התקשורת אמנם בזה להם, אבל סרטים צרפתיים קלילים לקהל רחב הם מהמצרכים הכי חם בשוק הישראלי של השנים האחרונות. "מחוברים לחיים", "למה זה מגיע לי?", "משפחת בלייה", "נפלאות החושים", "לחזור לגור עם אמא" ורבים אחרים אף אחד מהם לא קטף את דקל הזהב, אבל כולם רשמו כאן הישגים מסחריים נאים ולפעמים אף מרהיבים.
היום, עולה לאקרנים בארץ קומדיה צרפתית נוספת, "הקמצן" שמה, והיא תנסה להמשיך את הרצף ולמלא כאן את האולמות, בדיוק כפי שעשתה במולדתה. הסרט, כמשתמע משמו, עוסק בהרפתקאותיו של כיליי חולני, ומגלם אותו דני בון, מי שביסס בשנים האחרונות את מעמדו כאחד הקומיקאים הכי אהודים בצרפת.
גם בארץ כבר מכירים את בון, הודות להופעותיו ב"ברוכים הבאים לצפון", "היפוכונדר מבריק" ועוד, ואף הוא עצמו מכיר את המדינה מקרוב. אשתו, יעל, ממוצא יהודי ויש לה קרובי משפחה רבים בארץ, כך שלשחקן יצא לבקר פה לא פעם. "ובכל פעם שאני בא, יש יותר צרפתיים", הוא אומר לי בראיון לקראת צאת "הקמצן" היום (חמישי). "בסיבוב האחרון שלי, לא יכולתי לצעוד שני מטר בנתניה בלי לפגוש צרפתי. יש שם יותר צרפתיים מאשר בפריז".
בון גם מודע לתופעה נוספת: העובדה שקומדיות צרפתיות הפכו לענף ייבוא משגשג, ולא רק לארץ אלא גם למדינות רבות אחרות. "לדעתי, זה נובע מכך שבהוליווד הפסיקו ליצור קומדיות לקהל הבוגר, ופונים בעיקר לילדים ונערים, עם מהתלות ילדותיות ודמויות הזויות", הוא אומר. "בצרפת, לעומת זאת, הכיוון הוא קומדיות אנושיות ובוגרות יותר".
למרות דברים אלה, אין להסיק כי "הקמצן" הוא סרט מעודן או שנון במיוחד. גם בו, כמובן, יש הרבה בדיחות וולגריות וסלפסטיק, בדיוק כמו בהוליווד. הקהל, בכל מקרה, לא מתלונן. בהקרנת טרום-בכורה בה נכחתי, הצופים צחקו ורקעו ברגליים, ואף העירו בקול רם על הדמיון של הגיבור לדמויות שהם ושכניהם למושב מכירים מן המשרד. זעקות ה"הוא בדיוק כמו יוסי" מילאו את החלל.
בשלב מסוים, "הקמצן" גולש למחוזות יותר דרמטיים, בעת שהגיבור מתאחד עם בתו האבודה, מה שגורם לו לנסות לשנות את דרכיו. הסרט במיטבו דווקא בשלבים המוקדמים והקומיים שלו, המתארים את הקמצנות הבל תיאמן של הגיבור, כנר במקצועו, שחוטף זיעה קרה רק מן המחשבה על לשלם את החשבון או לקנות מתנה למישהו.
ברגעים הללו, בהם אנו רואים עד כמה הקמצנות של הגיבור אנוכית ואף פוגעת בסביבה, מתחשק לנו לסטור לדמות הבלתי נסבלת. קשה להבין איך מישהו הצליח לגלם דמות כה נוראית ולהזדהות איתה. "אני הסתכלתי על זה מזווית אחרת", מסביר בון. "את הסבל הכי גדול הוא לא גורם לאחרים, אלא לעצמו. הוא לא נהנה להיות קמצן. הוא מנסה להילחם בזה, אבל זה חזק ממנו, וזה גורם לו לבידוד חברתי ולצער. הוא דמות חלשה ופגיעה. לא סבלתי מלגלם את הדמות. היה דווקא מעניין לשחק מישהו שכל כך שונה ממני. הדבר היחיד שכן הפריע לי זה ללבוש את הבגדים המטולאים והשלוכיים שלו".
נראה שהרבה מן המבקרים בצרפת סבלו מן הסרט, וזה לא מפתיע, כמובן. התחושה היא שהתקשורת בצרפת, ואגב גם אצלנו, פוסלת את הקומדיות שלך אוטומטית, עוד לפני הצפייה בהם.
"אכן, אני כבר רגיל לזה. הבעיה לדעתי שלפחות אצלנו, עיתונאים רואים את הסרטים בשעת בוקר מוקדמת, בחדר הקרנות עיתונאים, וכל אחד מהם מפחד להיות הראשון שצוחק, כדי לא לצאת טמבל. אם הם היו רואים את זה בהקרנה רגילה, עם קהל רגיל, היחס היה אחר. פעם עיתונאי בא אליי ואמר לי שבצפייה הראשונה, בהקרנה לתקשורת, לא התחבר, אבל כשראה את זה שוב, וכמו שצריך, הוא צחק ונהנה. בכל מקרה, התקשורת קטלה בזמן אמת גם את הקומדיות של לואי דה-פינס, כולל אלה שכבר הפכו לפולחן ולחלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתיות, אז לא צריך לקחת את הביקורות קשה מדי".
העוינות התקשורתית לקומדיות צרפתיות התפרצה במלוא חריפותה בשנה שעברה, עת הגיע לאקרנים "היהודים", מהתלה על האנטישמיות בה כיכבו מיטב הקומיקאים ממוצא יהודי בצרפת כולל בון, שהתגייר לפני כעשור בעקבות נישואיו. "אני חושב שהתסריטאי-במאי איוון אטאל בסך הכל עשה כאן מהלך יפה", מתרעם בון. "הוא שם את האצבע על סוגיית האנטישמיות הכה כאובה וטעונה, בלי טיפה של מרירות, והצליח לדעתי לערער קצת את הצופים. אני גאה שהייתי שותף לסרט הזה".
לפי הנתונים הרשמיים, יש ירידה בכמות התקריות האנטישמיות בצרפת. אתה מרגיש את זה?
"להפך. תראה איזה דברים כותבים עליי באינטרנט, מאז שנישאתי ליהודייה והתגיירתי. דברים איומיים, תוקפניים. לא אצטט אותם, כי הם איומים מדי, אבל הם כל כך קשים שבכל פעם שמישהו כותב אותם, אני בא לאשתי ואומר לה 'תראי, הגיור שלי הצליח רשמית!' וברצינות, אני דואג, בעיקר לעתיד הילדים שלנו".
חשבת פעם גם אתה לעשות סרט בנושא? על האנטישמיות, או אולי סתם על משהו שהתרשמת ממנו במהלך ביקוריך הרבים בישראל?
"כן, למה לא? עלה הרעיון שאעשה סרט על הסיפור שלי, על הקשר עם אשתי, הגיור והכל, ואולי זה יקרה. לבקר בירושלים זה משהו שתמיד מרגש אותי. זה הלב של האנושות".
ובינתיים, הסרט הבא שתכתוב ותביים יעסוק בשוטרת. היה לך חשוב להצטרף לגל הקומדיות הנשיות שיש כרגע?
"בהחלט. הקומדיות בצרפת בדרך כלל מאצ'ואיסטיות, ופה באופן די חריג אצלנו, תהיה שוטרת אשה. זה מהלך שחשוב לי עד מאוד. הייתי רוצה שלנשים יהיה בקולנוע הצרפתי ייצוג שיוויוני, שהדמויות שלהן לא יהיו סתם מטבע עובר לסוחר".
התרגלנו כבר שהסרטים בכיכובך, "הקמצן" למשל, שוברי קופות. מורגש אצלך לחץ לפני צאת כל פרויקט חדש, שמא לא תעמוד בציפיות?
"האמת שלא. המספרים מעניינים בעיקר את אמא שלי, שרואה בהם אישוש לכך שהיא לא צריכה לדאוג לעתידי הכלכלי, אם כי עד היום היא תמיד אומרת לי מדי פעם לשים לב לפני שאני מוציא כסף".
בצד בון, מופיעה בסרט נעמי שמידט, המגלמת את בתו המנוכרת. השחקנית השוויצרית, בת 26, היא מן ההבטחות הגדולות של המדינות דוברות הצרפתית, ולא יהיה זה פזיז מצדנו להכריז: זכרו את השם, עוד נשמע עליה!
לפני כן, הספיקה שמידט להופיע בסדרת הפאר הצרפתית-אמריקאית בריטית "ורסאיי" וכן בסרט " The Student and Mister Henri" בו גילמה צעירה שאינה מסוגלת לשלם שכר דירה, ולכן עוברת להתגורר בדירתו של אשמאי פריזאי, בתמורה לכך שתסכסך בין בנו לכלתו השנואה.
כלומר, כמו "הקמצן", גם זו היתה קומדיה על כסף. "אני חושבת שזה נושא רלוונטי במיוחד לדור שלנו", אומרת השחקנית הצעירה. "קשה לנו יותר למצוא עבודה, אז התהיה איך לגמור את החודש עומדת במרכז אצל רבים מאיתנו".
בסרט הקודם שיתפת פעולה עם קלוד בראסר, מהשחקנים הוותיקים והמוערכים של הקולנוע הצרפתי, וב"הקמצן" עם דני בון. מה למדת מהעבודה איתם?
"באשר לבראסר, הדהימה אותי השקדנות שלו. אמרתי לעצמי שלא ייאמן איך אחרי יותר מחמישים שנות קריירה, הוא עדיין מרגיש צורך לקרוא את התסריט כל כך הרבה פעמים. לגבי בון, הוקסמתי מן הגישה שלו לשאר אנשי הצוות. למרות מעמד הכוכבות שלו, הוא היה כל כך נחמד לכולם".
בזכות העובדה שאת שוויצרית ולא צרפתייה, יש לך אנגלית טובה יותר מאשר לרוב השחקניות בפריז. זה יכול לעזור לך לקבל תפקידים בפרויקטים בינלאומיים?
"אני מקווה. גם ביליתי בארצות הברית פרקי זמן ארוכים בנעוריי ותמיד הקפדתי לשפר את האנגלית ככל היותר, בדיוק בשביל המטרה הזו החלום שלי זה לשחק בסדרת טלוויזיה אמריקאית, משהו ברמה של 'שובר שורות'".
בריטים ואמריקאים שפוגשים אותך ודאי מעירים על הדמיון לאמה ווטסון.
"כל הזמן, תמיד שואלים אותי אם אני אחותה. זה משמח אותי, כמובן, כי אני מעריצה אותה ואת כל הפעילות החברתית שלה, כדי לקדם ערכים אקולוגיים ופמיניסטיים".