פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "Love, Love, Love" המצוינת של "הבימה" חושפת את הבולשיט של הנוסטלגיה

      המחזה של מייק ברטלט על הפער שבין הזיכרון שלנו את העבר לבין המציאות, זוכה לטיפול נפלא בגרסה הישראלית. הבימוי הנפלא של משה קפטן, התפאורה המוקפדת והמשחק המדויק של הכוכבים הראשיים, הופכים סיפור קטן שנע בין קומדיה לטרגדיה, לחוויה שעולה על כל הציפיות

      Love, Love, Love (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
      לוקחים בעירבון מוגבל לא רק את הזיכרונות שלנו, אלא גם של הורינו. מתוך "Love, Love, Love" (צילום: ז'ראר אלון)

      "נוסטלגיה היא לא מה שהייתה פעם", אמר הסטיריקן המנוח פיטר דה וריס. מעבר להומור שבביטוי, יש בו מנה לא מבוטלת של היגיון. הרי ככל שאנו מתבגרים, אנחנו לוקחים בעירבון מוגבל לא רק את הזיכרונות שלנו, אלא גם את אלה של הורינו. חשבו על עצמכם, בצעירותכם האמנתם להורים שאמרו לכם בגערה "בגיל שלכם אנחנו היינו...", והיום אתם כבר מבינים שרוב ההצהרות הללו עטופות בממרח כבד של בולשיט.

      את המחזה "Love, Love, Love" פתח מייק ברטלט ב-1967, הרבה לפני שנולד. כמו רבים מבני גילו, גם ברטלט, שנולד 13 שנים מאוחר יותר, שמע סיפורים על הביטלס ומלחמת השחרור של צעירי בריטניה. הוא עצמו גדל לתוך המציאות התאצ'ריסטית של האייטיז, זו שבה הוריו ובני דורם ניפצו את החלומות של עצמם. כעת, כמעט שבע שנים לאחר שנכתב, מגיע המחזה המצוין הזה ל"הבימה".

      התאריך הוא 25 ביוני 1967, יום השידור הלווייני הראשון בהיסטוריה, בו מתאחדים אמנים מכל העולם ושרים עבור 400 מיליון איש. קנת (עידו ברטל) הוא סטודנט בטלן וסטלן שמתלהב מרוח החופש והאיחוד החדשה, בניגוד גמור לאחיו השמרן הנרי (יואב דונט). כשהנרי מכיר לו (בטעות) את סנדרה (אסנת פישמן), השניים יוצאים למסע ארוך, שעוצר בתחנת הביניים של 1990 ומגיע עד 2011. ב-44 השנים הללו הם חווים שינויים שחלים לא רק אצלם, אלא גם בקרב ילדיהם רוז (הילה שלו) וג'יימי (שפי מרציאנו).

      Love, Love, Love (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
      מסע שינוי של 44 שנים (צילום: ז'ראר אלון)

      התיאטראות הגדולים בארץ התמכרו לשבלונות. לא שהכול רע, דווקא יש גל הצגות טוב בתקופה האחרונה, אבל יש משהו מתיש במרדף אחרי עוד קלאסיקה שמוצתה כבר מזמן או ספקטקל ספרותי שהמחזתו נועדה לכישלון. "Love, Love, Love" שובר לחלוטין את השטנץ הזה. זהו מחזה מהודק שנכתב היטב ומסריו מדויקים ומעוררי מחשבה. ואף על פי כן, הצגה כזו יכולה להצליח רק אם כל המושכים בחוטים עושים היטב את מלאכתם. והם עושים, ועוד איך. הבימוי של משה קפטן נפלא, המוזיקה של דניאל סולומון נכנסת בעוצמות וברגעים הנכונים, ההלבשה של ארנה סמורגונסקי אמינה, ומעל לכל, התפאורה של ערן עצמון ראויה להסרת הכובע. במות מתחלפות אינן אמצעי שעולם התיאטרון אוהב ומעריך, אבל בהצגה מסוג זה לקפטן לא הייתה ברירה, ועצמון עמד במשימה באופן מושלם. כל במה הותאמה בשלמות לתקופה וסיפקה לשחקנים קרקע נוחה, תרתי משמע, להציג את מרכולתם. הם עושים את זה באהבה ומשאירים את הקישקע שלהם על הבמה.

      את ברטל ראיתי לאחרונה ב"עלובי החיים" בתפקיד הסטודנט המורד אנז'ולרה. באופן סמלי משהו, בהצגה הזאת הוא מתחיל מאותה נקודה, ומרתק לראות כיצד הוא מתפתח ממנה. הוא מעביר בדיוק רב את ההבדלים הקיצוניים בין דמות הסטלן בן ה-19 לאב הבורגני בן ה-42. שלו ומרציאנו, בוגרי בית הספר של יורם לוינשטיין שהרשימו מאוד ב"סיפור פשוט", מצוינים גם הפעם בתור רוז וג'יימי. שניהם אחראים, לדעתי, לקטע המרגש ביותר, לקראת סיומו של המחזה. פישמן הענקית נכנסת שוב בהצטיינות לנעלי המגה-ביץ' (תפקיד שאותו מילאה היטב גם ב"חיזור גורלי") . בכל אמירה היא מעוררת צחוק שנמהל במרירות, ומתבטאת בבדיחות דעת שנעטפת ברצינות קיומית. זו הדמות המורכבת ביותר שעיצב ברטלט, ופישמן מעבירה אותה בלהט מעורר הערכה.

      Love, Love, Love (מערכת וואלה! NEWS , ז'ראר אלון)
      משאירים את הקישקע על הבמה (צילום: ז'ראר אלון)

      "Love, Love, Love" הוא מחזה שמלהטט היטב בין ההווה שאנשים מכירים לבין העבר שאנשים חשבו שהם מכירים. זו הצגה על חלומות שמתנפצים. "הדור שלכם בנה סולמות ואחר כך שבר אותם", מטיחה רוז בהוריה ומאשימה אותם גם בקלקולה שלה, אלא שברטלט לא עושה הנחות גם לבני הדור הצעיר, שחולקים במספר אשמות משלהם. בסוף שנות ה-70 קראה פינק פלויד למורים לעזוב את הילדים לנפשם. הוא קורא לילדים לעזוב את ההורים לנפשם. מי אחראי יותר למצב – ההורים שגדלו עם אידיאלים מוטעים, או הילדים שמצפים שיכלכלו אותם בימים שבהם כבר אי אפשר לקנות דירה? זו כבר החלטה מנקודת המבט של הצופה.

      מתחילתו ועד סופו, בכל תמונה המחזה הזה חי ביקומים מקבילים – הוא נע בין קומדיה לטרגדיה, בין גיחוך לרצינות, בין שמחה לעצב ובין אופטימיות לפסימיות. ראיתי הצגות טובות יותר ופחות בהבימה לאורך השנים, לא זכור לי שנהניתי כל כך כמו ב"Love, Love, Love", מחזה לכאורה קטן שמייצר חוויה ענקית.