1996 הייתה אחת השנים השמחות בתולדות בריטניה המודרנית. הבריטפופ שלט אז בעולם המוזיקה, עם להקות כמו בלר ואואזיס; אנגליה התמרקה לקראת אירוח אליפות אירופה בכדורגל; וצעיר כריזמטי בשם טוני בלייר המציא מחדש את הלייבור בדרך לניצחון סוחף במערכת הבחירות הכלליות בשנה שלאחר מכן. נוסף לכך, גם תעשיית הקולנוע המקומית היתה במיטבה.
קצת יותר משני עשורים לאחר מכן, המצב באי הבריטי שונה לחלוטין. אואזיס כבר התפרקה מזמן בשל המשטמה בין האחים גלאגר, טוני בלייר הוא אחד האנשים השנואים בממלכה, הנבחרת לא מפסיקה למצוא דרכים חדשות להתבזות והמדינה כולה מפולגת סביב סוגיות כמו האיחוד האירופאי והעצמאות הסקוטית. רק דבר אחד לא השתנה: כמו ב-1996, גם ב-2017 אנחנו חוזים בגיבורי "טריינספוטינג" על המסך הגדול. אז זה היה בסרט המקורי, שהפך לפולחן, ועכשיו בהמשכון, שעלה כאן אמש (חמישי) לאקרנים.
כמו אז, גם הפעם ביים את הסרט דני בויל, ובהשראת כתביו של אירווין ולש, הוא שוב מביא את סיפורם של ארבעה סקוטים חובבי הירואין, שאורח החיים שלהם אינו בריא, חוקי או פרודוקטיבי במיוחד.
את הארבעה שבים לגלם כוכבי הפרק הקודם יואן מקגרגור, היחיד מהם שנהיה לשחקן בעל שם של ממש, משחק את רנטון, שחזרתו לאדינבורו מגלות באמסטרדם מניעה את העלילה; ג'וני לי מילר את סיימון, הידוע כסיק בוי, המנהל כיום פאב כושל ונדרש להחליט אם לסלוח לחברו על כך שעקץ אותו בסיומת המפורסמת של "טריינספוטינג" או שמא להכות אותו במקלות סנוקר; ורוברט קרלייל את בגבי, האלים שבחבורה המפוקפקת, הבורח מן הכלא לרגל ההמשכון ובכך תורם להמולה. ויש כמובן גם את ספאד, בגילומו של יואן ברמנר, הכסיל התמהוני שבחבורה, המשודרג כאן למעין מקהלה יוונית של איש אחד המשקיפה על הנעשה ואף שואבת ממנה השראה יצירתית. ככה זה בטרגדיות, תמיד הדמויות הבלתי צפויות הופכות בסוף לגיבורים.
בצד הארבעה, נוספת לעלילה דמות שלא היתה קיימת בפרק הקודם - מהגרת בולגריה בשם ורוניקה, המסייעת לחברים במזימותיהם. מגלמת אותה אנג'לה נדיאלקובה, שהיתה בת ארבע בעת יציאת "טריינספוטינג" לאקרנים. אולי בשל היותה אשה צעירה, דני בויל מתייחס אליה בצורה מבזה למדי, כאילו הייתה חפץ, מציג אותה באופן זנותי ומרבה להראותה מעורטלת. זה לא מפתיע כמובן, שכן יחס כזה לנשים מאפיין את רוב עבודותיו של הקולנוען, שהיה חתום בעבר גם על "החוף", "נער החידות ממומביי", "טראנס" ו"ג'ובס" ואף שהתחרות קשה, הוא בהחלט מתמקם בצמרת הבמאים השוביניסטיים ביותר שפועלים היום.
מאפיין נוסף של בויל הוא שהבימוי שלו בדרך כלל מבעבע כבוילר. הדבר בלט כבר ב"טריינספוטינג" הראשון וסייע לו להפוך ליצירה כל כך תוססת, והוא בא לידי ביטוי גם כאן. סביר להניח כי רוב מי שבאים לראות את הסרט עושים זאת בתכונה רבה, מתוך סקרנות לראות מה קרה לגיבורי נעוריהם, והבמאי משכיל לשמור על ריכוז הקהל לאורך כל הדרך.
הוא עושה זאת באמצעות שימוש וירטואוזי ומירבי באמצעי המבע שלרשותו: תנועות מצלמה בוטות, עריכה קופצנית, זינוקים מהירים בין מקומות וזמנים, פילטרים בצבעים שונים ועוד ועוד כלים הדואגים לבצע מתקפה משולבת על הצופים. לאלה מצטרפת האיכות המוזיקלית של הסרט, המצליח ליישר קו עם הפסקול האגדי של "טריינספוטינג" ולשלב שלל קטעים מוזיקליים, קלאסיים כחדשים, המוסיפים מטען ועוצמה דרמטית לקטעים שהם מלווים. בולט בהם "Silk" של וולף אליס, מן הטובות בלהקות שצמחו באי הבריטי בשנים האחרונות. כמה מרגש, לא מובן מאליו וחכם היה לבחור בשיר שלהם על רקע אחד מרגעי השיא פה!
מבחינתי, אם כך, "טריינספוטינג 2" לא שונה ברמתו מקודמו, חוץ מאפקט ההפתעה שהיה למקור ומן הסתם אבד. יש בו את כל מה שהיה בקודם, כלל אזכורים ספורטיביים שיענגו את שוחרי הכדורגל הבריטי. הדמיון הזה פועל לטובתו, אך גם לרעתו, שכן בסרט הראשון היו לדעתי שלל חולשות מובנות, ובויל משמר אותן לחלוטין.
יש כמובן כאלה הסבורים כי "טריינספוטינג" הוא כליל השלמות. אך מבלי לפגוע באותם חסידים ובהשפעה שאולי הייתה לסרט על התבגרותם, בעיני תמיד היה מדובר ביצירה מפוקפקת למדי. לפסקול שלה היה מקום בפנתיאון, אך לא לה עצמה.
בויל אמנם הסווה זאת היטב מאחורי תעלולי המצלמה שלו והתוצאה היתה סוחפת בזמן הצפייה. אך בדיעבד, כשהתפוגג העשן, מה שנותר מאחורי הדימויים והצלילים המחשמלים זה תסריט נטול מורכבות, שהתבסס על מנטרות קליטות אך רדודות מהסוג של "Choose Life", שכזכור הייתה ונותרה הסלוגן של הסרט ושל גיבוריו.
לכן, לדעתי, צפייה ב"טריינספוטינג" הייתה משולה בזמנו להיסחפות אחר כת: אתה מגיע אליה בגיל ובזמן הנכון, מתלהב מן הכריזמה של המובילים אותה, מסתנוור מן הפירוטכניקה שלהם ובעיקר מתמסר לתפיסת העולם הפשוטה שהם בונים בשבילך בלי לשאול יותר מדי שאלות. אך במבט שני או שלישי, הכל לפתע נראה לך כמו לא יותר מאשר משובת נעורים.
כיוון שדבקו באותה גישה, יוצרי "טריינספוטינג 2" לא שינו זאת, ואולי גם מלכתחילה לא רצו או לא היו יכולים לעשות כן. לפיכך, בדיוק כמו קודמו, גם הסרט הזה מלהיב ומבדר, אך עם כל הכבוד לפסיכולוגיה והפילוסופיה בפני וחצי שלו, הוא לא יותר מתעלול אמנותי מוצלח, בלי רגש או עומק אמיתיים.
אז את כל מילות השבח שאפשר היה לומר על "טריינספוטינג" ניתן לכתוב גם על ההמשכון, ואת כל מילות הגנאי שאפשר לכתוב על "טריינספוטינג" 2 ניתן היה לומר בזמנו גם על המקור. אם הסרט הנוכחי זוכה לקבלת פנים פושרת יותר מאשר קודמו, זה לא כל כך בגללו עצמו אובייקטיבית, אלא בעיקר שהעולם נהיה הרבה יותר ביקורתי ומפוכח.
לכן, ראוי עוד יותר להעריך את האומץ של הנפשות מאחורי הסרט, שידעו כי יחכו להם בפינה ובכל זאת ניסו להדליק מחדש את הגחלת. התעוזה הזו מעוררת השראה פי כמה, בהתחשב בכך שגיבורי הניינטיז האחרים במדינתם כבר מזמן הרימו ידיים. האחים גאלאגר לא מדברים, בריטניה ברחה מכל המחויבות הבינלאומיות שלה ואפילו מנצ'סטר יונייטד זה לא מה שהיה פעם, אבל השושלת של "טריינספוטינג" לא מוותרת ובוחרת בחיים.