נושאים חמים

המצעד העברי של וואלה! תרבות לשנת תשע"ו - עשרת הגדולים

כן, זו התקופה הזו של השנה: מצעדים שנתיים עפים לכל עבר וגם אנחנו בוואלה! תרבות לא יכולים שלא להצטרף לחגיגה. אחרי שבוע של סקירה, הנה השירים שאהבנו יותר מכל

10. פדרו גראס – "אלוהים בג'ימייל (געגועים)"

העתיד של ההיפ הופ בישראל נמצא בידיים של עמית אולמן, הלא הוא פדרו גראס, איש "העיר הזאת" ו"המופע של ויקטור ג'קסון". אשף של מילים באחד הטקסטים השנונים של תשע"ו: משל אמוני משעשע לעידן האינטרנט, על אלוהים שנמצא בכל מקום ובכל פינה, ובכל זאת לא עונה. אולמן תפס רגע במוזיקה הישראלית: מפגש בין המגמה החילונית-יהודית בתקופה האחרונה, שהתבטאה בעיקר בכל מיני שירים על התנ"ך שצצו בזמן האחרון, לבין הגל החדש והמעולה של ההיפ הופ הישראלי. זאת הכריזמה, זאת ההתיחסות המצחיקה לטכנולוגיה – דבר שלרוב מתעלמים ממנו בשירים וכשבכל זאת עושים את זה התוצאה בדרך כלל מביכה, זה חוש ההומור בכלל, וזה כי יש כאן משהו מעבר לדאחקה. לפרטים נוספים שלחו מייל אל הקדוש נקודה ברוך נקודה הוא 7632 בג'ימייל.קום.

9. סאבלימינל ועדן גבאי – "שרוטים"

אפשר לכתוב מאמרים שלמים על "שרוטים", השיר הישראלי המושמע ביותר בשנה החולפת ועל הקליפ שלו. על הישראליות הבעייתית שהוא מציג, על היהדות הקלישאית שהוא מטיף לה ("לגנוב זה לא טוב", "בסוף הכל שקוף מול אלוהים"), על ההכחשה של הפערים ("ישראלים אנחנו שבט אחד") ושל האחריות האישית על פעולות בתוך הקטסטרופה הזאת – מה משנה האלימות, הבריונות, השחיתות, עזבו שטויות: כולם כאן שרוטים – ואפילו על החיקוי המושלם של אייל גולן (וזה כבר ממש ללכת בלי ולהרגיש עם). "שרוטים" הוא לא סתם להיט ענק שנהנה מעבודה מצוינת של כלי נשיפה, הוא נושף וחושף על הישראליות הרבה יותר ממה שהיא מוכנה לגלות על עצמה.

איה זהבי פייגלין – "גיבור"

שירים גדולים באמת הם השירים שעוזרים לקום ולהתחיל מחדש אחרי הנפילה. "לא לפחד ולא לעצור – אני הולך להיות גיבור": בשמונה מילים פשוטות הזכירה איה זהבי פייגלין, לשעבר "כל החתיכים אצלי", למה אנחנו מתרגשים ממוזיקה ואיזה תפקיד חשוב יש לשירים בחיינו. מי שמכיר את העבודות הקודמות שלה, מכיר את האיזון הדק בין הומור פרוע לבין אמת כואבת ומרירה, ודווקא כי "גיבור" הוא שיר רציני כל כך, שבמרכזו חוויה של דחייה, הוא גם חזק במיוחד. אישית, אני חייב לציין ש-"גיבור" היה אהבה משמיעה ראשונה, מגרסת הופעה קצת שונה לפני למעלה משנה וחצי, ואני חושב עליו היום בדיוק מה שחשבתי עליו אז: פשוט שיר גדול.

7. עומר אדם – "אחרי כל השנים"

עומר אדם הוא כרגע אחד הזמרים הכי טובים שיש למוזיקה הישראלית להציע. הקול שלו הוא רק חלק מהסיפור: הרבה מזה נובע מבחירת שירים מוצלחת ומהתדמית המוזיקלית האלגנטית והמקורית שעיצב לעצמו, שנעה משירי דיכאון למהפכות של שמחה (בזמן שאמנים גברים אחרים בכל רחבי המוזיקה הישראלית שקועים עמוק בבלדות בינוניות, אדם היה מהבודדים שהוציא שירים קצביים שמחים שהם גם ברמה גבוהה – אבל על זה בפעם אחרת). בינתיים, שיר האהבה היפה הזה התקבל בכזאת טבעיות שכבר ברור לכולם שמדובר באמן שנמצא כאן כדי להישאר. על הטקסט, הלחן והעיבוד של "אחרי כל השנים" – כמו גם על "שקט", גדול שיריו בינתיים – חתומים באופן לא מפתיע אבי אוחיון ואסף צרויה, אם הייתם משום מה זקוקים לעוד הוכחה לשניים האלה יש מגע זהב.

6. אביב גדג' – "כאבי גדילה"

עשרה קבין של קסם ירדו על המוזיקה הישראלית, אביב גדג' לקח תשעה אל השירים שלו. גם בלי להיות משהו שונה או מחדש ביחס ליצירה הקודמת שלו, "כאבי גדילה" עומד בפני עצמו כיצירת מופת קטנה שגדלה מהאזנה להאזנה, ולא מעט בגלל התזמור הפנטסטי. בלחן של שיר ערש, עם טקסט של שיר זיכרון, גדג' כרגיל נוגע בעצב, אבל גם מציע נחמה גדולה: "רק עוד קצת כאבי גדילה, אלה רק דמעות שמחה". חידה אחת נשארה לגבי "כאבי גדילה" – למי השיר הזה מופנה? מי הוא אותו איש שכבר אי אפשר לתקן? שקשור לכאב שכבר עזב את הגוף? אני מנחש – על אחריותי בלבד – שזאת קינה שנכתבה על החבר לדרך גבריאל בלחסן, שמת בין האלבום הקודם לזה הנוכחי. עד עכשיו, הרקורד המדהים של גדג' מראה שכל אלבום שהוא היה היה מעורב בו היה לא פחות מנס קטן. "כאבי גדילה" הוא מנת הפתיחה של הנס הבא.

5. דודו טסה – "הגולה"

גם דודו טסה הוא אמן שלא מצליח לרדת מהרף הגבוה שהוא מעמיד. אלבום אחרי אלבום הוא יוצר את הרוק הישראלי הכי מעודכן, שלא מתפשר לא על הרוקנרול ולא על המזרחיות ומוכיח שאין שום סתירה בין השניים. בגרוב המזרחי של "הגולה", טסה מתעסק בשאלות הכי קשות של הדור השני והשלישי להגירה לכאן – שזה בעצם כולנו: איפה הבית? האם יש בית בכלל? האם היה איפהשהו? דירה הרי כבר לא תהיה לאף אחד. הוא שואל את עצמו, מדבר על עצמו – אבל בעצם על חוויה של רבים: מאבק חסר סיכוי מול הכוחות של העולם הזה, ומול עצמנו, והפסד ידוע מראש. "חברים טובים היו לי, כולם הרוסים, וכבר אין מי שיבוא", הוא מייבב על רקע מצע של כלי מיתר ותכנותי מחשב, יבבה שהולכת איתך גם הרבה אחרי שהמוזיקה מסתיימת.

4. גלעד כהנא – "אפריקה שלי"

מי שהיה שותף לכתיבת השיר הקודם הגיע גם לכאן. הדימוי בקליפ נורא חזק: גלעד כהנא בגרסתו המאויירת, בשחור-לבן, שר שיר אהבה לאפריקה שלו, כשהוא מביט על היכל התרבות, על בניין עיריית תל אביב, על ג'ונגל הבטון העירוני. לא לקחנו צד, הוא שר, והנה כל זה צמח למולנו, בלי שאנחנו יכולים לעשות עם זה כלום. גם זה, נדמה לי, כמו הרבה מהיצירה של כהנא בשנים האחרונות, צמח מתוך רוטשילד. כמה פוליטיקה, כמה רומנטיקה. קולות הרקע של בנות A-WA, כלי ההקשה, וכהנא עצמו עם קול מרוקן מתמיד, הובילו אל להיט הפופ המייאש הזה. לא ברור אם כהנא מעדיף את הרומנטיקה על הפוליטיקה או להפך, אבל המתח בין השתיים נדמה לרגעים כמו תמצית חיינו כאן, וכהנא ניסח אותה במדויק.

3. סטטיק ובן אל תבורי – "ברבי"

וזאת חברים וחברות, כבר מפלצת. גם אחרי כמעט שנה אני עדיין לא מבין לגמרי מה זה אומר על מישהי שיש לה את אותו חיוך בכל תמונה, אבל דבר אחד ברור לי: "ברבי" הוא להיט בסדר הגודל של "דרך השלום" – להיט ששומעים אותו בכל מקום, בכל גיל, ובכל מסיבה. השיר שגילה לנו את הצמד הזה כולל כבר מהמשפט הראשון ממש ("בואנה ג'ורדי הגזמת") ביטויים שכבר נכנסו לשפה, ל"ארץ נהדרת", לערוץ הכיבוד ולאיפה לא. לא אתפלא בכלל אם הילדים של היום ייזכרו בשיר הזה בעוד עשור כשהם יודעים כל מילה ממנו. תאהבו או לא, תשנאו או לא – ככה נראה קאלט.

2. יובל דיין – "ליבי ער"

הצהרת העצמאות של יובל דיין היא שיר הפופ היפה ביותר של תשע"ו. נכון להיום, דיין היא המבצעת הכי טובה בישראל, בלי שום תחרות. היא מגישה ייחודית, כריזמטית ובטוחה בעצמה, וכבר מזמן לא צריכה שיזכירו לה מה הזמן מסמן לה (רמז: הרבה יותר משאריות של החיים). אחרי אלבום בכורה מבטיח ונעים, "ליבי ער" הלך הרבה יותר רחוק: זאת הפקה משוכללת (גלעד שמואלי), שכל מכת תופים יושבת בה בדיוק מקסימלי – ועם זאת, משהו בפזמון שלו, בעיקר באיך שהיא שרה, מרשה לעצמו להיות כל כך מוזר ומסתורי, על גבול המתמיה. הפער בין שני הדברים יוצר שיר מופלא. ולא רק זה: ההפקה הזאת, כשהיא פוגשת את סגנון ההגשה הייחודי של דיין, עושה בפשטות משהו שכבר כמעט שכחנו שאפשר לשמוע כאן: פופ ישראלי מקורי, שמשלב צלילים מכאן ומכאן ומכאן, וזה קליט, חכם ויפה. שאפו.

1. חנן בן ארי – "החיים שלנו תותים"

בסופו של דבר זה היה צפוי מראש: הקאץ' פרייז של השנה בהמנון האסקפיזם הגדול מכולם. זה מרתק: כל כך הרבה שירים השנה ביקשו לשכוח מכל הבעיות מסביב. אלה כמעט תחנונים. אבל על כולם עלה בן-ארי, אחת הדמויות המקוריות והמוכשרות שהופיעו בשנים האחרונות במוזיקה הישראלית. הוא מלחין מקורי, כותב מוכשר ואמיץ, שאחריו נפתחה הדלת לעוד מוזיקאים מהמגזר שאתגרו את התבניות שעז אז הוכנסו אליהן – בצדק או שלא בצדק – אנשי "המוזיקה היהודית". "תותים", שהחל כבדיחה עבור ילדים , כך לפי בן ארי, הפך להיות להיט היסטרי שחצה מגזרים וקהלים (שמעתי לאחרונה אפילו שיר חרדי שמזכיר את "התותים של חנן"). זה השיר שטיפקס שלא כתבו מעולם, אבל מכיל את כל הדי.אן.איי שלהם: השירה-דיבור, הציטוטים התוכניים והמוזיקליים, הקריצות וההומור. אבל יותר מכל הוא מכיל את הפורקן האולטימטיבי: לשפוך את כל הצרות, את כל האנחות, את כל הבעיות, ואת כולן להניח בצד ולהגיד שבעצם הכל בסדר, ולהכיר תודה. "החיים שלנו תותים" הוא המוטו שאם הישראלים יגידו אותו מספיק פעמים, הם בסוף יאמינו שהוא נכון, וכפי הנראה, הרבה מאוד אנשים רוצים להאמין שאלה הם פני הדברים. זה השיר של הרגע. אבל גם אם המצב לא מי יודע מה, הלוואי שהשנה הבאה שלכם ושלכן תהיה תותים.


הפרסים הלא מנומקים:

השיר הגרוע של השנה: עידן רייכל – "מעגלים"

צל"ש: קרן פלס ורמי קליינשטיין – "לחיות"

הסכסוך המכוער שהביא לפירוק של השנה: אתניקס

צל"ש: הפרברים

אלבום השנה שלא מהשנה: "Inbalance" הגנוז של רם אוריון וענבל פרלמוטר סוף סוף יוצא, 20 שנה לאחר ההקלטות.


מצעד תשע"ו: מקומות 20-11
מצעד תשע"ו: מקומות 21-30
מצעד תשע"ו: מקומות 31-40
מצעד תשע"ו: מקומות 41-50