פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אינדינגב 2016 הוכיח שוב שהוא מלך הפסטיבלים המקומיים

      עם השנים אינדינגב הפך לנחלת הכלל, שייך למי שרוצה להיות שם, צריך להיות שם ואוהב להיות שם. האינטימיות אולי הופרה, אבל האופי האלטרנטיבי הצליח להישמר בעדינות, כפי שיעידו הדברים האלה

      אינדינגב אווירה 2016 (מערכת וואלה! NEWS , שי סגל)
      ברוכים הבאים לאינדינגב 2016 (צילום: שי סגל)

      כשאמרו "רעמים וברקים" רצינו הביתה. מה זה הביתה, יו טרן לכיוון צפון על 150 קמ"ש הביתה. עננים? סופות חול? שיטפונות? את זה נשאיר למי שלא מסתפקים בחול יבש בתחת ומוכנים לטבוע בנגב. עם כל הכבוד לאינדינגב, כאן זה לא רוק ורכטר והסטרוקס לא מחכים לנו מעבר לדיונה. אבל אולי זה יסתיים בטפטוף? אולי האוהל יעמוד בזה? אולי מטריות מ-Yellow? הדרך דרומה ממשיכה בזמן שהחזאים שותלים בנו פחד מוות מתנאי שטח, ובאופק כבר רואים לונגים, צידניות, מזרנים מתנפחים, כיסאות מתקפלים וחישוקים לבעלי מוטוריקה עדינה. מצפה גבולות אפור לקראתנו אך לא מאיים. אולי רק החישוקים עושים לנו רע, אבל אלה החיים. כשמחליטים לא לברוח, מרגישים מובסים פחות ומוכנים לנקניקייה טבעונית יותר. אינדינגב 2016 מתחיל בקרטוע למפונקים. ואלוהים אדירים, כמה שהמפונקים האלה נהנו.

      אינדינגב 2016 (יח"צ , Gaya's Photos)
      ארט (צילום: Gaya Photos)

      אי שם ב-2007 מארגני אינדינגב הפסיקו להתבונן על העולם מהצד. בלי להתחקות או להעמיד פנים, בסדר גודל מזערי יחסית, הם הרימו את פסטיבל המוזיקה החשוב בארץ. הבשורה התפשטה כמו חיפושיות זבל על החול ואינדינגב טיפח לעצמו תוחלת חיים ארוכה. עכשיו הוא של הכלל. של מי שרוצה להיות שם, צריך להיות שם ואוהב להיות שם. בזמן שהאינטימיות הופרה מהסיבות הברורות, האופי האלטרנטיבי הצליח להישמר בעדינות. אינדינגב אמור לרצות את כל מי שעשה את הדרך לערבה, והוא עושה את זה שנה אחרי שנה בתקופת החגים. מי שחשב שמדובר באירוע קיקיוני כבר הספיק להתבדות, ומי שעדיין מאמין שזאת אחיזת עיניים, חלטורה מגלומנית, עוד יבין שהמציאות רחוקה ממנו. הפסטיבל הזה הוא מלך הפסטיבלים המקומיים נכון לזמן זה, וכנראה שלגזול ממנו את הכתר יהיה בגדר משימה טרגית.

      ועם הכתר צריך למלא את הצרכים, והצרכים הפכו למותרות, והמותרות לציפיות בשמיים. במידה רבה, הפסטיבל יכול היה להיעלם אל הזיכרון אם לא היו לו את שומרי הסף שלו. אותם אנשים שדאגו לפנק את השנה העשירית בליינאפ עשיר מספיק, שיפצה על הארט שבקושי הורגש במתחם ההופעות. איפה הארט, שאלנו. התשובה היתה בבמה הקטנה החיצונית (ארטע זעכן), שם המיצגים והאמנות קישטו הכל. מותרות או לא, אלה בדיוק האלמנטים שהופכים אירוע קטן לאירוע גדול. אלה, וגם מוזיקה ממש טובה. ואם יש משהו שאינדינגב 2016 הצטיין בו, זה מוזיקה ממש טובה.

      אינדינגב 2016, אקו (יח"צ , Gaya's Photos)
      סוער. אקו וטיטו (צילום: Gaya Photos)

      ההופעות הכי טובות ביום חמישי: המסך הלבן ודף צ'ונקי

      בזמן שהיום השני לפסטיבל, כמו כל יום שני של כל פסטיבל, אמור היה להיות זה שמטיל צל על שאר הימים – דווקא היום הראשון בלט באיכותו. ניר שלמה הוא הר געש של רגשות מסועפים ופתח את במת הפיל שסומנה מיידית כדומיננטית, כשאחריו עלה בטבעיות הקפטן של הדרום דויד פרץ. הם הופיעו כמעט במקביל לריו, שלא נתנו לניואנסים בשירים לחמוק ושמרו עליהם מוקפדים ויפים גם על הבמה הגדולה. טל פוגל המשיכה לגדול ולהעצים, במקביל לריף כהן על הבמה הגדולה. גרדן סיטי מובמנט תפסו ראשונים את הסמפלר והראו מהי מקצוענות, ואסף אמדורסקי שר את כל הלהיטים שלו. בשלב הזה, על אף רגעים מכוננים על במת הקוף, כבר היה ברור מאוד שהבמה הקטנה מתוכננת לנצוץ. השגיאה היחידה שנעשתה, קטנונית אך לא בלתי מורגשת, היתה השיבוץ של דף צ'ונקי שנתנו שואו כבד על במת החיפושית ואולי התפספסו בגלל המיקום. עם שירים כל כך טובים ואטיטיוד מהחלומות, הגיע להן לעמוד גדולות על במת הפיל ולהרגיז את השוטרים משם (ובכלל, צריך לשחרר קצת מכבלי הרגאיי ולתת לפאנק לזרוח).

      בשונה מדף צ'ונקי, המסך הלבן קיבלו את ההזדמנות שהגיעה להם מהיום שהפכו למסך הלבן. כמו שהם נוהגים לעשות במועדונים בגודל חדר וחצי, גם על במת הקוף הם נגחו בשמרנות, סחטו את הרעל מהפטריארך וטפטפו אותו לתוך הלבן של עיני העגל הנשואות אליהם. אם יש צדק היסטורי בתחומי האינדי, זה הגלגול של שעלת נפוצה, שבדמותם החדשה הפכו את האישיות הבימתית שלהם לאלטר אגו של כל האנשים הרגילים. במידה רבה מדובר ברף כמעט מופרך של יכולות פרפורמנס וחתירה מתריסה תחת היסודות הישנים של ההדליינרים הוותיקים. יחד עם דף צ'ונקי, זה כבר עולם חדש של לייב שחובה עליו להתגלות למען יראו וייראו ועוד קצת ייראו.

      המסך הלבן (מערכת וואלה! NEWS , שי סגל)
      רף מופרך של יכולת בימתית. המסך הלבן (צילום: שי סגל)

      ההופעות הכי טובות ביום שישי: חסן, רם אוריון ו-3421 יחד עם ניצן חורש, DORJ וענת מושקובסקי

      תומר ישעיהו, ארמון, קאט אאוט קלאב, רותם אור, באטרינג טריו, נצ'י נצ', APE Records (תמיר מוסקט מארח את תומר יוסף, a-wa ומארינה מקסימיליאן) מושכים אליהם את מרבית באי הפסטיבל ויוצרים את היום העמוס ביותר, שככזה מצריך ויתורים מבאסים. אחד מהם קרה בגלל ההופעה הכי טובה שנראתה בפסטיבל השנה, והתרחשה על במת הפיל במקביל לסופרגרופ של מוסקט - ההופעה של חסן. עכשיו, זה הדיל: קחו מקל ועוד אחד והכו את עצמכם סימולטנית על כך שלא הייתם שם. להגיד שהגראז'-Pאנק של אורי רנרט, עמית קורח ורודי ברזין הוא בגדר חובה לחובבי הז'אנר, תהיה רשלנות עיתונאית במקרה הטוב והחמצה ענקית לכל השאר במקרה הרע. הטריו הזה מורכב משלושה נגני-על שהמטרה העיקרית שלהם היא להביא מאזינים לפורקן. אם בפורענות, ברעש, בוירטואוזיות או בכולם יחד, זה מה שהם נועדו לעשות ועושים הכי טוב. מי שהעז לפספס הדליינר תמורתם, קיבל חתיכת מופע מתוחכם, מעיף ומפיל.

      עוד הבריק ביום השני לפסטיבל היה רם אוריון, עבור רבים גיבור גיטרה, אך על הבמה הגדולה הרבה יותר מזה. אוריון המנוסה יותר ממרבית המופיעים, נרגש ומבצע את השירים בכוונה עמוקה. מהר מאוד הקהל הופך שבוי ומבין שאולי זה לא רק גיבור על מיתרים. זאב טנא, גם הוא שועל ותיק, מרעיד את במת הפיל על כל המשתמע מכך, רייסקינדר מבריק בבמת ה-inDtox – ובלילה, כשהחושך בצבע פחם, במת הארטע זעכן מתעלה על השאר עם הופעה שמריחה כמו פרימוורה. 3421, ההרכב של חזוס ושוזין, מרים את הסכך עד לכוכבים עם ביטים שלכאורה נלקחו מהמרחקים אבל בעצם נרקחו מתחת לאף. הם מארחים את DORJ, ניצן חורש וענת מושקובסקי, וכל אחד בתורו מצטיין לצדם. הקהל באמוק לראשונה מאז תחילת הפסטיבל ושולח רמז עבה למארגנים לחיזוק העשור הבא.

      חסן (מערכת וואלה! NEWS , שי סגל)
      פורענות ורעש. להקת חסן (צילום: שי סגל)

      ההופעה הכי טובה ביום שבת: חיה מילר

      מי שצבר כוח ולא רק חול על הקרקפת, התעורר להופעות של Skarate Kid, פלד, לירז, Tree, האחים רמירז וסיסטם עאלי. מי שלא, חיכה עד הצהריים להופעה הראשונה של הפוסי של לוסי באינדינגב. אבל כמו שירותים כימיים בלב מדבר, חיה מילר היו אמורים להיות המוקד האמיתי העלייה לרגל. כל הרופסות, הטרגיות, הריקנות, הבלבול והעצב שנערמו באלבומם המצוין האחרון, "1+", נוגנו על הבמה על ידי קוסטה קפלן, אודי בונן וסתו בן שחר. זה האינדינגב האחרון של חיה מילר, הם הודו – ואותתו שלא הגיעו עד הנה כדי לשעשע או להעביר את הזמן. ההופעה לא היתה חפה מבעיות, אבל באופן כמעט קפקאי זה היה חלק מעניין ומהבשורה. אחרי שביצעו את "עוד ער?", חודש לאחר שהוכרזו כל שירי השנה החולפת, הוא המשיך לנקר ברפטטיביות. מי ידע ששיר השנה האמיתי יבוצע דווקא בסגירה של הפסטיבל, של העשור לאינדינגב ואולי, לפי כל הרמזים העבים, גם של חיה מילר.

      חיה מילר (יח"צ , Gaya Photos)
      בפעם האחרונה? חיה מילר (צילום: Gaya Photos)

      כמה הערות שוליים

      מחירי האוכל והשתיה (כולל האלכוהול) בפסטיבל הוגנים מספיק בשביל שכל האחרים יחקו אותם.

      מתחמי האוהלים היו מתוקתקים, מסודרים ונוחים.

      השירותים הכימיים עלו על גדותיהם (בפועל) ביום האחרון לפסטיבל - וזאת כבר בעיה.

      ואם כבר שירותים כימיים, צריך לבחור בכאלה המתאימים גם לבנות שנדרשות לרדת לסקווט ולא להתנגש בדלת או לגעת באסלה.

      עוד מקורות מים יעשו פלאים.

      כדאי להרחיב את דוכני המרצ'נדייז לטובת כל מי שחשב שיהיה קר מדי והזדקק לגופיה (וגם לאחרים).