פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "חאלס! תם עידן ההשתקה": המהפכה הערבית-נשית בקולנוע הישראלי

      "לא פה לא שם", שיעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע הקרוב, מסמל את המגמה הבולטת בקולנוע הישראלי - סרטים דוברי ערבית כמעט במלואם. למה זה קורה דווקא עכשיו, איך זה שרובם נעשים בידי נשים והאם זה צפוי להימשך?

      "חאלס! תם עידן ההשתקה": המהפכה הערבית-נשית בקולנוע הישראלי

      בסוף השבוע הקרוב יעלה כאן לאקרנים "לא פה, לא שם", סרט הביכורים של מייסלון חמוד. הדרמה הזו עוקבת אחר שלוש פלסטיניות החיות בתל אביב, ויש בה הצצה מרתקת לעולמן. לעומת זאת, אין בה כמעט דמויות יהודיות או דיאלוגים בעברית. בדיוק כמו ב"ג'נקשן 48" של אודי אלוני ובעיקר ב"סופת חול" של עילית זקצר שיצאו במהלך השנה הקודמת, ובדומה ל"עניינים אישיים" של מהא חאג', שיגיע לאקרנים בשבועות הקרובים, ועוד היד נטויה.

      אז אמנם כבר ראינו כאן בעבר יצירות קולנועיות תוצרת הארץ דוברות ערבית, אבל רצף כזה לא זכור כאן. מלבד "ג'נקשן", כל הסרטים שהוזכרו נעשו בידי נשים ומציגים גיבורת נשיות, וגם זה בהחלט בגדר חידוש בעולם הקולנוע הערבי-ישראלי. השאלה היא, מה הוביל לפריצת המגמה הזו דווקא בין אמצע 2016 לתחילת 2017, והאם היא צפויה להימשך?

      קודם כל, כדי לחדד עד כמה מה שמתרחש כאן כעת שונה ומרענן לעומת העבר, כדאי לחזור אחורה. מאיר שניצר, ההיסטוריון הכמעט רשמי של הקולנוע הישראלי, מעיד כי בראשיתו, לא רק שלא היינו רואים פה ארבעה סרטים דוברי ערבית בזה אחר זה, אלא שכמעט לא נכתבו כאן תפקידים לשחקנים ערביים, ולבטח שלא לשחקניות ערביות.

      לא פה לא שם (יח"צ , יניב ברמן)
      כמעט בלי יהודים, כמעט בלי גברים, כמעט בלי עברית. מתוך "לא פה לא שם" (יניב ברמן)

      "הסרט הראשון שהציג דמות משמעותית דוברת ערבית היה 'אסירי החופש' של יונה זרצקי מ-1968", הוא מספר. "יוסוף פארח גילם שם אסיר הבורח מן הכלא הישראלי עם שני אסירים יהודיים, ובסצנות שצולמו בכפר ערבי בגליל, דיברו ערבית כמובן. הסרט הופץ בראשית עידן הבורקס, ורשם מספרים צנועים יחסית לאותה תקופה".

      ב-1984 הגיע "מאחורי הסורגים" של אורי ברבש, בו האסירים באגף הביטחוני דיברו ביניהם בערבית, כך שכשליש מן הסרט, פחות או יותר, היה בשפה זו, והפעם דווקא נרשמה הצלחה קופתית. שלוש שנים לאחר מכן הגיע גם "אוונטי פופולו" של רפי בוקאי, בו החיילים המצריים דיברו ביניהם בשפתם בחלקים ניכרים של העלילה - ועדיין, מדובר ביוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל.

      צריך גם לזכור כי את הלהיטים הללו ביימו יהודים, שכן לא ניתנו אז יותר מדי הזדמנויות לאנשי קולנוע ערביים, לא במאים ולא שחקנים: באותה תקופה, למשל, משה איבגי ב"הקרב על הוועד" ואז אלי יצפאן ב"נישואים פיקטיביים" גילמו דמויות דוברות ערבית, והשפה הגיחה רק לחלק קטן של שני הסרטים, ורק כאתנחתא קומית.

      לאט-לאט, אומר שניצר, התנגבו הבמאים הפלסטינים לתעשיית הקולנוע הישראלי, ועשו זאת "בשקט מירבי", כדבריו. החלוץ היה עלי נאסר, שביים את "המינקת" ב-1993, אך הסרט לא הוקרן באולמות הקולנוע בארץ. כך גם "כרוניקה של היעלמות" של איליה סולימאן מ-1996. שני אלה לפחות הוצגו בפסטיבלים, בניגוד ל"חתונה בגליל" של מיישל חלייפי, שנאסר כאן בשנות השמונים להקרנה בכל מסגרת, בשל הטענה שהוא משמיץ את צה"ל. "גן עדן עכשיו" של האני אבו אסעד מ-2005 עורר גם הוא מחלוקת, נהנה מהפצה מצומצמת ביותר ועד היום לא הוקרן בטלוויזיה, והיוצר שלו, כמו שלושת הקולנוענים האחרים שהוזכרו לפני בפסקה הזו, כבר לא פועל בארץ.

      אז בקולנוע אי אפשר היה לראות סרטים דוברי ערבית של במאים פלסטינים, אך מה באשר לקולנוענים היהודיים? מדוע אף אחד מהם לא עשה אז את מה שעשתה עילית זקצר השנה, וביים משהו במה שהיא בכל זאת השפה הרשמית השנייה בישראל?

      עניינים אישיים (יח"צ , אלעד דיבי)
      באופן נדיר, גם המפיק וגם הבמאית פלסטיניים. מתוך "עניינים אישיים" (צילום: אלעד דיבי)

      "האם באמת צריך להסביר לך את זה?", שואל שניצר. "אתה באמת שואל למה לא היו סרטים ערביים בארץ? מי בדיוק היה עושה אותם? קולנוענים מצביעי מפא"י? או הבמאים מצביעי הליכוד?"

      רק בעשור וחצי האחרונים, החלו במאים יהודים-ישראלים לביים סרטים שדיברו בחלקם הניכר או המוחלט ערבית: עמי לבנה הציג את "שרקייה" ב-2012, עמוס גיתאי את "אנה ערבייה" ב-2013 והשנה הגיעו גם "ג'נקשן" של אודי אלוני ו"סופת חול" של עילית זקצר. לרשימה זו, כמובן, אפשר להוסיף את הכמות ההולכת וגדלה של יוצרים ולאחרונה בעיקר יוצרות פלסטיניים המביימים כאן בשפתם: תאופיק אבו ואהיל עם "עטאש" ב-2005, סקנדר קופטי שביים עם ירון שני את "עג'מי" ב-2009 וסוהא עראף שיצרה את "וילה תומא" לפני שנתיים. לאלה הצטרפו השנה מייסלון חמוד ומהא חאג', וכך הדבר נהיה סופית לנורמה.

      אז איך הפך הטפטוף למבול, ומאיפה בכלל התחיל הטפטוף? בעיני שניצר התשובה פשוטה, ולא קשורה דווקא לתמורות חברתיות ופוליטיות, אלא לתהליכים בתוך תעשיית הקולנוע: "יש כיום למעלה מ-2,500 פסטיבלים בעולם", הוא מסביר. "זה נתן רוח גבית למיעוט הפלסטיני, שגילה את התגמול הכלכלי ואת ההד התקשורתי של ההתרחשות הפסטיבלית, ובו בזמן, גם הקולנוענים היהודיים הבינו שסרטים דוברי ערבית הם דרך טובה לקטוף פרסים בינלאומיים, והצטרפו לחגיגה".

      סופת חול סרט (יח"צ , ורד אדיר)
      הכל בהשפעת האביב הערבי? מתוך "סופת חול" (ורד אדיר)

      אבתיסאם מראענה, שיצרה כמה סרטים תיעודיים עטורי שבחים וגם זכורה כמי שהגישה את פרס הסרט הטוב בטקס אופיר האחרון, נרגשת בעיקר מן הממד הפמיניסטי של המגמה הזו, ומוחה כשאני מגדיר אותה לרגע כ"תופעה" – "תופעה זה אירוע נדיר שקורה בפעם הראשונה והוא עלול לא לחזור על עצמו או שכן", היא אומרת. "מה שקורה כאן, זה כמו בפעם הראשונה שנשים התחילו להצביע, ממש כך. מאותו רגע, אתה לא יכול לשלול מהן את זכות ההצבעה. חלאס! חלף עידן ההשתקה".

      באיזה מילה כן היית משתמשת כדי להגדיר את מה שקורה כאן עכשיו?

      "הייתי אומרת שזה שינוי שקורה בתוך החברה הערבית, ומי שמובילות את השינוי הזה הן נשים. הקולנוע הנשי הפלסטיני התפתח במשך שנים על גבי הדיכוי המגדרי בתוך הפטריארכליות של החברה הערבית בישראל, בנוסף לדיכוי לאומני ואתני על ידי מדינת ישראל. אותן יוצרות הטמיעו וספגו את הדיכוי הכפול הזה והיו עדות לו".

      ולמה זה מתרחש דווקא כעת?

      "זה לא מקרי. אני חושבת שזה שילוב של כמה דברים: לנשים נמאס לראות ולשמוע יצירות גבריות מתנשאות; עידן הרשתות החברתיות הוציא אותנו מהבועה של עצמנו וחשף אותנו למה שקורה בעולם, למשל האביב הערבי; ואותה מהפכה חברתית בעולם הערבי עודדה יוצרות, גם כאן, לגעת בטאבו, ולמרוד בדמויות של שליטים נצחיים, אם זה המנהיג הרודן או האב העריץ".

      בתוך כל זה, מה לדעתך המקום והחשיבות של "לא פה, לא שם"?

      "הסרט המופלא הזה הוא יציאה מהארון של החברה הערבית. ממש ככה. נשים שצופות בו מבינות שלהיות אשה חופשית זו זכות, ולא חטא כמו שזה נתפס עד היום בחברות שמרנית. להיות ערבייה תל אביבית שמעשנת ג'וינט בערב ולמחרת קמה לעבודה במטבח זו בחירה אישית שלך, זה לא אומר שאת מופקרת".

      הגוף הציבורי העיקרי שתמך ב"לא פה לא שם" היא קרן הקולנוע הישראלי בראשות כתרי שחורי, שגם עמדה מאחורי "עניינים אישיים". מבחינתו, הרצף המדובר אינו אלא צירוף מקרים. "לא הייתה כאן איזו החלטה מערכתית או החלטה אסטרטגית להשקיע ביותר סרטים דוברי ערבית או משהו כזה", הוא אומר. "פשוט הגיעו תסריטים טובים מאוד, והלקטורים עמדו מאחוריהם בכל מאת האחוזים".

      אבל אתה מסכים שגם אם זה מקרי, קרה כאן משהו מעניין.

      "בהחלט, בעיקר במקרה של 'עניינים אישיים', בו גם הבמאית וגם המפיק פלסטיניים, וזה יוצא דופן בתעשייה הישראלית: בדרך כלל, גם כשהבמאי או הבמאית כאן היו ערבים, המפיק או המפיקה היו יהודיים. כולנו בקרן שמחנו על כך. יש הרבה כוח ואמת צרופה בסרט שמגיעים מבפנים, מתוך העולם שמתואר בו".

      אתה האדם לשאול, האם אנחנו צפויים לעוד סרטים שכאלה גם בהמשך השנה?

      "בהחלט. במהלך 2017 יופץ כאן 'אוויר קדוש' של סהדי סרור, ערבי מנצרת, שעוסק במיעוט הנוצרי ואיך זה להיות מיעוט בתוך מיעוט. זה סרט שרובו דובר ערבית. נוסף לכך, כל הבמאים והבמאיות שהזכרת וכבר הוציאו סרטים השנה, עובדים על פרויקטים חדשים. לפני שבועיים גם נפגשתי בקרן עם חבר'ה מעוספייה שרוצים לקדם את הקולנוע הדרוזי ויש להם הרבה רעיונות. התסיסה נמשכת, בקיצור".

      בתור מי שמסתובב בעולם עם הקולנוע הישראלי, איך הקהל הבינלאומי מגיבים ליצירות הללו? יש כאלה שמתפלאים מכך שהן דוברות ערבית? ואולי בגלל התפיסות שיש לחלקם לגבי ישראל, הם בכלל מפקפקים בכך שמדובר בסרטים תוצרת הארץ?

      "קודם כל, תמיד רואים שזה סרט ישראלי, כי הדבר הראשון שמופיע בכותרות הפתיחה זה הלוגו של הקרן. ולא, הם לא מתפלאים, העולם יודע שיש פה קבוצה גדולה שדוברת ערבית. צריך לומר גם שהסרטים הללו זוכים להצלחה גדולה בעולם. הקהל הבינלאומי מתחבר אליהם".

      אתה צופה ש"לא פה, לא שם" ול"עניינים אישיים" יכבשו את הקהל גם בארץ?

      "אני עוד לא יודע להגיד. זה צריך לעמוד במבחן. אני יכול רק להגיד, שהקרנות הטרום-בכורה של 'לא פה לא שם' בחיפה, בפני קהל שרובו ערבי, היו מוצלחות לאללה".

      לא פה לא שם (יח"צ)
      מהפכה. מתוך "לא פה לא שם" (צילום: יח"צ, איתי גרוס)
      סופת חול (יח"צ , ורד אדיר)
      עוד לא ראינו כלום. מתוך "סופת חול" (צילום: יח"צ, ורד אדיר)
      עניינים אישיים (יח"צ)
      בקיצור, עשינו כברת דרך ויש עוד למה לחכות. מתוך "עניינים אישיים" (צילום: יח"צ)