מסתורין בלי כיסוי: החזון השאפתני של "The OA" מתרסק ברגע האמת

סדרת המסתורין החדשה מבית היוצר של נטפליקס מציגה סיפור סבוך ומסקרן ודמות ראשית שמשוחקת היטב, אולם ככל שהיא מתקרבת לסיומה מתגלים סדקי ענק בהיגיון הפנימי שלה. לשיא מגיעים הדברים במערכה האחרונה שמאפילה על כל מה שהגיע לפניה

  • The OA
  • נטפליקס
יח"צ - חד פעמי

אם טרנדים טלוויזיוניים היו מתורגמים למילות באזז על לוחות השעם של מנהלי הטלוויזיה המובילים בעולם, סביר להניח שהמילה "מוזר" נעוצה כעת על רובם המכריע. הבהלה למוזר, האמורפי והלא ניתן להסבר שוטפת כבר זמן מה את המרקעים, עם שמות כמו "מר רובוט", "ווסטוורלד", "הנותרים", "Sense8" וכמובן "Stranger Things". ההיגיון השיווקי מאחורי הטרנד הזה מאוד ברור: סדרות שיורות סימני שאלה בקצב מסחרר, ומושכות את הצופה להמשיך עד שיגלה את התשובות לשאלות שממלאות את מוחו בפרק האחרון. מוזר הוא גם טריגר מצוין לבאזז ולשיחות רשת, כאלה שמייצרות עוד ועוד תיאוריות ודיונים על תיאוריות, מעצימות את המסתורין ומרחיבות את היריעה גם למי שלא שמעו על הסדרה עד אז. לצד השלילי של הטרנד הזה אפשר לכנות אפקט "אבודים", סדרה שמתעתעת בנו ללא כל הצדקה או כוונה להציג פתרון וגורמת לנו לזנוח כל רצון לגלות לאן הכל מוביל. אל תוך המציאות הזאת הנחיתה בסוף השבוע האחרון נטפליקס בהפתעה מוחלטת את "The OA", סדרת מסתורין שלא זכתה לכל קידום או קמפיין יח"צני.

מפתה לומר שנטפליקס ניסתה לעורר כאן באזז מסתורי סביב היורשת של "Stranger Things", אבל האמת היא ש-"The OA" נכנסה לפיתוח במקביל לסדרת ההרפתקאות הנוסטלגית של האחים דאפר. ההקבלות המתבקשות בין השתיים יחזרו עוד בהמשך הביקורת, ואחת החשובות שבהן היא האמון והחופש היצירתי שמציבה נטפליקס בידיהם של יוצרים צעירים. הפעם מדובר בבמאי האינדי זאל בטמנגליז' (Zal Batmanglij?) ובשחקנית-תסריטאית בריט מארלינג. השניים הכירו לראשונה בסרט הביכורים של בטמנגליז', "צליל הקול שלי" ב-2012 (עם מארלינג ככוכבת ותסריטאית), שעורר עניין רב בפסטיבלי אינדי מובילים ואף זיכה את הבמאי בשורה של מועמדויות לפרסים. גם יצירותיהם הבאות של השניים נודעו בעיקר בקרב קהילת האינדי, וכעת הפריצה אל המיינסטרים בסדרה שאותה יצרו, כתבו ושבה מככבת מארלינג, היא הפעם הראשונה שבה מתמודדים השניים עם המיינסטרים התובעני.

עוד באותו נושא

דברים מופלאים: "Stranger Things" היא שיר אהבה נהדר לקולנוע של שנות ה-80

לכתבה המלאה
חזון שאפתני ומשחק מרשים. בריט מארלינג מתוך "The OA" (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

קשה לדבר על "The OA" בלי להלך על קליפות ביצים, מחשש לחשוף יותר מאשר הנדרש - סוגיה שהפכה לאחד הטריגרים המרכזיים להתלהבות של מנהלי הרשת ממנה. במרכזה עומדת דמותה של פריירי ג'ונסון (מארלינג), צעירה עיוורת שנעלמה מבית הוריה המאמצים לפני 7 שנים, ושבה לפתע ללא כל הסבר וכשמאור עיניה שב אליה. עם שובה היא דורשת שיפנו אליה בכינוי The OA (ראשי תיבות של Original Angel) מקבצת סביבה ארבעה תלמידים ללא כל קשר קודם ומורה מבית ספר תיכון מקומי, ומגוללת בפניהם בהדרגה מדי ערב את סיפורה המורכב, בתקווה שיסייעו לה לעשות את הבלתי ייאמן ולחזור אל אהובה שנותר במקום מסתורי. שובה מערער את הוריה המאמצים ואת רשויות החוק, שמנסים להבין היכן שהתה פריירי בכל הזמן שבו נחשבה לנעדרת, ובעיקר כיצד שבה לראות. ככל שנחשפים עוד ועוד פרטים מהמסתורין עולה כי התשובות קשורות בתנאי שבי ובניסויים על חוויות סף מוות.

כיאה לסדרת מסתורין שאמורה לעמוד ברף הגבוה שאליו הורגלנו לאחרונה, "The OA" מגוללת עלילה סבוכה ורוויית רבדים. חלקה עוסק בדמויות הנערים (טרנסג'נדרית, מכור לסמים, בריון, תלמיד מצטיין ממשפחה ענייה), חלקה בדינמיקה בין פריירי לבינם והאופן בו היא רוכשת את אמונם, חלקה בהתמודדות של פריירי עם הוריה ועם הניסיון של רשויות החוק לדובב אותה. הפוקוס העיקר של הסדרה הוא על החשיפה המדורגת של קורות פריירי מילדותה, דרך היעלמותה ועד החוויות שצברה במקום השבי שלה. ייאמר לזכותם של בטמנגליז' ומארלינג שמדובר בחזון שאפתני ומעניין, כזה שנפרש באיטיות ושובר כמה מוסכמות ז'אנריות.

כך, למשל, כתוביות הפתיחה של הסדרה מופיעות רק כ-50 דקות לתוך פרק הבכורה, בעיצומו של רגע גילוי מסעיר. גם הפרקים השונים נבדלים זה מזה באורכם, כשחלקם מגרדים את תחום 70 הדקות ואחרים מסתפקים במחצית השעה. השוני הזה נובע מהמתרחש בפרקים, ובנקודה בסיפור שאליה הוא אמור להוביל אותנו. ובנקודה הזאת יש לציין שגם הקליף הנגרים של "The OA", והאופן שבו הם מתוכננים (סיום מפתיע לסצנה שנקטעת באמצעה, שמוביל לשעון שסופר חמש שניות לאחור עד לתחילת הפרק הבא, ללא כתוביות), מעודדים רצון להמשיך הלאה עוד ועוד.

עוד באותו נושא

חוש-חש הבלש: "דירק ג'נטלי" היא הסדרה המטורפת הכי מהנה על המסך

לכתבה המלאה
האופן שבו מתפתחים הטוויסטים מעודד המשך צפייה (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

ההצגה של פריירי כאשפית סיפורים, מייצרת אצל ההולכים אחריה וגם אצל הצופה את השאלה כמה מכל זה אכן אמיתי, ובאותה מידה מייצרת כמיהה עזה לדעת איך הכל נגמר בלי כל קשר לכל זה. ואכן, בחלקה הראשון "The OA" משחקת בצורה יפה מאוד על הדואליות הזו. היא בונה מסתורין ומארלינג נכנסת נהדר לדמות הרוחנית-מסתורית של הגיבורה. פריירי נותרת על העת על הגבול הזה בין חוסר שפיות לגורו מסתורי, והיכולת לזקק דמות כזאת למניירות והבעות פנים מדויקות היא לא עניין של מה בכך. גם העיצוב הוויזואלי של החוויות יוצאות הדופן של פריירי (שמפאת ספוילרים לא נציין כאן) נעשה ברמה הגבוהה שאליה הורגלנו מסדרות אחרות של נטפליקס, עולם מסתורי שמרתק להיטמע בתוכו. הדמיון הזה ל-"Stranger Things" ברמה החזותית והמסתורית, כולל העיסוק בשבי וממדים מקבילים, הוא לא רק ברמה הרעיונית. באחת מהסצנות ב-"The OA" נראית אחת הדמויות צופה בטלוויזיה בסצנת החטיפה של וויל מהסדרה ההיא.

על אף כל אלה, יצירת המסתורין החדשה נופלת בגדול בחלקה השני, ובעיקר במחצית השעה האחרונה של הפרק האחרון. ההיגיון הפנימי שעליו היא מתבססת הולך ומתמלא חורים, כולל דמויות שמופיעות ללא כל הסבר במקומות שבו הן לא אמורות להיות, תגובות חסרות פשר לסיטואציות קיצוניות, וההנחה שהמסר הרוחני-פילוסופי של הסדרה יכסה על כל השאלות הרבות שנותרו פתוחות. בדומה לפינאלה של "ליל האירוע", הסיום הזה משפיע דרמטית על תפיסת הסדרה כולה, וחושף דמויות למעשים טיפשיים שנוגדים את אופיין. אם עד לרגע הזה הסיפור שבמרכזה נאחז בגבולות הפנטזיה-מד"ב, הסוף חושף אותו כלא הרבה יותר מבולשיט.

עוד באותו נושא

חלטורה אמיתית: "התיק של ג'ונבנה רמזי" עושה עוול לאחיותיה לז'אנר

לכתבה המלאה
מתבגר מעצבן ועגום. פטריק גיבסון מתוך "The OA" (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

עניין נוסף שפוגם ב-"The OA" הוא דמויות המשנה שלה. הניסיון לגבש כאן את "מועדון ארוחת הבוקר" המודרני מעניין, אבל מבוצע בבינוניות גדולה. פטריק גיבסון שמגלם את סטיב ווינצ'ל האגרסיבי, נוטה לאובר דרמטיות ומסתובב במשך שמונה פרקים עם מבט עגום ומעצבן של מתבגר, גם ברגעים שבהם איש לא הטריד אותו. חבריו מאובחנים עוד הרבה פחות ממנו, ובעיקר משמשים כמדובבים של פריירי במפגשי הסיפורים ביניהם. למעשה דמות המשנה היחידה שמותירה חותם כלשהו היא של הומר (אמורי כהן), אהובה של פריירי, שהרגעים בכיכובו הם היחידים שמתעלים לרמה של הגיבורה.

בהשוואה הבלתי נמנעת ל-"Stranger Things" נדמה ש-"The OA" הצליחה ליצור עולם מסתורי ומורכב לא פחות, ולעסוק באומץ בנושאים לא קלים לעיכול. יחד עם זאת, חוסר היכולת שלה לתרגם את המסתורין לפואנטה מספקת ולייצר דמויות מרתקות מספיק, הופך אותה לסדרה מפוספסת שמותירה אחריה טעם מר של אכזבה. מקומה במנעד העדין של סדרות מסתורין הוא עמוק בתחום המיינד פאק לשם מיינד פאק, מניפולציה יפה אבל כזאת שלא מתגמלת אותנו על ההתמדה והסקרנות לגלות את סודותיה.

עוד באותו נושא

עקיצה ב-60 שניות: "לצבי יש בעיה" ממחזרת קלישאות על כוכבים מזדקנים

לכתבה המלאה
מותירה אחריה טעם של אכזבה
הפתרון לא מצדיק את ההתמדה (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully