דור הדי: "The Edge of Seventeen" הוא הקול הקולנועי החדש של גיל ההתבגרות

הנה שוב הגענו לתקופה הזאת בשנה, זו שבה הוליווד משבחת את עצמה בשרשרת ארוכה של טקסים נוצצים על המגוון הקולנועי הנשקף מסרטיה. הפעם מתמקדות התשבחות בנוכחות המשמעותית והחשובה של סרטי שחורים בטקס האוסקר, אלא שבמקביל נפקד שוב מקומן של הנשים - ובעיקר הנשים היוצרות - מהטקס היוקרתי. דווקא גלובוס הזהב, אחיו הפרוע והשיכור של האוסקר, וגילדת הבמאים, ידעו לזהות את הפספוס של האקדמיה בתחום הזה ולהעניק מועמדויות לאחת ההפתעות הגדולות שטסו מתחת לרדאר הקולנועי השנה. "The Edge of Seventeen", סרט הביכורים של הבמאית-תסריטאית קלי פרמון, הוא הכל מלבד "חומר לאוסקר" במובן השמרני של המונח. אלא שהקיבעון הזה לגבי ראוי ולא ראוי, הוא בדיוק מה שמייצר כלפי האקדמיה את האנטגוניזם ואת הפניית הגב של הצעירים. ואם לאקדמיה עוד ניתן לסלוח מאחר והיא נמצאת בתהליכי שינוי שיבשילו רק לאורך זמן, העובדה שהסרט הזה לא הגיע לישראל היא בבחינת מחדל של ממש. בעיקר מכיוון שהעיסוק האוניברסלי והחכם שלו בסוגיות של התבגרות מדבר לכל אחד, בכל מקום.

ניידין (היילי סטיינפלד), גיבורת הסרט, היא תלמידת תיכון חרדתית ומאותגרת חברתית, שמנסה לצלוח את האתגרים ההולכים ומתעצמים של גיל ההתבגרות בשלום. חייה הדרמטיים, לפחות על פי ראות עיניה, נקלעים למשבר קיומי של ממש כשחברתה הטובה ביותר (והיחידה למעשה), קריסטה (היילי לו ריצ'רדסון), הופכת לבת זוגו של אחיה הבוגר (בלייק ג'נר). המשבר הזה מוביל את ניידין לשרשרת בחירות אימפולסיביות, טעויות והתנסויות, כאשר במשך כל תקופת המשבר האיומה הזאת, האוזן הקשבת היחידה שלה היא המורה להיסטוריה הנרגן ונעדר שמחת החיים, מר ברונר (וודי הרלסון).

כל כך הרבה טקסטים מעייפים נכתבו בשנים האחרונות בעד ונגד דור הטאבלט והסמארטפון, הילדים שנולדו בטווח שבין סיום המילניום הקודם ותחילת הנוכחי. והנה, במחי יצירה קצרה יחסית (104 דקות) מצליחה פרמון להציג את המורכבות של חייהם באותנטיות וברגישות יעילים פי כמה מכל ניתוח סטטיסטי. מצד אחד, התסריט החכם והשנון שלה מציג ביעילות את החרדה הקיומית של ההתבגרות באשר היא, זו שהייתה מנת חלקם של כל המתבגרים באשר הם ושליוותה את הקלאסיקות של ג'ון יוז, ומנגד היא רלוונטית מאין כמוה לדור שאליו משתייכת ניידין. הדמויות ב-"The Edge of Seventeen" מחזיקות מצד אחד בטכנולוגיה מתקדמת ובמידע שהדורות לפניהם לא חלמו להשיג, ומנגד דווקא עומס המידע הזה הופך את התקשורת הפיזית ביניהן למוזרה, מלאת חששות, חסרת בהירות ובעיקר כזו שמרגישה מאוד אמיתית ומובחנת. אף דור לא דומה לקודמו בתקופה הזו, ו-"The Edge of Seventeen" הוא הביטוי של דור מתבגר חדש.

האתגר כאן לא מבוטל, מכיוון שעיסוק בסוגיות כאלה יכול היה בקלות להפוך מטיפני ומתיש, אבל בעזרת הומור והרבה לב הסרט צולח את המשוכה הזאת באלגנטיות. קחו לדוגמה את היחסים בין ניידין למר ברונר. על פניו קשה להאמין שבאמת יכול להיווצר קשר כל כך אותנטי בין מורה לתלמידה, כזה שבו שני הצדדים מטיחים זה בזה אמיתות קשות שגם חברים טובים יתקשו לשאת. אבל השקפת העולם של ניידין על העולם סביבה ("יש שני סוגים של אנשים בעולם: הבטוחים בעצמם ואלו שמקווים שהבטוחים בעצמם ימותו") ועל הצרות שהיקום מנחית עליה, משתלבת בטבעיות עם האדישות הכללית של המורה נטול החלומות והתקוות. הדיאלוגים בין השניים כל כך מהנים ומוצלחים עד שהם ראויים לסרט משל עצמם. פרמון מלהטטת כאן על קלישאת המנטור והתלמיד, אבל למעשה מר ברונר נטול כל רצון להעביר מחכמת חייו לתלמידתו, והיא בוודאי שאינה מעוניינת ללמוד. קשה לחשוב על מישהו שמתאים יותר לתפקיד הדוש טוב הלב מאשר וודי הרלסון, שמייצר כימיה נהדרת עם הכוכבת לצדו.

עם כל החיבה לשרמנטיות של הרלסון, הצלחתו של "The Edge of Seventeen" מונחת בעיקרה על כתפיה של היילי סטיינפלד. הרבה עבר על סטיינפלד מאז פרצה כילדת פלא בסרט הבכורה שלה, "אומץ אמיתי" של האחים כהן ב-2010. בשנתיים האחרונות מיצבה את עצמה ככוכבת פופ עולה ומצליחה, הפכה דוגמנית מבוקשת למותגים מצליחים ולאייקון פמיניסטי, כך שלמעריציה מתחום הקולנוע נותר רק להחזיק אצבעות שלא תנטוש את המסך הגדול. בידיים אחרות הייתה ניידין דמות בלתי נסבלת עד כדי סלידה. המיקוד העצמי, התפרצויות הזעם ודרמטיות היתר שלה הפילו אינספור דמויות מתבגרים נוראיות בשנים האחרונות. אלא שהחן הטבעי של סטיינפלד, ביחד עם חוש קומי מפותח, הזיהוי העמוק שלה עם הדמות והשליטה המרשימה שלה במנעד הרגש, הופכים את ניידין למישהי שקל להבין ולרצות בהצלחתה - גם כשהיא טועה ומתריסה או מתנהגת כמו "הילדים כפויי הטובה האלה".

כמו לכל סרט מתבגרים מצוין בהיסטוריה, גם "The Edge of Seventeen" נהנה מפסקול פופי נהדר שמשתלב עם הכתיבה, המשחק, השנינות והרגש על המסך. עם הביקורות הנלהבות, הפרסים, המועמדויות ואפילו ההכנסות שגרף הסרט (14 מיליון דולר לעומת תקציב של 9 מיליון), תחושת הפספוס שלא הגיע להקרנה מסודרת בישראל נדמית קשה עוד יותר. מתישהו יתוקן הנזק כששירותי ה-VOD יזכו לייבא אותו, ואז נזכה גם אנחנו לחוות את הקסם המיוחד שלו. סרט מתבגרים חכם ורגיש, מצחיק ושובה לב, כזה שמציג קול מרתק חדש של מתבגרים מבולבלים שרק רוצים להגיע כבר לרגע שבו הכל יהיה סוף סוף ברור. את האמת על תוצאות התקווה הזאת אולי כדאי לחסוך מהם, לפחות בינתיים.