כמה הולם שפרק פתיחת העונה הרביעית של "שרלוק" נפתח עם שוט של בריכת כרישים, כמו להציג לצופים את הכרישים שהסדרה מתעתדת לקפוץ מעליהם ב-90 הדקות הבאות, ובמהלך העונה בכלל. לא שחסרים רגעים בעברה הלא גדול של הסדרה שניתן לזהות בהם נקודות אל חזור מפגרות, אבל בעונה הרביעית יותר מאי פעם כבר אי אפשר יותר להתעלם מכשליה של הסדרה ומההתבשמות העצמית שלה. שני היוצרים, סטיבן מופאט ומארק גייטיס (שגם מגלם את האח מייקרופט), לא יניחו לנו לשכוח את זה שהם נורא מתוחכמים ומבריקים וידענים וגאונים יותר מכולנו, ממש כמו שרלוק הולמס עצמו. ובזמן שהם מקפידים על כך, ודואגים לברוא עלילות מפותלות ומופרכות עד בלי די שבמסגרתן איכשהו הכל קשור באופן אישי לשרלוק הולמס (בנדיקט קמברבאץ'), נוצרת תחושה של כלב המסתובב סביב זנבו.
התבנית פשוט נשארת אותה תבנית: סכנת מוות המרחפת מעל שרלוק או מעל ג'ון ווטסון (מרטין פרימן) ומלבה פעם אחר פעם את המטען הרגשי של הסדרה. זה התחיל כבר בפרק הראשון של הסדרה כשנהג המונית הרצחני אילץ את שרלוק לשחק רולטה רוסית, המשיך בסוף העונה הראשונה כשמוריארטי מילכד את ווטסון בחגורת נפץ לנגד עיניו של שרלוק, ובהמשך עם הקפיצה של שרלוק מהגג, הכמעט-שריפה של ג'ון המטושטש במדורת ילדים וכהנה וכהנה, כולל פעמים נוספות בעונה החדשה. השטיק הזה מעולם לא באמת היה אפקטיבי כי ברור שאף אחד משני הגיבורים האלה לא ימות. ומאחר שהם עצמם לא נתונים בסכנת נפש, מובן מדוע הסדרה מקיפה אותם בדמויות שבכל זאת עלולות לקפח את חייהן, להעלות את רף תחושת הסכנה ולגבות מחיר אמוציונלי משני הגיבורים (מכאן ספוילר לפרק פתיחת העונה הרביעית). זו גם הסיבה שמותה של מרי היה הכל פרט למפתיע, וגם לא מאוד מרגש. הוא אמנם מניב פרק התמודדות יפה למדי, אבל כזה שכבר נראה מוכר מדי בשלב הזה, אחרי שווטסון התאבל על חברו בעבר. באופן מדהים, במהלך עשרה פרקים בלבד הפכה "שרלוק" לסדרה שמצטטת מעצמה ללא הרף, שלא לומר נראית כפארודיה על עצמה.
בשלב הזה כבר ברור כי למרות מאגר היצירות הלא קטן ש"שרלוק" מתבססת עליו, הסיפורים המקוריים של ארתור קונן דויל, היא בכל זאת סובלת ממחסור ברעיונות. אין טוב יותר כדי להוכיח את זה מאשר הנטייה של הסדרה להתעקש על נבל-על. זה היה ניכר יותר מאי פעם ברגע שבו דמותו של מוריארטי השתלטה על כל מסכי הטלוויזיה בבריטניה חרף העובדה שכבר מת. נו באמת. האופן שבו "שרלוק" פותרת את הסבך הזה בעונה הרביעית מצליח להיות יפה ונוראי בה בעת, מה שמשקף את מצבה של העונה בכללותה: מצד אחד מניבה כמה וכמה רגעים נוגעים ללב, ומצד שני כמות צירופי המקרים וגלגולי העיניים בעונה הזו בלתי נסלחת. העלילה כה מאולצת, טיפשית, בלתי סבירה ותכופות עתירת פאתוס, עד שכל הזמן עולה חשק לתת לצמד היוצרים צמד סטירות כדי לאפס אותם.
אבל ב"שרלוק" כמו ב"שרלוק", זה מעט יותר מורכב מכך. הרי מאז ומתמיד פלירטטה הסדרה עם עלילות מופרכות בואכה אוויליות שכוללות פיתולי פיתולים מיותרים וחורים עצומים בגודלם. אלה כמובן מבוססים בחלקם הגדול על הסיפורים הקלאסיים ועל רוח המקור, כך שפעמים רבות קשה לבוא אל העיבוד העכשווי בטענות. מעבר לכך, גם בפרקים הרעועים שלה מספקת "שרלוק" בידור סוחף, אסתטי, שנון ואינטליגנטי למדי. ואולי הכי חשוב, בין איומי מוות סתמיים ויריות סרק נטולות אפקט מתמשך (כמו שרלוק שנורה על ידי מרי בעונה הקודמת וכיו"ב), הסדרה עדיין מציגה את אחת מהחברויות הגבריות המקסימות ביותר בטלוויזיה. קשה להקל ראש בחשיבותה של החברות הזו לסדרה ובדרך שבה היא מקדמת את דמויותיהם של שרלוק וג'ון. זה עדיין נכון למרות הכל.
דווקא בשל כך מוטב לסיים את "שרלוק" לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שתהפוך לבדיחה עצובה ובלתי נסבלת. היא כבר כמעט שם, רבים ודאי יטענו שמזמן חצתה את הגבול, אבל גם בעונה הלקויה הזו אפשר למנות לא מעט זכויות המאפשרות לה לסיים את דרכה בראש מורם. חבוט, חבול, נטול אי אילו שיניים, אבל מורם.
"שרלוק" עונה 3: גילטי פלז'ר לאינטלקטואלים
צפו: הטריילרים הכנים צוחקים על "שרלוק" ובנדיקט קמברבאץ'
עוף מוזר: "דוקטור סטריינג'" הוא חרטוט פוטוגני
"שרלוק" משודרת ב-yes Action בימי רביעי ב-20:30 וזמינה ב-yes VOD.