במהלך ההצגה "הצמה של אבא" אומרת אחת הדמויות: "אבא זו שפה שונה לגמרי. עד שאתה מדבר אותה, אף אחד לא מבין אותך. אבא זה מ?דב?ר, אף אחד לא יצא משם חי". הקביעה הזו לעולם תהיה יציבה. להיות הורה זה לטעות ולטעות, הרי בעיני הילדים שלך אתה לעולם לא עושה את הדבר הנכון.
המחזה "הצמה של אבא", שכתבו אמנון לוי ורמי דנון, עלה לראשונה ב-2004 בתיאטרון הקאמרי. 12 שנים עברו, והבמאי רוני פינקוביץ' העלה אותו גם ב"הבימה", בכיכובם של יעקב כהן, מיקי פלג-רוטשטיין וקובי מאור. לא תמיד יש להמחזות המחודשות הללו הצדקה. רק לפני שנה שחזרה אותה שלישייה את "ז'קו", מחזה ישראלי-חברתי שעלה בתחילת שנות ה-90, והתוצאה הייתה כושלת ולא רלוונטית.
אותה סכנה ניבטה מכיוון "הצמה של אבא". אחרי הכול, נקודת הפתיחה למחזה הזה לא מבטיחה. היא נראית מפוצצת בסטריאוטיפים ובקלישאות שהתיאטרון הישראלי טחן במשך עשרות שנים, כשבמרכז יחסי הורים-ילדים במשפחה מזרחית שמנסה להשתכנז. עזרא (יעקב כהן) הוא אב גוסס לשלושה: הבן הבכור ויקטור (קובי מאור), שמנהל יחד אתו את המינימרקט השכונתי, הבת האמצעית פרידה (מיקי פלג-רוטשטיין), שנכות ברגלה הופכת אותה לדחויה יותר מילד סנדביץ' ממוצע, והבן הצעיר אמיר (תום גרציאני), שפונה לכיוון שונה מהמשפחה וסובל מחסמים שמונעים ממנו לבקר את האב. האם אדל (רובי פורת שובל) מנסה לעשות מה שכל אם עושה בסיטואציה כזו ולהדביק את קרעי המשפחה, כשלתמונה נכנסים הפסיכולוג ד"ר לוין (רותם קינן) ורויטל, ידידתו של אמיר (גאיה שליטא-כץ).
התוצאה מרנינה והציפייה למחזה נדוש מתפוגגת כבר מהתמונה הראשונה. כל החוטים שטוו לוי ודנון נקשרים לכדי הצגה נפלאה, שמדלגת בין דמעות של צחוק לדמעות של עצב ויודעת היכן לזנק ומתי לעצור. לכל אורכה היא משדרת אנושיות לא מצועצעת. אין שום דבר חדש בלראות את כהן בתפקיד אב מזרחי נרגן, ובכל זאת הוא מבצע אותו נהדר. פורת שובל צוללת היטב לדמות האם הצעקנית, מאור מפוצץ האנרגיות קורע אבל יודע לעצור בזמן, פלג-רוטשטיין מעוררת אהדה וגרציאני מצטיין בהעברת הזחיחות והשחץ המאפיינים כל צעיר שפנה לכיוון הרוחני ויודע איך לתקן את העולם. שליטא-כץ, שנכנסת בשלב מאוחר להצגה, הופכת מיד להיות הסוויטהארט על הבמה. רק קינן כפסיכולוג, מהווה נקודת תורפה. ניכר שהוא תלוש מיתר השחקנים, ולא בהכרח באשמתו, אלא משום שככל שנוקף המחזה יש תחושה שהתפקיד שלו הופך למיותר. באופן כללי, נראה שפשוט כיף לשחקנים על הבמה, וכשכיף להם כיף גם לקהל.
מעבר לשחקנים ועוצמותיהם, הסיבה העיקרית ש"הצמה של אבא" ניצל מקלישאתיות מכאיבה היא שאחרי הכול, דנון ולוי הצליחו להגיש ולהנגיש מציאות קצת אחרת מזו שאליה התרגלנו בהצגות וסרטים מסוג זה. המזרחי שלהם הוא לא קזבלן, אותו תרנגול גאוותן שמחפה על העוני באמצעות פאסון מצ'ואיסטי, אלא בורגני מהמעמד הבינוני עם נטיות להשתכנזות, אבל גם רצון לשמור על הגחלת. הגאווה קיימת, אבל נמהלת בבושה. לא כלפי האחר, זו הבושה של בני המשפחה בעיני עצמם. ההורים מתביישים בבתם, הבן הצעיר באביו וכולם במוצאם החלבי. יותר מכל תכונה אחרת, הבושה היא האחת שעוזרת לשרטט במדויק את תוואי המשפחה, פשוט משום שהיא קיימת, ברמה זו או אחרת, בכל אחד ואחת מאיתנו. היא גם מדורגת גבוה מאוד בסקאלת הכנות.
בכנות של לוי ודנון טמון הקסם של המחזה. הם לא מגיעים מתוך צורך של המזרחי האנדרדוג לסגור חשבון עם הממסד האשכנזי הרשע, אלא מביעים בצורה הומוריסטית אבל עמוקה את הכאב והמורכבות, מסתכלים במבט מפוכח ומבוקר על הגרעין המשפחתי בחברה הישראלית התובענית. העובדה שהם מצליחים לפסוע באותו מקום בו דרכו רבים לפניהם ובכל זאת לעשות את זה שונה מעוררת הערכה. גם קטעי המוזיקה של "אנת עומרי" לא נראים מלאכותיים, אלא משתלבים היטב ומעלים את סף הרגש. הבעיה היחידה במערכה הראשונה היא המעברונים הצורמים לתמונות הישיבה אצל הפסיכולוג. הצליל החד והרם בו הם מוגשים בלתי נסבל עד כדי כאב אוזניים. למרבה השמחה זה נפסק אחרי 3-4 פעמים, ומומלץ ל"הבימה" להנמיך בהצגות הבאות את הווליום, לפחות אם הם לא רוצים לענות את הקהל. מלבד התקלה הווקאלית הזו, מדובר בהצגה מעולה ומומלצת עבור כל משפחה, אשכנזית ומזרחית כאחת.
