(הבהרה: הכתבה נכתבה לרגל יום הולדתו ה-100 של דאגלס, לפני שלוש שנים) בדרך ליום הולדתו המאה, אותו הוא חוגג היום (שישי), נדרש קירק דאגלס לצלוח שלל מהמורות. בין השאר, איבד עין ובהזדמנויות אחרת גם אצבע ואוזן, מצא עצמו על הצלב, ספג זעזוע מוח קטלני וסבל מהכשת נחש. כל אלה ועוד, כמובן, היו מנת חלקן של הדמויות השונות שגילם, והתרחשו על המסך בלבד, אך אף במציאות צלח הכוכב הוותיק אתגרים מסכני חיים: ב-1991 ניצל מהתרסקות מטוס, מה שאגב גם הביא להתחזקותו הדתית של היהודי האמריקאי.
רצף הפגיעות הפיזיות שפקד את דמויותיו מלמד על אופי התפקידים שגילם דאגלס בדרך כלל: טיפוסים קשוחים ומחוספסים, לעתים אף מנוולים. לא סתם כאלה שמכיש אותם נחש, אלא שלעתים הם בעצם נחשים. הוא כמעט לא עשה קומדיות, וגם כשכן, המהלך לא עלה יפה. הגזרה שלו היתה ונשארה דרמות היסטוריות ומותחנים אפלים, סרטי אקשן ומלחמה.
כמה מן הסרטים הללו הם אבני דרך קולנועיות, כך שאי אפשר לדבר על ההיסטוריה של הוליווד בלי לדבר על דאגלס. הוא נותר שריד כמעט אחרון מהם, ובכלל מתור זהב שהיה וחלף. כולם בתעשייה מתרפקים ללא הרף על "הימים ההם". אך בצד נורמן לויד ואוליביה דה הבילנד, שגם הם עדיין עמנו, הכוכב בן המאה ניצב כאחד היחידים שיודע למה כל הצעירים מתגעגעים.
מבין אותן יצירות קאנוניות, יש כמה מרכזיות במיוחד: "Ace In The Hole" מ-1951 של בילי ווילדר, שבו שיחק עיתונאי המוכן לעשות הכל בשביל סיפור טוב, אפילו להרוג את מושא הכתבה, נחשב עד היום לאחת הסאטירות החריפות אי פעם על עולם התקשורת, אם לא החריפה שבהן; "שבילי התהילה" מ-1957, סרט דובר אנגלית של סטנלי קובריק בו גילם דאגלס קולונל בצבא הצרפתי בזמן מלחמת העולם הראשונה, ניצב גם כן בתור כתב האשמה נוקב ועל-זמני, במקרה זה נגד האבסורדיות של שדה הקרב; ו"ספרטקוס" מ-1960, גם הוא של קובריק, נכנס להיסטוריה לא רק בשל איכותו וממדיו האפיים אלא גם בגלל המטען הפוליטי, האלגורי והמרקסיסטי בסיפורו של מנהיג מרד העבדים, בזכותם הוא מצוטט ללא הרף.
"ספרטקוס" רשום בדברי הימים של הוליווד גם בזכות הסיפור שמאחוריו, עת דאגלס לחם באומץ לב למען זכויותיו של התסריטאי דלטון טרמבו - קורבן של ציד המכשפות, שהיה מוקצה באותה תקופה בשל הרדיפה אחר כל מי שאי פעם מצמץ לעבר המפלגה הקומוניסטית.
פועלו זה חושף טפח נוסף באישיותו: על אף שלעתים קרובות נכנס לעורם של ברנשים אגואיסטים וצמאי דם, הרי שמחוץ למסך, היה דאגלס הומוניסט חסר תקנה, פעיל חברתי ותומך נלהב ונמרץ של המפלגה הדמוקרטית. אירוני ועצוב לחשוב שלחם במשך כל הרבה זמן ושרד מאה שנה, רק כדי לראות איך בסופו של דבר, הכוחות נגדם נאבק כל חייו שוב עולים בארצו ובמדינות אחרות.
דאגלס מכיר היטב את המדינות הללו שכן הזדמן לו מן הסתם לטייל רבות מסביב לעולם, בנסיבות מקצועיות או אישיות. יותר מכל, הכיר את ישראל. השחקן, שנולד בניו יורק בשם איסר דניאלוביץ' דמסקי להורים ממוצא יהודי-בלרוסי, גילם בין השאר ניצול שואה ב"עושה הלהטים" מ-1953, הסרט ההוליוודי הראשון שצולם בארץ, ואת דמות האלוף דוד מרכוס ב"הטל צל ענק" מ-1966.
נוסף לכך, התארח דאגלס בישראל גם בהזדמנויות אחרות, ולאחרונה ראינו אותו כאן בפסטיבל הקולנוע ירושלים בתחילת העשור הקודם. כל רפרוף על התמונות שלו שקיימות בארכיוני הרשת מאתר אותו מצולם בצד נתניהו, אולמרט ומנהיגים אחרים, אוכל בננה מהשוק במזרח-ירושלים ומצטלם ליד שלל שכיות חמדה ברחבי הארץ. בצד זאת, הרבה להתראיין בנושא היהדות שלו, בעיקר מאז אותה התקרבות אליה, ולדבר בזכותה של ישראל.
ועוד קצת פרובנציאליות: בין היתר, שיגר דאגלס מכתב מחאה לנשיא לשעבר ג'ימי קרטר, שבשנות השמונים העניק לו מדליית כבוד אך בשנות התשעים הרתיח אותו בשל התבטאויותיו האנטי-ישראליות. את הלהט הזה הוריש לבנו מייקל, שממשיך את דרכו לא רק בעולם הקולנוע אלא גם הקשור בהתגייסותו בצד ההולי-לנד.
מן הזווית היהודית, מעניין לציין גם כי קירק דאגלס היה מהראשונים והיחידים בהוליווד שניתצו את הדימוי הקלאסי של היהודי הגלותי, שמוחו קודח אך גופו רופס. בניגוד לכל הוודי אלנים למיניהם, השחקן החסון הוכיח כי גם בני עמו יכולים לגלם דמויות שאיש לא רוצה להתעסק איתן. על משקל סרט הכדורסל "גברים לבנים לא יכולים לקפוץ", אפשר יהיה לקרוא לביוגרפיה שלו "גברים יהודים כן יודעים להרביץ".
ומנגד, היו גם אספקטים פחות מוצלחים, ואף שזוהי עת לפולחן אישיות, לא ניתן להתעלם גם מהם. דאגלס ניסה את כוחו גם כבמאי, אך כשל, ו-"Scalawag" ו-"Posse" שביים בשנות השבעים התאדו חיש-קל. הוא גם מעולם לא זכה באוסקר על משחק, אף שהיה מועמד בשלוש הזדמנויות שונות, על "אלוף", "הרע והיפה" ו"תשוקה לחיים", ובסופו של דבר נאלץ להסתפק בפסלון על מפעל חיים. כמו כן, כיוון שהוליווד היא לא ארץ לזקנים, תדירות הופעותיו הלכה והצטמצמה עם השנים. אחד הסרטים האחרונים בהפצה מסחרית רחבה בהם הופיע היה "הכל נשאר במשפחה" הכושל והנשכח מ-2003, בהשתתפותם של גרושתו דיאנה, בנו מייקל ונכדו קמרון. נכד אחר, אריק, הלך לעולמו שנה מאוחר יותר בטרם עת, בשל מנת יתר.
קירק דאגלס מקבל פסלון על מפעל חיים
דאגלס התאושש מן הטרגדיה הזו, כמו גם משלל הקשיים הרפואיים שמן הסתם נלווים לגילו, והוא כיום חיוני כתמיד. רק השבוע פורסם כי סיים לכתוב ספר אוטוביוגרפי, שייצא לאור בתחילת חודש מאי הקרוב.
מדובר, לסיכום, בדוגמה נדירה לאושיה הוליוודית שהיתה עדה להיסטוריה, היתה חלק מההיסטוריה וגם ניצחה את ההיסטוריה. אפשר לומר עוד הרבה מילים, אך ניתן גם לסכם את ייחודו של דאגלס במשפט אחד: טפו טפו טפו, הוא כל כך גדול מהחיים, עד שאפילו את 2016 הארורה הצליח להביס.
היום, שישי 9.12, יקרין yes3 ב-15:40 את "התאווה לחיים" בכיכובו של דאגלס, לרגל יום הולדתו.