מישהו צריך להתחיל לבקר סדרות טלוויזיה רק לפי הקונספט שלהן, בלי לראות פריים אחד. זו יכולה להיות דרך כיפית וזריזה לעמוד על איכותן במקום להשקיע שעות בלהבין אם זה טוב או לא. מותחן שבו כל שעה היא באמת שעה? וואו, מקורי. מאפיונר הולך לפסיכולוגית? נשמע נהדר. מורה גוסס שהופך לסוחר סמים? קצת קשה להאמין אבל בסדר. קומיקאי סהרורי שיש לו שתי ילדות? אין בזה שום דבר מיוחד. המשך לסרט "פארגו"? בשביל מה, לא צריך. רומן שמסופר מכמה זוויות ראייה? משעמם. תעשיית המוזיקה בשנות ה-70 בהפקת מיק ג'אגר? או, מרענן ומעניין. 8 אנשים שיש להם תודעה משותפת? גאוני, מפעים, מרחיב אופקים. בעולם כזה "Sense8" הייתה בכיף יכולה להיות הסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה.
לרעתה ולמזלנו אנחנו בעולם שבו סדרות טלוויזיה צריכות להיות הרבה יותר מרעיון מגניב, ופה כבר יש בעיה. ספיישל הכריסמס של "Sense8" שעלה בסוף השבוע לשרתי נטפליקס הוא דוגמה ראויה, אבל קודם צריך לתהות למה יש לסדרה כזו ספיישל כריסמס, זו בכלל מסורת בריטית יומיים בשנה שכל הסדרות האהובות פתאום חוזרות באופן חד פעמי כדי לחגוג ביחד את החג. מישהו חיכה ש"Sense8" תחזור עד כדי כך שזה ממתק טעים לחג? נגיד, אבל בספיישל אין כמעט שום דבר כריסמסי, זה המשך ישיר של סוף העונה הקודמת שדוגם את ארבעת החודשים שעברו מאז, ויש שם כריסמס בדיוק כמו שיש את חג ההודיה, את הסילבסטר ואת חגיגות יום ההולדת של הסנסטים. אפשר כנראה לנחש שבנטפליקס חששו ששנתיים בין עונה לעונה זה פחות מדי הייפ, אז הם הכריחו את האחיות וואשובסקי לגזור שני פרקים ראשונים מהשנייה ולהדביק עכשיו כדי שכולנו ניזכר שהסדרה קיימת.
אז הנה, נזכרנו בדברים הטובים: זו הפקה שאפתנית בקנה מידה פנומנלי שוודאי שולחת עשרות מפיקים וסיירי לוקיישנים לבקבוקי אדוויל על בסיס יומי. זו סדרה שמצולמת באופן יפהפה ומרהיב עם הרבה דגש על צבעים, עושר ויזואלי וצילומי חוץ די מהפנטים. זו יצירה שהיא מלאכת מחשבת של עריכה עם סצנות שנטוות יחד מתוך מה שנראה כמו אלפי שעות של חומר גלם נא, ורק היא בעצמה מצליחה לפעמים לרגש ולהפתיע (ולחפות בכך על תסריט מרושל). זו כאמור סדרה על שמונה אנשים מכל רחבי העולם שנולדו באותו יום וחולקים תודעה משותפת, וזה באמת נשמע מפעים ומרחיב אופקים. אבל הנה נזכרנו גם בדברים הרעים: "Sense8" לא כתובה מספיק טוב. "Sense8" לא יודעת איך לממש את הרעיון המקורי שלה לכדי טלוויזיה מקורית. "Sense8" דורשת יותר מדי השקעה בשביל פחות מדי תגמול.
מה בעצם קרה בספיישל הזה? איך הוא קידם את העלילה? מה גילינו בו שלא ידענו בעבר? אלה היו שעתיים של דריכה במקום, שגם ככה לקח יותר מדי זמן יקר להגיע אליו לאורך העונה הראשונה. הבנו כבר ששמונת האנשים הללו מסוגלים "לבקר" אחד את השני ולתעל את היכולות אחד של השני. הקטעים הספציפיים האלה אגב הם נחמדים ועובדים, אבל בשבילם צריך לסבול שעות של סיפורים אינדבידואלים מפוהקים ולהעמיד פנים כאילו אנחנו מתעניינים בדמויות משמימות רק כי הן חלק מהקלאסטר. בסוף העונה הקודמת כל הסנסטים השתלבו לתודעה אחת גדולה והיה נדמה שהסדרה סוף כל סוף עומדת להתחיל, אבל אז בספיישל המוזר הזה קיבלנו פשוט שורה של וידאו קליפים בהם כולם חוגגים יחד בנסיבות שונות, פלוס עוד סצנת אורגיה אחת גדולה כי כולם צעירים ושווים אז למה לא. מה המשמעות של הדבר הזה שאנחנו רואים? למה זה קורה? מה אתם יכולים להגיד לנו על הקיום האנושי, חוץ מזה שהומואים וטרנסג'נדריות זה סבבה לגמרי?
בעצם נזכרנו גם ש"Sense8" לפעמים כתובה עד כדי כך רע שדמויות יכולות לפלוט את הסבטקסט של עצמן, ואפילו הוא נשמע כמו קלישאת כתיבה צרודה. "ניסיתי לתקן הכל ונראה לי שפשוט דפקתי את הכל, אבל הפעם זה עלה לי בדבר היחידי שאי פעם רציתי", אומר המאפיונר הגרמני. וואלה. עדיף כבר שמישהו יקריא לנו את הוראות הבימוי וזה יישמע הרבה פחות מאולץ. באחד הפרקים בעונה הראשונה ליטו, הומו בארון, מתייסר כי החבר שלו זרק אותו, אז הוא יורד על חבילת גלידה, משתכר, משאיר לו הודעות חוזרות ונשנות תוך כדי שהוא בוכה, צועק, זועק את שמו לשמיים ומתמוטט על הרצפה, ואז עוד מנסה להתאבד. זה סיקוונס מביך של 5 דקות שלמות שמלווה בקאבר ל"Knockin' on heaven doors", כמובן, כי זו הדרך הטובה ביותר להעביר שהוא מאוד עצוב. הוושאובסקיות בעצם רוצות לביים קליפים: תנועות מצלמה איטיות, חללים שמוארים בקפידה, קלוז-אפים על חלקי גוף, לונג שוטים של נופים בשקיעה ועלילה ערטילאית שאפשר לשרטט בקווי מתאר בלי לרדת לפרטים. כזו היא "Sense8" יפה, ארעית ואקראית לחלוטין, כמו תמונה יומרנית במוזיאון לאמנות מודרנית שנקלעים אליו רק כי יש גשם בחוץ. אבל גם בציור הכי מדהים בעולם אי אפשר לבהות במשך שעתיים, שלא לדבר על 14 שעות ועוד לפחות 10 שבדרך. צאו החוצה, זה לא שווה את זה.