים עובדים ביחד על מה שיהפוך להיות אלבום הבכורה של ישראל, ובפסח האחרון שחררו גרסה משלהם לשיר "שמחה רבה" עם כמה טוויסטים מקוריים משלהם. עד כאן הכל די רגיל, אבל התגובות המעודדות שקיבלו השניים הובילו אותם אל הצעד הבא גרסה מגוירת לשיר "Cheap Thrills" של סיה, מלווה בקליפ עם ברייקדאנס כשר למהדרין. כן. וכך, במקום "Baby I don't need dollar bills to have fun tonight" הם שרים "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד" (ואפילו מזכירים במילים את "התותים של חנן" שיר השנה של וואלה! תרבות). חודשיים אחר כך כבר הוציאו את "חמוץ מתוק" גרסה יהודית לשיר "Let Me Love You" של ג'סטין ביבר ודי.ג'יי. סנייק. לדבריהם, רוב התגובות ממש מחבקות.
"הקהל של המגיבים הוא נורא רחב", אומר ברונכר, "חשבתי שבעיקר אנשים דתיים ישמעו אותם, אבל אנחנו יכולים ללכת בכל מקום בארץ וגם סרוגים וגם חילוניים יכולים לבוא אלינו. יש גם הורים שנהנים שהילדים שלהם שומעים את השירים עם מילים יותר יהודיות, וכל הזמן אנשים מבקשים עוד ואוהבים את הדברים האלה". גם בתוך המגזר התגובות מעודדות, אומרים השניים. "אני חשבתי שבציבור הדתי פחות יקבלו, אנחנו הרי לא מתלבשים בקליפים כמו חרדים הסגנון המוזיקלי הוא לא חרדי", מסביר ישראל, "חשבנו שההורים פחות יאהבו, אבל דווקא הם אלה שבאים, אם זה בקניון או בבית כנסת, וזה ממש מחמם את הלב".
פה נעוץ העניין: בין תת-קבוצה חרדית לאחרת משתנה רמת הפתיחות למוזיקה לועזית, לא-יהודית. גרסאות הכיסוי, מסביר ברונכר, מאפשרות אלטרנטיבה, משהו שהנוער החרדי יכול ליהנות ממנו מבלי לחשוש שהם עוברים על איסור. "אני לא משלה את עצמי שמישהו יפסיק לשמוע מוזיקה חסידית בגלל שיש לו עכשיו את החידוש הזה, אבל זה מביא לו עוד אפשרויות, דברים שהוא יוכל להכניס לבית שלו בלי לחשוש". ישראל מדגיש שזאת רק תחנה בדרך כדי לצבור מאזינים וקהל, והמטרה שלו היא עדיין קודם כל האלבום המקורי שהוא עובד עליו: "הקאברים האלה עשו לי מאוד טוב בתחילת הדרך, רק עכשיו עיצבתי לעצמי את מה שאני רוצה להיות, ואני חושב שזה עשה לי מאוד טוב וגם לשרולי, והמון פונים אליו עכשיו וקולטים כמה הוא מוכשר. אני רוצה לגרוף את ליבם של החבר'ה ואז ונוכל להביא להם משהו מקורי".
איך נראה תהליך העבודה על קאבר כזה?
ברונכר: "קודם כל בכך שהמסר מגיע ראשון, ואחר כך מחפשים שיר להדביק עליו את הרעיון או התוכן שרוצים להעביר הלאה. אחר כך אנחנו בודקים מה הולך עכשיו ואז אנחנו מוצאים משהו שמצד אחד אנשים מכירים - כי אנשים אוהבים לשמוע משהו שהם כבר מכירים ומתחברים אליו - ומצד שני שאפשר להוסיף אליו משהו קצת שונה, הן בעיבוד והן בווקאל ובשירה. אחרי שאנחנו סוגרים על שניים-שלושה שירים, אז אנחנו בודקים עם אנשים שאנחנו מכירים מה יותר יתפוס - ואז עובדים על עיבוד ומלל והקלטות".
השניים, כמו שאתם כבר מבינים, בקיאים למדי בפופ המקומי והלועזי. לצד מוזיקה חסידית ששניהם אוהבים, הם מעידים על חיבה עמוקה לבלדות דרמטיות. לירן דנינו, נתן גושן וקולדפליי הם השמות שנזרקו לחלל האוויר. בגלל החידוש לסיה (שהתקבל לדבריהם יותר טוב מהחידוש לג'סטין ביבר), אני שואל אותם איפה הם עומדים בשאלת שירת הנשים, והתשובות שלהם מאוד מעניינות.
"קודם כל אני בתור בן אדם שומע שירת נשים בלי כל קשר להיותי מוזיקאי, בגלל שאני חי מוזיקה ולא מסוגל להתנתק מזה בשום צורה, אבל חוץ מזה מוזיקאים שצריכים לשמוע מוזיקה בשביל להיות מועדכנים ולהתפרנס יש להם היתר מרבנים - כי זו הפרנסה שלהם", אומר ברונכר. לישראל יש הסבר נוסף ומקורי: אני לא פוסק. אם זאת אישה שראיתי את פניה אסור לי לשמוע אותה, קול באשה ערווה. אבל עם סיה אין לי בעיה כי היא עם פאה על הראש שמסתירה את הפנים, אז הכל טוב", הוא מוסיף בקריצה. עם זאת, הוא מבקש להדגיש כי ממילא הוא מתעמק במוזיקה ונמנע מצפייה בקליפים, אשר כיום "חוצים גבולות".
שם אחר שמככב בגל החדש של השירים המגוירים הוא זמר החתונות קובי ברומר (27) מגבעת זאב, גם הוא בין הזמרים במועצת השירה היהודית. ההברקה הגדולה שלו הגיעה כשהתאים את הפיוט "ישמח חתני" על המנגינה של הלהיט "Golden Boy" של נדב גדג'. זה יושב כל כך טוב, שלא תוכלו לשיר יותר את "ישמח חתני" או את "גולדן בוי" בלי להצמיד אותם זה לזה (בקטנוניות נזכיר שמאש-אפ בין הפיוט לבין השיר של גדג', שערך עמיתי נוי אלוש, עלה לפייסבוק כחודשיים לפני הגרסה של ברומר). הגרסה הזאת הגיעה עד לערוץ 2: ברומר מספר כי הפקת "הכוכב הבא" פנתה אליו שיבוא לאודישן, אך במקומו הלך עמיתו מאיר גרין עם השיר, והצליח להלהיב את גדג' עצמו. יותר מאוחר הגיע גם חידוש מרתק לסטטיק ובן אל תבורי, "טאנץ עם סלסולים" (טאנץ זה ריקוד ביידיש, נ.מ), שירד מהרשת בעקבות פנייה מההפקה של הצמד המצליח.
"לא צפיתי את זה בכלל, זאת היתה הצלחה מטאורית. מכל מיני חתונות מכל מקום שמעתי ששרים את זה", מספר ברומר ביחס להצלחה של "ישמח חתני". "הוא מזכיר קצת את השיר המקורי של 'ישמח חתני' אבל זה נתן גם סוג של חידוש מרענן, וגם 'טאנץ עם סלסולים' תפס בצורה מטורפת, אבל זה שיר שפחות מתאים לחתונות וקשה לבצע את זה בחתונה. קאברים תמיד תופסים חזק. יש שיר חדש שיצא וכולם אוהבים אותו ובכל מקום מפזמים את זה ובחתונות התזמורות מנגנות את זה, ואתה רואה שהציבור מכיר את הניגון, אפילו בקטנה, ואז אתה אומר 'בוא נצמיד לזה מילים יהודיות, ונעשה שיהיה שלנו כבר'. זה כמו שאנחנו תמיד רוצים שייפתח מקדונלד'ס כשר, ואז כולם ילכו לשם - אז ברגע שיש משהו כזה שמכשיר את השטח אז כולם יאהבו את זה וכולם יהנו מזה".
אבל למה לא להתמקד בחומר המקורי שלך?
ברומר: "בשביל זמר חדש שמנסה לפרוץ לשוק המוזיקה, אתה חייב להביא גימיקים כדי לתפוס את האוזן של האנשים, זה עושה את העבודה. זה יותר מסחרי, פחות אמיתי. אני כן מתחבר לזה מאיזשהו מקום: אנשים שמחים ורוקדים לשיר שאנחנו עשינו יהודי יותר וכשר יותר, אז זה מאוד נעים לראות את זה. בעזרת השם כשאני אוציא אלבום זה יהיה הרבה יותר כשר".
עם זאת, ברומר, אולי יותר מכל מרואיין אחר לכתבה הזו, מכיר היטב בחסרונות שבצעד הזה. "יש לזה את הפלוסים שלו ואת המינוסים שלו. בוא נגיד שמי שרוצה לפרוץ חזק, והוא יוציא קאבר טוב, זה יעשה עבודה אבל זה לא כל הדרך. זה תופס מאוד חזק, אבל זה ממתג אותך במקום מאוד זול. זה מביא הצלחה אבל לא הצלחה אמיתית, וזה לא שלך. ההצלחה הגדולה באמת היא להביא משהו שהוא שלך, ואיתו להצליח. אני בחרתי להימנע מעוד גרסאות כאלה בשלב הזה".
הרצון להטביע חותם הוא לא המכשול היחידי בפני הגרסאות האלה, שזוכות לביקורת רבה בתוך האגפים היותר שמרניים בציבור החרדי. מקרה בולט הוא להיט חתונות נוסף, "בס-קול" (הברה יידישאית לבת-קול, נ.מ.) של חיים שלמה מאיעס, שיצא בדיוק לפני שנה. "בס-קול" הוא מקרה מעניין של שיר "מגויר": הוא מבוסס על להיט הפופ "Worth It" של להקת הבנות Fifth Harmony, שבעצמו מזכיר מאוד את הקטע "Hermetico" של הבלקן ביט בוקס (אחד מחברי ה-BBB, אורי קפלן, הוא שהפיק את השיר לפיפת' הארמוני) וכך עשה סיבוב שלם. בניגוד לשירים שהוזכרו עד כה, ההצלחה של "בס-קול" קיימת בממדים הרבה יותר גדולים, עם מאות אלפי צפיות ביוטיוב שמגבות אותה. הרדיו החרדי אף פעם לא נוהג לפרגן במיוחד לגיורים של שירים לועזיים, אבל הפעם הקליפ הפרובוקטיבי של המקור הלועזי הוביל לכך שרדיו קול חי סירב להשמיע אותו. "רוב המאזינים לא מכירים את המקור, אבל תמיד יש כאלה שכן", אומר ברונכר, שהיה מעורב בהפקה של "בס-קול". 'זה היה מקרה קצת חריג בגלל שהשיר המקורי היה די פרובוקטיבי בשביל הציבור החרדי. תמיד יש את אלה שיבואו נגד. שואלים אותנו למה אתם עושים קאברים ולמה אתם מכניסים מוזיקה לא חרדית, או של גויים, לתוך הציבור שלנו".
נתנאל לייפר, עורך באתר "כיכר השבת" ומבקר המוזיקה היהודית שלו, שופך אור של התופעה. "באופן כללי לא מחבקים 'גיורים'. כעורך ב'כיכר השבת' אני יכול לספר שכל פעם שאנחנו מעלים משהו כזה אנחנו סופגים שורה ארוכה של תגובות מאוד שליליות לדברים האלה, שזה מצד אחד קצת מגוחך - הציבור שגולש באינטרנט הוא קצת יותר פתוח, נקרא לזה, ועדיין יש המון תגובות רעות. אנחנו אפילו מתלוננים על חלק מהחריפות והלעג של התגובות. התחושה שאני מקבל היא שהרבה מסתכלים על האמנים שיוצרים את החידושים האלה כאילו הם מנסים להידבק בתהילה של היוצרים החילונים ומסתכלים על זה בבוז, ולעומת זאת יש תגובות של צעירים שמאוד מתלהבים מזה. התגובות מאוד חדות. אגב גם במוזיקה 'ישראלית' חידוש זוכה לפחות הערכה. בדרך כלל גם המילים הם לא סוגה עילית, מנסים לרכב על הצלחה של להיט בינלאומי ומחרבשים לזה מילים, ואם אתה מדביק לזה 'אני אוהב את השם', זה עדיין לא נעשה יותר טוב. יש כאן גם את העניין של הבוז למי שרוצה להידמות לחילונים. בכל זאת, חלק מהחומרים לא רעים מבחינה מוזיקלית טהורה, וברונכר לדוגמה עושה דברים מכובדים ברובם".
"המוזיקה היהודית המקורית מתמקדת יותר ביצירה ואמנות של כתיבה מקורית, ופחות חידושים או קאברים מהסוג הזה", מסביר לייפר, ומדגיש שרוב השמות שעלו עד כה בכתבה הם של יוצרים שמגיעים מהשוליים של המוזיקה החסידית, וכך גם התופעה הזאת מתקיימת בשוליים של הז'אנר, כבר זמן רב. "קודם כל, זה עניין שמתחיל כבר לפני 30 ו-40 שנה", מוסיף לייפר. "כך למשל החידוש של מרדכי בן דוד ל-'ג'ינג'יס חאן' - אני זוכר שבתור נער צעיר זה זכה להמון התנגדות, לא חיבקו את זה, וזה לא שיר שהיה מותר. החידושים נחשבו תמיד משהו יותר מחתרתי אבל גם משהו שהוא די שולי ולא ז'אנר משמעותי. אין הרבה סיכוי שתראה זמר כמו אברהם פריד מבצע ככה את 'ישמח חתני'. הוא כן יכול לבצע קלאסיקה כמו 'שהשמש תעבור עלי' ו-'מישהו הולך תמיד איתי', וגם בזה בהופעות ולא באלבום שלו. כמה שזה לא יישמע מוזר, רוב המאזינים שמקשיבים לשירים האלה בכלל לא מכירים את המקור שלהם, אלא רק את הגרסה המגויירת. כשהם שומעים את הגרסה המקורית הם נדהמים. גם כשתשאל אנשים מי כתב את ה'ישמח חתני' הזה במקור, לא בטוח שהם יודעים. זה בשוליים וכנראה גם יישאר שם".
כעיתונאי שמסקר את הזירה הזאת, התופעה הזאת מבטאת בעיניך מגמות של פתיחות ושבירת חומות בין המוזיקה "היהודית" לבין המוזיקה "החילונית"?
"אני חושב שיש שינוי משמעותי בקרב מאזיני מוזיקה יהודית. זמרים כמו ישי ריבו וחנן בן ארי זוכים להצלחה מכובדת שלא ראינו כמוה עד היום, וגם הציבור החרדי התחבר ומגיע להופעות וקונה אלבומים וזה משהו שבעבר לא היה. יש יותר הבנה למוזיקה שהיא לא פסוקים, אלא שירים מקוריים, עיבודים שהם קצת יותר מורכבים מוזיקלית. במוזיקה החסידית יש עיבודים מאוד מתוזמרים ומפוארים וזה סאונד מאוד מסוים, ועכשיו יש פתיחות לעשות גם דברים אחרים. אחד הבולטים בתחום הזה הוא ליפא שמעלצר (הילד הרע של עולם המוזיקה החרדית, שמצית סערה כמעט מדי שיר שהוא מוציא, נ.מ.). זה שריבו ובן ארי יכולים להצליח בגלגלצ, זה אומר משהו בשני הכיוונים. אני חושב שכולנו בישראל מבינים שיש הקשר רחב יותר שלנו כאנשים מעבר לזהות המגזרית המאוד צרה שלנו, ומוזיקה זה תמיד משהו שמקדים את זמנו ומוזיקה תמיד פותחת את הלב".
כמעט כולם מסכימים שלהדביק "אני אוהב את השם" על להיט לועזי זה אולי כיף, אבל לא סוגה עלית. כמעט כולם, כי יש מי שבשבילו "גיור שירים" הוא הרבה מעבר ללהיטי חתונות, זו לא פחות מאמנות עדינה ומצחיקה מאוד של כתיבת פרודיות יהודיות על להיטי פופ. התחנה האחרונה של המסע בעקבות השירים המגוירים מתרחשת באגפים אחרים לחלוטין של המוזיקה היהודית, אצל לני סולומון, מנהיג להקת Shlock Rock, שמאחוריו כ-30 שנה של יצירה בתחום הזה, לא פחות מ-37 דיסקים (חלקם גם מקוריים לגמרי) ויותר מ-2000 הופעות ברחבי העולם. סלומון, בן 55 מבית שמש, עלה לארץ לפני כ-15 שנה מקווינס שבניו יורק, ופה הוא פחות מוכר, אבל בקהילות יהודיות בתפוצות, בצפון אמריקה ועד אוסטרליה, הוא שם דבר. אם תרצו, מדובר בגרסה הכשרה למהדרין של ווירד אל יאנקוביץ', ויש שיגידו המוצלחת יותר. "הסנדק של הפארודיות היהודיות", הוא תואר באחד המקומות.
סולומון והשלוק רוק אכן הפכו את זה לאמנות. את "Sweet Homa Alabama" הם הפכו ל-"Sweet Aroma of the Challah", את "קוקאין" של אריק קלפטון וג'יי ג'יי קייל ל"אמן", את "Tomorrow" מהמחזמר "אנני" הם הפכו ל-"To Ma'ariv", "Born in the USA" של ספרינגסטין ל-"Making Alliya Today", סולומון כתב גרסאות משלו לבלאק אייד פיז ולליידי גאגא ולכל מה שרק אפשר. בעקבותיהם צועדים היום סנסציות יוטיוב כמו המכביטס, ואי אפשר לטעות בהשפעה שהיתה לשלוק רוק עליהם. אחת מגולות הכותרת של היצירה של השלוק רוק היא האלבום המופלא "שבת בליברפול", בו חיבר ההרב מנגינות של הביטלס לזמירות שבת. "השכן שלי אמר לי שהוא רוצה בשביל יום ההולדת 40 שלו שהמתנה תהיה שאני אכתוב את שירי הביטלס עם זמירות שבת, וזה עבד טוב מאוד - אבל זה לקח חמש שנים כדי לקבל את הרישיון כי הם תובעים את כולם ואני לא רציתי לקחת צ'אנס. בחו"ל זה מאוד מצליח עד היום. אצלי אני עושה קבלה שבת בנוסח ליברפול, אני יכול את כל הקבלת שבת לעשות בניגוני הביטלס", הוא מספר.
לאורך השנים, סולומון חידש קלאסיקות אינספור, מתוך מטרה לשעשע, אבל גם כדי ללמד ולחזק זהות יהודית. "כשאני התחלתי ב-1986 אנשים שאלו אותי 'מה אתה עושה?', אבל עבר זמן והם ראו שהנוער מאוד נקשר לשירים, וגם שאני מלמד אותם דברים ביהדות. כתבתי פעם שיר בשם 'רש"י' על 'Wendy' של The Association ואנשים אמרו לי שכשהיה בוחן על רש"י הם ידעו את התשובות בגלל השיר", מספר סולומון. "למוזיקה שלי יש מטרה: אנשים שגרים בחוץ לארץ, אם הם לא אוהבים את היהדות, הם עוזבים אותה מאוד מהר. צריך לתת להם משהו שיוכלו לחבר בין העולם החילוני והלועזי לעולם היהודי, שהם יוכלו לומר שזה 'קול' להיות יהודי, שהם גאים להיות יהודים, שהם ירצו ללמוד יותר על היהדות שלהם. אז בהתחלה אנשים אמרו 'מה זה', אבל עכשיו זה לא ככה".
אבל לכל דבר יש סוף, אחרי 30 שנה, גם סולומון התעייף. "הפסקתי לכתוב פרודיות לפני שנה-שנתיים כי זה מספיק", אומר מי שכתב מעל ל-150 כאלה בחייו. "זה מאוד רציני, איט'ס א קראפט, לפעמים אנשים רק זורקים מילים ואין קשר בין המילים המקוריות למילים שהם כותבים - וכשאתה כותב פרודיה זה מאוד חשוב, זאת החוכמה. יש שיר שאני לקחתי מגריז שהחלפתי את 'Summer Loving', ל-'Some Lulavim', יו קאנט איוון טל דה דיפרנס!", הוא מספר בגאווה ובמבטא אמריקאי נפלא.