בסוף 2010 נכנסה אל חיינו הדרמה הישראלית "פלפלים צהובים", שעסקה במשפחה בדרום הארץ הנאלצת להתמודד עם הגילוי שבנה בן החמש הוא אוטיסט. בתחילת 2016 עלתה על המסך בבריטניה "סוג א'", הגרסה הבריטית ל"פלפלים" (שאתמול שודר הפרק הראשון שלה ב-yes), אלא שבמקרה שלה היא נכנסה אל אקלים טלוויזיוני שונה בתכלית. דמויות טלוויזיוניות על הספקטרום האוטיסטי אינן דבר חדש, אך מאז ראשית העשור נראה כי הן מאכלסות את המסך הקטן ביתר שאת. באותה שנה של "פלפלים" עלתה בארה"ב ובישראל גם "הורים במשרה מלאה" שנמשכה עד 2015, ומלבדה ראינו בשנים האחרונות דמויות על הספקטרום גם בסדרות כמו "קומיוניטי", "שרלוק", "חניבעל", "הגשר" על עיבודיה בכל העולם. למעשה ראינו כאלה כמעט בכל סדרה שבה היה צורך בעכברי מחשבים עם תסמונת אספרגר, אנשים מבריקים עם לקויות חברתיות עמוקות. חלקן אף הציגו התמודדות יפה עם הבעיות של הדמויות, אם כי ברוב המקרים לא כחלק מרכזי בעלילה.
כך ש"סוג א'" מגיעה מעט באיחור אל החגיגה, ובפרט לעיניים ישראליות שכבר מכירות את הסיפור וחוו את השפעתה של "פלפלים צהובים". סדרה שזכתה לנתוני רייטינג מצוינים, זכתה ב-2011 במספר פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, בכללן לסדרת הדרמה הטובה ביותר, ואף הביאה לעלייה של עשרות אחוזים במספר הפונים לאלו"ט, אגודה לאומית לילדים אוטיסטים.
על העיבוד הבריטי אחראי פיטר באוקר ("בלקפול") ומככבים בה כריסטופר אקלסטון ("דוקטור הו", "הנותרים") בתפקיד מוריס סקוט, סב המשפחה (יהודה ברקן במקור), לי אינגלבי ("החמישיה של הרלן קובן") ומורבן קריסטי ("דוקטור הו") בתפקיד פול ואליסון הוג'ס הורי המשפחה (יוסי מרשק ועלמה זק בגרסה הישראלית). את נופי המדבר הישראלי החליפה הכפריות האנגלית הגשומה, אבל הסיפור זהה: בכפר נידח ג'ו הוג'ס בן ה-5 (מקס ונטו) מראה סימנים ברורים של בעיות בתקשורת כשהוא מרחיק את עצמו בעקביות מסביבתו על ידי האזנה למוזיקת רוק שהוא מכיר בעל פה, כולל את פרטי הטריוויה הכרוכים בכל שיר. הוריו אינם מודעים לכך, וניסיונותיהם של בני משפחה אחרים להתערב ולתהות אם יש לילד בעיה נבלמים בתקיפות על ידם. כאשר בדיקות שונות אינן מעלות דבר, רופאה מומחית מאבחנת את ג'ו כלוקה באוטיזם, וחייהם של אליסון ופול כפי שהכירו אותם מתמוטטים.
"סוג א'" מפגינה את הרגישות שהכרנו גם ב"פלפלים צהובים", אבל מציגה חזות מהוקצעת יותר. בראש ובראשונה, המשחק של הילד במרכז הסדרה משכנע יותר (הוא גם שר מדויק יותר), מה שמיד משדרג את הבריטית לעומת המקור הישראלי. מעבר לכך, מספר הפרקים המועט בעיבוד הבריטי, ששה לעומת 13 ב"פלפלים", מהדק אותה באופן שעושה איתה חסד. בפרק הראשון זה ניכר במיוחד: הוא מצליח להעביר את עוצמת הטלטלה של המשפחה המגלה כי בנם אוטיסט באופן טוב ומפורט בהרבה מכפי שעשה הישראלי. במקביל קשה לא להצטער מכך שהעיבוד החדש לא שיפר עוד כמה דברים, ובעיקר לא ניפה סרחים עודפים. הסיפור של הדוד ורעייתו שבגדה בו היה ונשאר פצצת שעמום מרדימה, והוא פוגם מאוד ביצירה בכללותה.
על הסט של צילומי "פלפלים צהובים"
"פלפלים צהובים 2": קונצנזוס ישראלי בלי גרעינים
אפילו כך, וחרף השלב המאוחר שבו הסדרה מגיעה, מדובר בדרמה משפחתית סולידית ונוגעת ללב, שכוללת בה כמה רגעים מרגשים מאוד והפגנות משחק מעולות מצד כולם. יש בה איכות שרותמת את הריחוק של ג'ו ואת הניסיון של המשפחה לקרב אותו, להתקרב אליו, כדי להעביר ולחדד את התסכול אצל כל הדמויות - תמיד צעד קדימה, צעד אחורה, תמיד מתנגחים כמו איילים. ועדיין, ממש כמו במקור, עיקר כוחה של הסדרה הוא היחסים בין הגרעין המשפחתי הבסיסי של ג'ו, וההתמודדות שלהם עם דרך החתחתים שלפניהם. הרגעים האלה מצדיקים המלצה אפילו למי שכבר צפה ב"פלפלים צהובים".
"סוג א'" משודרת בימי שלישי ב-22:00 ב-yes Oh.