קראו את הפרק הראשון מתוך "חיי הנצח של הכוכבים" מאת ג'וזף קרטס

ב?24 באוקטובר 1956, בדיוק ביום שמלאו לי 9.8, באה סבתא שלי לקחת אותי מבית הספר ברובע השישי בבודפשט. היינו באמצע חזרה על נקודות עשרוניות בגלל טעות שעשתה ילדה מהכיתה בשם מארי. גם הורים וסבתות וסבים אחרים הגיעו לאותה מטרה, אבל אף אחד עוד לא בא לקחת את זו?לי, הילד שישב לידי.

סבתא שלי לפתה את ידי בדרכנו בשדרות א?נדר?שי. באוקטוגון, הכיכר שבה מצטלבות כמה מהשדרות הגדולות של העיר, התקבץ קהל. לא יכולנו לעבור. טנק עמד ברחוב ועל דופנו הבריק כוכב אדום בולט. היו שם גם חיילים רוסים, אבל אף אחד לא שם לב אליהם. כל המבטים היו דווקא מורמים אל שמונת החיילים ההונגרים שהיו תלויים מסביב לאוקטוגון, כל אחד על עמוד של פנס רחוב. סבתא שלי משכה חזק בזרועי, אבל אני כבר הספקתי להצטרף לצופים.

רוב החיילים ההונגרים עדיין לא מתו. כמה מהם התנדנדו ויחד עם זה הוציאו לשון — אחד מהם נראה מחייך, ארבעה אחרים פרכסו והתפתלו, אבל החייל הכי קרוב אלינו, ישר מעל סבתא שלי ומעלי, הביט אלינו למטה בעיניים ירוקות?עד, אבל לא היה כעס בעיניים או אור בכלל.

סבתא שלי התנשמה אל השיער בקודקודי ופיזרה עלי קנוקנות אוויר חמות. "בוא, בבקשה," היא לחשה, ואני הצטמררתי.
הקהל היה שקט. אפילו המתייפחים המעטים התייפחו חרש, בלעו את הקול. ממרחק מה בהמשך הרחוב נשמעו צלילים של תזמורת ושל אישה צעירה ששרה שיר עצוב. הסתכלתי מסביב עד שסבתא שלי הפנתה אותי לעבר המוזיקה.
"זה תקליט," היא אמרה. "מגיע משם."

גילינו חלון פתוח מעל בית קפה עטור תחרים במרחק כמה בתים מאיתנו, לשון לבנה של וילון התנפנפה החוצה מן החלון.
"זה מוצרט," אמרה סבתא שלי וכיוונה אותי קדימה. "'ל?או?ד?ט?ה דומינו?ם' שלו, אני חושבת. זאת אומרת, 'הללו את האל'. למה שמישהו ישמיע את זה עכשיו?"
"כי הוא אוהב את זה," אמרתי.
"כן, ברור. כי הוא אוהב את זה."
"ראית את השערות של האיש?" הסתובבתי לאחור אל האוקטוגון ואל הגברים המתנדנדים.
"של מי?" שאלה אותי סבתא שלי.
"של האיש עם העיניים הירוקות."
ידעתי שהיא הסתכלה יחד איתי, אבל רק לשנייה אחת. השיער הערמוני של האיש היה מחולק בשביל ומשומן בבריליינטין, לכן הוא הבריק אפילו מהמרחק הזה.
"את חושבת שהוא הסתרק בשביל מישהו?" שאלתי.
"אני לא יודעת," אמרה סבתא שלי. "אולי בשביל האהובה שלו." חשבתי שהיא תכף תבכה, אבל היא אמרה, "ועכשיו בבקשה בוא תמשיך ללכת, חמודי. נאכל עוגה. בוא נאכל עוגה אצל ז?'רב?ו?."
"עכשיו?"
"כן, עכשיו. בוא נאכל משהו טעים. אתה יכול להזמין מה שאתה רוצה. אני יודעת שאתה רוצה שטרודל פרג."
היא לקחה אותי עד כיכר ו?ר?שמ?רטי. אבני הריצוף של הרחוב הזכירו לי בית גדול שוכב על צדו. מראש הבניין ממול, שתי חיילות רוסיות מוצקות גוף פרשו יריעת קנבס גדולה כל כך עד שהיא כיסתה את כל הצד של חנות הכולבו קו?שו?ט, מהגג עד למדרכה. זה היה דיוקן ענקי.

"תראי, זה פ?אפ?א סטלין," אמרתי. הכרתי אותו מיד לפי התמונה שהיתה תלויה מעל השעון בכיתה שלנו. היו לו אותו חיוך ואותו שפם, שפם מרשים פי שלושה משל היטלר, שבעצם לא היה יותר ממשבצת שחורה בלוח דמקה. הרגשתי שאני מחייך אל הפרצוף הענקי, כמו אל פרצוף קרקסי.
"בבקשה," אמרה סבתא שלי ומשכה בזרועי. "האב הגדול שכח את עצמו פה," הפטירה בלחישה. "שכח להסתלק. בוא, רוברט, בבקשה." ועכשיו היא משכה בזרועי חזק עוד יותר.
התלהבתי משטרודל פרג בדיוק כמו שהתלהבתי מהקייזר לאסלו, הקוף של ז'רבו בכלוב המוזהב. ברגע שנכנסנו, הוא צווח. אני חושב שהוא זיהה אותי, כי בפעם הקודמת האכלתי אותו בעוגת תפוחים. אילו אני הייתי הקייזר, הייתי מזהה כל מי שהאכיל אותי בעוגה. הוא לבש וסט וכובע בצבע כחול, כמו נערי השליחויות. הוא הטה את ראשו הצדה בתנועה חיננית והושיט את ידו הקטנה והשעירה.

ליד השולחן הרגשתי חמימות, כאילו מצאנו מסתור מסערה. המלצר הניח לפנינו את דברי המתיקה והקקאו. סבתא שלי הוציאה מראה ופודרייה עשויה מאם הפנינה. הבטתי בה נפעם, כי כמו אמנית היא משחה קווים ועננים, גבולות ונקודות. כשסיימה, היא שלתה את קופסת הסיגריות הכסופה עם המונוגרמה, הוציאה סיגריה אחת מאחורי הגומייה הפנימית, טפחה בקצה הסיגריה בקלות על הקופסה ורק אז הציתה אותה. בדיוק ברגע ששברתי פינה של השטרודל בשביל הקייזר, ניגשה המנהלת אל אמצע בית הקפה ההומה אדם, מחאה מחיאת כף חזקה, פנתה אלינו בקול רם ואמרה שאנחנו חייבים ללכת. היא מצטערת מאוד, בית הקפה יהיה סגור היום, אבל אנחנו יכולים לקחת איתנו את העוגות שלנו. המלצרים הביאו מפיות פשתן כדי לארוז את העוגות. בהתחלה חשבתי שהסיבה היא שנגמרו להם העוגות, אבל תיבות הזכוכית היו מלאות דברי מתיקה צבעוניים. ראיתי מושבה של גמדי מרציפן ועוד דמויות. המלצר שלנו הביא לי דמות אחת מהן, קוף מרציפן עם כובע כמו של הקייזר.

אישה במעיל חורפן ארוך התחככה בנו בדרכה והותירה שובל ריח של נפטלין. תמיד חשבתי שזה הריח של פרוות חורפן, עד שסבתא שלי הסבירה לי. האישה נעצרה ליד הדלת, פנתה לאחור והסתכלה בנו, אבל מיד הפנתה את מבטה אל רגליה. היא נעלה נעלי לכה שחורות עם עקבים גבוהים מאוד ועם שפיץ באצבעות. הן היו מופנות אל משהו. "תראו," הנעליים כאילו אמרו. "פה על הרצפה. תעיפו מבט." ותכף ומיד, בזכות חוש הכיוון המדויק שלהן, פנו הנעליים אל הדלת ולקחו איתן החוצה את האישה.

אנשים נחפזו ללכת והשאירו את העוגות שלהם — רובם.
"מה יקרה לקייזר?" שאלתי. "לא יתלו את לאסלו, נכון?"
"לא, מה פתאום. לא יקרה לו כלום," אמרה סבתא שלי. "הוא יהיה פה בפעם הבאה שנבוא הנה."
"מתי?"
"בפעם הבאה," היא אמרה, בדיוק כאילו אמרה "אף פעם".
מיהרנו הביתה ומצאנו את הורי מתרוצצים בדירה ומטלפנים לכל מיני מקומות. אמא שלי רפרפה מחדר לחדר. היא חייכה כשראתה שהגעתי. "חבל שהיית צריך לעזוב את הלימודים, טלה שלי," היא אמרה והמשיכה בענייניה.

אחי, אטילה, כבר היה בבית. הוא היה בן 13.7 והיה לו שיער בלונדיני כמו לאמא שלנו, לעומתי, שהיה לי שיער שחור כמו של אבא שלנו. אטילה גם היה גבוה ממני בראש שלם, כפי שכולם טרחו לציין שוב ושוב. ובגלל זה רציתי להרכיב עוד ראש על הראש שלי, ראש מטורף, אם אפשר.
אחי ישב על הספה ואכל תפוח. "אנחנו מסתלקים מפה לגמרי, טלה שלי," הוא אמר לי.
ישבתי לידו. "לאן אנחנו נוסעים?"

הוא אמנם לא הפסיק ללעוס אבל אמר, "מערבה. אנחנו נוסעים למערב הפרוע. תצטרך את כובע הקאובוי והדורבנות שלך."
אחי לא אמר יותר כלום. הוא התנהג כאילו הוא יודע אבל לא מגלה, לכן אמרתי, "ראיתי את האנשים התלויים."
פניו כמו נפערו. "מה זאת אומרת?"
"מהפנסים ברחוב."

הוא הפנה אלי את מבטו הכחול והמקפיא. "איזה פנסים?"
שילבתי זרועות. "באנדרשי," אמרתי. "באוקטוגון." ראיתי בדמיוני את האיש עם העיניים הירוקות והשיער המסורק יפה אבל רציתי לשמור את האיש הזה בסוד, לכן אמרתי, "לכמה מהאנשים הלשון יצאה החוצה."
אטילה זינק על רגליו. "זה לא מה שקרה. אתה לא ראית אנשים תלויים, והם לא מוציאים לשון. אני בטוח בזה במאה אחוז."
משכתי בכתפי. "תשאל את מאמו?."

אטילה רץ לחפש את סבתא שלנו, ושמעתי אותו שואל אותה שאלות בצעקות. כשהוא חזר אלי, הוא היה חיוור. עיניו הכחולות נראו כמו גולות שנפלו לשלג. חשבתי שהוא רוצה לחנוק אותי. מבטו היה זועם והוא ה?כה בכוח על זרוע הספה. "הם עוד שם?" הוא שאל.
"מה?"
"הם עוד תלויים שם? אוף!"
הוא רץ למרפסת ונתלה על המעקה כדי להציץ מעל ראש הברונזה של מו?ר יוק?יי, הסופר ההונגרי הקשיש, שפסלו ניצב על משמרתו בקצה הרחוב שלנו. אטילה הפנה אלי את מבטו המקפיא. ומיד עבר אותי בטיסה בדרכו לחדרנו וטרק מאחוריו את הדלת.


בלילה, כשהתכוננו ללכת לישון, הסתכל אחי בתוך החלק התחתון של הפיג'מה שלו — הוא ערך מחקר מעמיק בהחלט — הרים את זרועותיו, כופף אותן ונעמד מול המראה להתפעל משריריו ומהשיער שהחל לנבוט בבתי השחי שלו. "אנחנו עדים להתקרחות של העולם, אחי הקטן." הוא משך בכמה שערות. "האניצים האלה הם מעט השערות האחרונות שנשארו לנו. אבל שים לב שלקופים אין בעיה כזאת בכלל. הם כנראה יודעים משהו שאנחנו לא יודעים."
"מה?" שאלתי.

"אמרתי לך: משהו שאנחנו לא יודעים."
"אז איך אתה יודע שיש משהו כזה?" אמרתי.
אטילה נאנח והמשיך הלאה, כדרכו. הוא הביט שוב בתוך מכנסי הפיג'מה. "אני הייתי עושה את הזרע בצבע יותר מבריק," הוא אמר, "אם אני הייתי אדוני אלוהים בורא העולם."
"באיזה צבע זה עכשיו?"
"אתה לא יודע?" הוא שאל בחיוך רחב. נענעתי את ראשי לשלילה. הוא אמר, "אתה רוצה שאני אוציא קצת בשביל להראות לך?"
"לא, אני לא רוצה."
"זה בצבע קרם פנינה עכור. לפי הצבע אי?אפשר לדעת שזה חשוב מאוד, שזה מדהים, שזה יוצר תינוקות, בני אדם, חיילים, יפהפיות, אהבה, אומץ, גבורה." מראה הגברים התלויים חלף בי ביעף, הפעם של אלה שהלשון שלהם היתה בחוץ. אטילה המשיך לדבר. "אלה ילדים שעוד ייוולדו או חתיכות של ילדים — חתיכות של משפחת ב??ק, במקרה שלנו — אלה חתיכות שנושאות הודעות, נתונים חיוניים עלינו, השיער הזהוב שלי, השיער השחור שלך, העיניים הכחולות הנוצצות שלי, החיוך של אמא, החביבות של סבתא, האומץ שלנו — או לפחות שלי." הוא טפח לעצמו על החזה. "הצבע לא אומר כלום, או אומר שזה כלום. הדם אדום. האדום הוא הצהרה. הוא אומר התראה, הוא אומר אני הזרם של החיים. אבל הזרע לא. הוא משעמם והעיצוב שלו עלוב, או לפחות הקישוט שלו עלוב. 'תן לזה קצת יותר,' הייתי אומר לאדונ?י. 'צבע זה לא הכול. תן לזרעונים הקטנים קרניים או נוצות.'"
"נוצות? באמת?"

"או כנפיים שלמות," הוא המשיך. "שיעופו באוויר. כרגע השרצים החלקלקים שוחים נגד הזרם. למה לא לתת להם כנפיים? אפשר לתת להם צפצפות, או קולות דקים, כדי שיישמעו יחד כמו אספסוף שמסתער על השערים."
אטילה נכנס למיטה. אני עדיין ישבתי בקצה המיטה שלי וחיכיתי שימשיך, נדמה לי. הסתכלתי בו, בעורף השיער הזהוב, בצווארו הלבן והדק. הייתי בטוח שאפילו עם עניבת חנק סביב צווארו אחי יחזיק את הלשון בתוך הפה, רק כדי להוכיח משהו.

כשכיביתי את האורות, הוא כבר ישן. הוא תמיד נרדם מיד, אפילו בזמן שסבתא סיפרה לנו סיפורים. עכשיו הקשבתי לה ולהורים שלנו, שדיברו בשקט אבל בטונים נסערים בסלון.

"ניסע לנברסקה או ליוטה," אמר אבא שלי. לא הכרתי את המקומות האלה. עכשיו הוא הדליק את הקול הרמקולי שלו. "כן, נהיה מורמונים, לילי. אני רוצה להיות מורמוני, לנסות משהו חדש." הוא חרק הלוך ושוב על הרצפה, ופתאום נעצר. "ניסע לקנדה. למה לא לקנדה?" ידעתי שהבן דוד של אבא שלי, אדם, גר בקנדה.
"על מה אתה מדבר?" שאלה אמא שלי. "ותנמיך את הקול בבקשה."
סבתא שלי אמרה שאנחנו צריכים לנסוע קודם כול לפריז לבקר את אחותה הרמינה. ושזה יהיה מקום טוב להתחיל ממנו.
"ניסע לבקר בפריז," אמר אבא שלי בקום רם מדי. "אבל לא נישאר בפריז."
"למה שלא נחכה ונראה?" שאלה אמא שלי.
"כי כבר היה לנו מספיק מאירופה," הוא אמר. "עוד לא נמאס לך מהכלבה הזקנה?" עכשיו הוא נתן למחשבות שלו להתפרע. "צריך לסלול על כולה מגרש חניה אחד גדול."
"שימון, בבקשה," לחשה מאמו?. "זה הבית שלנו. זה תמיד היה הבית שלנו. לא היית אומר דבר כזה אם אבא שלך עוד היה איתנו."
"אבל הוא לא איתנו. הוא נח סוף?סוף."
"וזה טוב בעיניך?" שאלה אמא שלו.
"זה מתאים לי."
"שימון," אמרה אמא שלי. "למה אתה תמיד צריך להגזים?"
"אני אגיד לכם מה אני יודעת," אמרה סבתא שלי ברוגז. תיארתי לי אותה קמה על רגליה. "אני יודעת שאף אחד לא יודע כלום. ויש בינינו כאלה שכנראה לא יודעים כלום בביטחון יותר גדול מאחרים."
אף אחד לא ענה. נשמעו דשדוש רגליים ונקישות של כוסות, אבל עד מהרה גם אלה פסקו והשתרר שקט.
בחושך, פס האור שהתחיל לרגלי דלת חדרנו ריחף כמו שרביט למעלה אל התקרה. כשכבו לבסוף האורות בסלון, בוססתי בחלב השחור של הלילה. ראיתי מולי את העיניים הירוקות של התלוי ביער כלשהו, כמו עיניה של חיית בר השוכנת בו. שמעתי מוזיקה — תיפוף — מהחלון, וחשבתי על קייזר לאסלו שנגזל ממנו היום אחרי הצהריים הכיבוד שהתרגל לקבל. אבל זה לא היה תיפוף. אלא היו דפיקות. חלונות החדר שלנו רעדו במסגרותיהם והוארו מפצצות שנפלו ברעש עמום, כאילו הקשבתי מבעד לכרית שלי. מניתי את השניות בין ההבזקים והקולות, כמו שעשה אטילה בין ברק לרעם, כדי לאמוד עד כמה הוא רחוק. אחר כך שבו וריחפו מולי עיניו של התלוי והוריקו את שנתי.
*
למחרת בבוקר, כשאטילה ואני התלבשנו, היה לנו מוזר לא ללכת לבית הספר — כמו חג, אבל בלי שמחת חג. א?נדר?ש, הבן דוד של אבא שלי, ואשתו יו?דית באו אלינו, וההתלחשויות נמשכו עד שאטילה ואני הצטרפנו אליהם. הם ישבו במטבח והתכבדו בתה ובעוגת אגוזים. יודית היתה בהיריון מתקדם והתנשפה בכל פעם שזזה. היא היתה קטנה ודקיקה מכדי שכל התינוק הזה ימלא אותה. היה בה משהו זוהר לאור המנורה בשעת הבוקר המוקדמת הזו, ונמשים בצבע נחושת שנעו עם חיוכה הגדול יצרו קבוצת כוכבים על פניה.
היא חיבקה ונישקה אותי. מקרוב היה לה ריח אבקה מתקתק של תינוק. "אני מקווה שיהיה לי ילד יפה ונבון כמוכם, בנים," היא אמרה.
"אם יהיה לך מזל," אמר אטילה, וכשהושיט יד לספל התנשף חזק במיוחד, כמו יודית.
יודית רצתה שאשב על ברכיה, אבל אמרתי שאני גדול מדי.
"לא נכון," היא אמרה.
"כן נכון, מותק שלי," אמרה אמא שלי בחיוך.
אבל יודית כבר משכה אותי אל ברכיה והקיפה אותי בזרועותיה. הכול כאילו חג סביבנו, וכולם חייכו.
"אני רק רוצה ילד טוב," אמרה יודית. "ילד טוב?לב."
"מה, זה הכול?" אמר אחי. הוא מזג לעצמו אספרסו והוסיף לו עשר כפיות סוכר.
"כן," היתה התשובה. ליודית היה מבט נחוש בעיניה.
"מאמו ואני ראינו אנשים תולים את החיילים שלנו," אמרתי לה. "רוסים."
יודית רופפה את אחיזתה בי. "אוי, אלוהים אדירים," היא אמרה. "אוי אלוהים, אלוהים אדירים. רוברט הקטן והמסכן שלי." היא החזיקה את פני ב??רקות, הביטה בעיני ואחר כך החזיקה את הראש שלי כולו חזק מדי.
נשמעה דפיקה בדלת, דפיקה סמכותית מאוד, וכולנו פנינו לשם כאילו כדי להבין מה משמעותה. הלכנו אחרי אבא שלי למסדרון והצטופפנו מאחוריו, חוץ מאחי, שעמד לידו. אטילה הוא שפתח את הדלת. גבר, חייל בגודל של עץ, עמד בחוץ. היה לו זקן מגודל, עם אניצי שיער בכמות מספקת לחדר מלא נערים מתבגרים. הוא נבח עלינו משהו ברוסית.
הכוכב האדום נצץ מכובע הקצינים השעיר. הוא שוב נבח משהו, ויודית פלטה צווחה קלה והחזיקה את בטנה.
איש העץ התעכב רגע, אבל מיד נכנס למסדרון, פיצל אותנו ועבר בינינו אל יודית. הוא נעץ בה עיניים, סקר את בטנה והתכופף להקשיב שם. אף אחד לא ידע מה לעשות. הוא הצביע באצבע ארוכה על בטנה. אנדרש התכונן להתנפל על הרוסי, וכמוהו גם אחי שעמד מאחוריו. יודית פלטה יבבה.
האיש צחק והזדקף למלוא גובהו. פיו דמה לקופסת תכשיטים, הוא היה מלא זהב ונצנוצים. הוא נדחף בינינו וצעד היישר אל השעון שעמד על המזנון בסלון כאילו ידע בדיוק היכן הוא נמצא. הלכנו אחריו, והוא חיכה עד שנתאסף. הוא הצביע על השעון, עשה כמה סיבובים אחרי המספר 12 באצבעו החומה והארוכה, ובתנועות הורה לנו שאנחנו צריכים ללכת מפה. אחר כך הוא יצא מהדירה בצעדים נמרצים וטרק אחריו את הדלת, ואנחנו נשמנו לרווחה.
"יש לנו עד שלוש," אמר לנו אבא שלנו. "ואחרי זה אנחנו צריכים לא להיות פה."
"לכמה זמן?" שאלתי אותו.
"אנחנו לא יודעים," אמרה סבתא שלי ברוך.
"בערך למאתיים שנה," אמר אטילה, "ואז נבדוק איתם שוב."
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"הם רוצים שנסתלק מפה," אמר אנדרש. "לא שנעזוב את הונגריה." לא היינו אמורים לעזוב את הונגריה, לא הרשו לנו, למעשה. היינו אמורים רק למצוא לנו מקום מגורים אחר.
"אבל לא נעשה את זה," אמר אטילה.
"תשתוק," אמר אבא שלנו.
"אנחנו לא יכולים לעזוב את הארץ עכשיו," אמרה יודית בלחש. בקושי שמעתי אותה.
"אנחנו חייבים," אמר בעלה. "זה הסיכוי היחיד שלנו." יש התקוממות של מורדים הונגרים, הוא הסביר. יש פרצות בגבול. זאת הזדמנות חד?פעמית.
"אבל, אנדרש," אמרה סבתא שלנו וחבקה בזרועה את יודית.
אחי הביט היישר אלי. "אנחנו מסתלקים מפה," הוא טען. "לתמיד. אמרתי לך — אנחנו נוסעים למערב."
"למה אנחנו לא יכולים לעשות שהרוסים יאהבו אותנו במקום להסתלק?" שאלתי.
אטילה נענע את ראשו. "טלה שלי, אתה לא הכי פיקח."
אבל השאלה שלי העלתה דמעות בעיניה של יודית. היא חיבקה אותי ונשקה לי על הראש, והיא ואנדרש הלכו.

הרוסי חזר תוך שעה והביא איתו עוד חיילים, שתי נשים וגבר. אבל היה ברור שהרוסי הראשון, זה עם הזקן, מפקח על הנעשה. הם עברו ממקום למקום בבית כמו מעבירי רהיטים יותר מאשר כמו פולשים. הם התנהגו כאילו אנחנו לא שם. מארון כלי החרסינה הם הוציאו בזהירות ספלים, תחתיות וצלחות מפורצלן תוצרת ה?ר?נד ומ?סכרת ותיון מכסף, עטפו אותם בבד והכניסו אותם לשקי קנבס גדולים. אטילה ואני ישבנו על הספה והסתכלנו.

הם הורידו את התמונות אחת?אחת והשאירו רוחות רפאים מלבניות בהירות על הטפט הזהוב. התמונה הכי גדולה נקראה "חג המולד 1903". בתמונה היו מצוירות שתי נשים, לבושות במעילים כהים ובכובעי פרווה, אחת התכופפה אל שולחן?ס?קר?ט?ר מעץ אגוז וכתבה מכתב, השנייה הסתכלה אלינו מלמעלה למטה. ביניהן עמד שולחן ועליו עציץ עם עץ אשוח, מקושט בסרטים ובכדורים בהירים ובכוכב בראשו. תמיד שאלתי את עצמי למה העץ העליז הזה לא מצליח לפזר את השמחה שבו גם אל הנשים הכהות שבטרקלין, שקרוב לוודאי קישטו אותו. עכשיו נעלמו הנשים, ואיתן גם העץ שלהן.
תמונה אחת ויחידה עדיין נותרה על הקיר בין מלבני הרפאים — ציור שצייר אחי, ובו מטוס קרב ספ?יטפ?י?יר שקורע את השמים ומצדיק את השם שלו כי הוא יורק מטחי אש מכובדים. בפינת הציור נראתה השמש, וגם היא ירתה קוצים במקום קרני אור. אטילה צייר את הציור בבית הספר, ואמא שלנו הזמינה לו מסגרת זהב ותלתה אותו מעל השעון המוזהב בצורת עיט דו?ראשי שעמד על המזנון ופקח עין על הנעשה בחדר. העוף חמור הסבר היה סמלה של הקיסרות האוסטרו?הונגרית.

גם אני ציירתי ציור, שידעתי שימצא חן בעיני אמא שלי, ציור בצבעי מים של ערבה בוכייה, אבל הוא נשאר בבית הספר. המורה שלי, גברת מולנ?ר, תלתה אותו במקום שהיו תלויים הצילומים של סטלין וחרושצ'וב, אבל מהצד השני של שעון הקיר של הכיתה. העץ שלי היה מוקף בעוד עצים שגם הם רצו לבכות. עשיתי גם להם דמעות שעפות מהעלים בהרבה צבעים. דוד מהכיתה שלי חשב שאולי העצים האחרים מזיעים אחרי ריצה, אבל הסברתי לו למה התכוונתי. גם בשנה הקודמת ציירתי ציור, בצבעי פסטל, של חמניות. זה לא היה שדה חמניות בדיוק, אלא חמנייה אחרי חמנייה, ודי הרבה חמניות. נראה לי שאחי התפעל מהציור. הוא אמר שהפרחים שלי נראים כמו מעשה ידיו של אלוהים כשהיה ילד, כשהוא ניסה דגמים שונים של השמש. גם לזה לא התכוונתי. אני לא יודע לאן בדיוק הציור הזה נעלם.

אחת הרוסיות שהחזיקה שק קנבס הביטה בספיטפייר פעמיים כשעברה לידו. הסתכלנו עליה טוב?טוב. היא הסירה את הכומתה הצבאית הצמודה והתגלה שיער בצבע קש, קשור חזק מאחור, ולכן הראש שלה דמה לבצל. היא נעצרה לרגע ליד הציור אבל המשיכה ללכת. העיט צפה בארבע עיניו החדות. כשהיא עברה ליד שעון העיט בפעם השלישית, היא הרימה אותו במאמץ ועטפה אותו כמו מומיה, ואחרי כן התכופפה לשק הכבד ופינתה לו מקום בפנים.

אטילה עקב בעיון אחר המבצע, הוא העיף שוב ושוב מבטים בציור שלו הנתון במסגרת היקרה, חיכה שהרוסייה תצא מביתנו עם השקים, ופרץ מיד בריצה מטורפת אל החדר שלנו.
הלכתי על קצות האצבעות לחדר האוכל כדי לראות אם הרוסים לקחו את הקערה שלנו עם השוקולדים במילוי קרם ורוד. קערת הקריסטל האדומה עניינה אותי פחות מהשוקולדים עצמם. כולם עוד היו שם. התלבטתי אם מותר להתיישב ליד השולחן ולגנוב אחד. החלטתי להעז. קילפתי את נייר הכסף האדום, הכנסתי את השוקולד השלם לפה והנחתי ללב הקרם המתוק ליהנות מביתו החדש. לא רציתי ללעוס, לנגוס אפילו נגיסה אחת. השענתי את לחיי על גבי שולחן האוכל הקריר. סבתא שלי הביאה את השולחן הזה במתנה להורי לכבוד יום "חתונת העץ" שלהם, יום הנישואים החמישי, ככה היא סיפרה לי. היא אמרה שהוא עשוי מעץ אגוז, ושעשה אותו ש?ב??שטין ב??ל?ב??ן, הנגר המפורסם. הנגר אמר לה שהשולחן יחזיק מעמד אלף שנה. הוא היה אצלנו אחת?עשרה שנים, רק 1.1 אחוזים מאורך חייו, זאת אומרת שאיזושהי משפחה רוסית נחמדה תוכל ליהנות מארוחות ומשוקולד שיוגשו עליו במשך עוד 989 שנים. לקחתי עוד שוקולד אחד לאכול בחדר שלי ועוד אחד בשביל אחי.
אבל לפני כן הייתי צריך ללכת לבקר עוד שולחן. זה היה שולחן הנוי העגול בסלון. מתחת לשולחן הזה תמיד התחבאתי כשהייתי קטן מאוד. הוא היה עשוי מעץ מייפל שחור וכבד, היו לו כפות אריה אימתניות מעץ, והוא עמד במלוא גבריותו המפוארת בין שתי מנורות עדינות בדמות נשים. התכופפתי ונכנסתי תחתיו. רציתי לשבת באפלוליתו עוד פעם אחת, ואולי האחרונה. כשהייתי קטן, חשבתי שהאריה הזה חסר מזל כי גדל לו שולחן במקום ראש, אבל כשאחי לימד אותי את עובדות החיים, התברר לי שאריה ושולחן שכבו יחד כדי לעשות את הילד הזה. קיוויתי שהשולחן היה האמא. העברתי את ידי על הפרווה המגולפת ועל הטפרים הקשים ונפרדתי ממנו לשלום

משהו נפל במטבח, אבל לא צלחת, כי זה לא התנפץ. זינקתי החוצה ורצתי לחדר שלנו. אחי הרים את הקופסה עם אוסף החיפושיות שלו אל האור בחלון, אבל החזיר אותה למדף. בזכות האוסף הוא זכה בפרס במדע שנתיים קודם.
אחרי כן התגלגלו העניינים במהירות. אבא אמר לנו שכל אחד מאיתנו יכול לקחת כמה שהוא יכול לסחוב ולא יותר. התגנבתי שוב לסלון, הצצתי פנימה ו?וידאתי שאין בחדר אפילו רוסי אחד. רצתי אל המזנון, שהעיט הדו?ראשי כבר לא השגיח עליו, והוצאתי ממנו ספל ותחתית מוזהבים. הם נראו כאילו באו מארמון עתיק, אבל היו קטנים כמו כלים של ילדים. הורי שתו מהספלים האלה אספרסו כשבאו אלינו אורחים. החבאתי אותם בחולצה שלי, מיהרתי לצאת והתגנבתי בחזרה אל החדר שלנו. יצאתי ממנו שוב, בפעם האחרונה, תלשתי מהקיר את הציור של אטילה, פתחתי את החולצה, הכנסתי אותו מאחורי הכפתורים והעברתי אותו אחורנית אל הגב מעל החגורה ורכסתי את כפתורי החולצה.

נתקלתי בחייל הרוסי במסדרון וחשבתי שנתפסתי. פני בערו. במקום לפרוק ממני את הביזה שלי, הוא נתן לי בובה רוסית — מטריו?שקה הוא קרא לה — ואני קדתי לו והרגשתי שהפינות של מסגרת התמונה דוקרות אותי, ואחרי זה חזרתי לחדר שלי. החבאתי את הציור מתחת למיטה שלי. בובת המטריושקה הצבועה בצבעים עליזים נפתחה, ובתוכה גרה סדרה של בובות יותר קטנות, עד האחרונה הקטנטונת. והיא היתה שעועית עץ צבעונית, לא יותר.

כשהתפעלתי מהן, אטילה אמר שאני בת. כדי להוכיח לו את ההפך הכנסתי לתרמיל שלי את כובע הקאובוי, הדורבנות, אקדח הקפצונים ונרתיק האקדח, יחד עם המטריושקה שאספתי בחזרה. הפניתי את הגב לאטילה וגלגלתי את הספל והתחתית כל אחד לגרב אחר, הוצאתי את הציור שלו שהיה מתחת למיטה ולבסוף הוספתי את קוף המרציפן שלי, שנשאר עטוף במפית הפשתן שקיבלנו אצל ז'רבו. על המפית היתה רקומה האות הראשונה של השם של בית הקפה.
"בוא איתי, אהובי האחד והיחיד," אמר אטילה מאחורי. "אני רוצה להראות לך משהו בכיכר הגיבורים. אני שומע שמשהו קורה שם."
"במקום שעומד הסטלין הגדול? הפסל?"
"בוא וזהו," הוא אמר.
"לא כדאי שנגיד למישהו שאנחנו הולכים?"
"לא, אם אנחנו רוצים לצאת מהבית. נחזור לפני שמישהו ישים לב, אל תדאג."
ידעתי שלא נחזור לפני, אבל היה לי שכל לא להתווכח. על פי הבעת פניו הקשה של אחי היתה לי תחושת בטן שהוא לוקח אותי למקום שיהיו בו פי שניים תלויים ממה שראיתי, ושהתלויים שלו יהיו רוסים ולא הונגרים.

הצלחנו לחמוק בזכות המהומה במטבח, ואטילה הוביל אותי בריצה קלה ברחובות הנבוכים של עירנו, רחובות שבהם היו המון אנשים שלא עסקו בענייניהם כרגיל אלא נראו מבוהלים, שהתלחשו במקום לדבר. אף אחד לא נראה עייף או משועמם כמו בימים אחרים.

אטילה החזיק לי את היד. כולם משכו לי חזק ביד בימים האחרונים. הלכנו במהירות בשדרות אנדרשי, באותה הדרך שבה באתי עם סבתא שלי, ופתאום יצאה אישה גבוהה מבניין לבן, אישה שהיה לה שיער שחור, ארוך וחלק, עם כובע שחור רחב כמו מטרייה ושכמיית סאטן שחורה, שגלשה והתנפנפה עם כל צעד נמרץ שצעדה. היא הלכה היישר לקראתנו. אחי רצה להגביר את קצב ההליכה שלנו, אבל אני דווקא האטתי. נעצתי בה עיניים.
"מה אתה רוצה ממנה?" שאל אחי.
לאישה היו עיניים שחורות וצללית עיניים שחורה. עכשיו כבר נעצרתי לגמרי.
"אתה רוצה לקחת אותה הביתה איתך? היא לימוזינה שחורה שעומדת על הגלגלים האחוריים."
היא ראתה אותנו, היא ראתה את אטילה ואותי לוטשים עיניים, הפנתה אלינו מבט כעוס וחצתה את הכביש, אף על פי שיכלה בקלות להתנגש בנו.
כשפנינו בקצה הרחוב, אנחנו בעצמנו התנגשנו באיש וכמעט הפלנו אותו, קבצן שפשט אלינו יד. אטילה נעצר. הוא נראה קצר נשימה מאיזושהי סיבה. האיש היה צועני קיטע וגידם ונשען בגבו אל קונדיטוריה שחלון הראווה שלה היה מנופץ. בחלון נותר וילון תחרים מלוכלך אחד שנתלה מהמקל האופקי שלו ונענע את ראשו לשלילה ברוח. כיכר לחם היתה מונחת בפנים על הדלפק ולידה עוגה שנראתה כחולה באור.

העני הסתתר מפני הרוח על רגלו היחידה והושיט לפנים את ידו האחת. הוא נראה כמו שרטוט גרוע של עץ עם ענף אחד שמושט קדימה כדי לתפוס גשם.
"מה קורה היום?" אמר לנו האיש.
"היום?" שאל אטילה.
"כן," ענה הצועני.
"אני לא יודע," אמר אחי.
מאחורי האיש היו מונחים קב וכינור משופשף. "חזרתם?" שאל. ידו עדיין היתה מושטת אלינו.
אחי הביט בי. ציפיתי שהוא יגיד, "בוא נלך," אבל הוא דווקא רצה להישאר.

מצאתי בכיס מטבע אחד וסגרתי סביבה את ידי. התקרבתי ואמרתי, "כן, לא היינו פה, אבל חזרנו. חיכית לנו?"
"אה, ילדה," אמר האיש. אטילה חייך חיוך רחב. "חיכיתי," אמר האיש. "ילדה עם מזל."
עוד לא התחלף לי הקול, זאת היתה הבעיה, וחשבתי לעצמי שאם הוא לא יתחלף לי בקרוב, אני אצטרך להחליף אותו איכשהו. לעומתי, אחי נשמע כמו אדם מבוגר, איש העולם הגדול.

הבטתי בחלב של עיניו הכחולות של האיש והבנתי שהוא לא רואה. "איך אתה מנגן בכינור הזה?" שאלתי. "איך אתה מסתדר?" הרמתי אותו ונתתי לו אותו. עדיין ראו עליו את חורי ה? f יפי?הצורה, אבל הוא היה משופשף, וניקבו אותו גם חורים בצורת 1 ו?0 ועוד כמה סימני פיסוק.
"לא ניגנתי כבר שנים," אמר האיש. "הזקנצ'יק שלי הוא כמו חיית שעשועים שלא צריך להאכיל הרבה," הוא צחק. "אתם שניכם מוזיקאים?" לא ענינו. "לא, ברור שלא," אמר. "אתם סתם כאלה שעצרתי בדרך לאיזשהו מקום. יש לי הרגל כזה, לעצור אנשים בדרך למשהו אחר."

אישה צעירה חלפה על פנינו ביעף. הלובן בעיניה ירה זיקים. היא פנתה לסמטה בין שני בנייני אבן אפורים וגבוהים. היא הפחידה אותי. חשבתי שהיא באה ישר אלינו. לא יכולנו לדעת אם אנשים רצים כי הם בורחים ממשהו או אל משהו.
"למעשה אני כן מוזיקאי," אמר אחי. הוא שוב חייך חיוך רחב.
האיש הוריד את ידו הפשוטה לנדבה ואמר, "במה אתה מנגן?"
"אני מנגן בפסנתר," הוא אמר. "ואחותי שרה."
"באמת?" שאל האיש בעונג אמיתי.
משכתי בזרועו של אטילה. חשבתי שאנחנו צריכים לתת לאיש מטבע וללכת.

"איזה סוג של דברים אתם שרים ומנגנים?" שאל הצועני.
"אנחנו יודעים את 'Pur ti miro' של קלאודיו מונטוורדי," אמר אחי.
"אה, את הדואט."
האיש החל לזמזם, ואף על פי שאף פעם לא שמעתי את זה, אמרתי, "כן, את זה."
"אתם מכירים משהו של ביז?ה? אולי שירים מ'כרמן'?"
"כן, אחותי יודעת כמה."
"את יכולה לשיר את 'א?ב??נ?ר?ה'?"
רציתי לקרוע את אטילה לגזרים. הרגשתי שארוחת הבוקר עולה לי.
האיש החל לשיר בעצמו בקול צרוד ועצוב. לולא היה עיוור, אני בטוח שהיה עוצם עיניים. עכשיו אחי רצה ללכת, אבל אני המשכתי לעמוד איתן. פתאום הרגשתי חמימות בזכות השיר, חמימות בזכות העני. סבתא שלי השמיעה את התקליט הזה מאה פעמים. התחלתי לשיר יחד עם האיש, כל מילה, בלי לדעת מה משמעותן של המילים בצרפתית.

L'amour est un oiseau rebelle
Que nul ne peut apprivoiser,
Et c'est bien en vain qu'on l'appelle,
S'il lui convient de refuser. . . .
L'amour! L'amour! L'amour! L'amour!

נעצתי מבט בפניו של האיש. הייתי בטוח שאני רואה את המחשבות נעות מאחורי עיניו כמו רסיסי זכוכית.
הוא אמר, "יש לך קול יפה, גברתי הצעירה."
"נכון," אמר אטילה. "זה היה יפה," הוא אמר לי, ואני חושב שבכנות.
"תקשיבי," אמר האיש. עדיין החזקתי בכינור שלו, והוא הצמיד אותו אלי. איך הוא ידע שאני מחזיק בו? "תקשיבי, זה קסם."
הצמדתי את האוזן אל החורים הנוספים בבטן הכלי, כאילו היה קונכייה.
"את שומעת את זה?" לא שמעתי כלום. "את שומעת את השיר?"
עכשיו שמעתי רוח רטובה והייתי בטוח שאני שומע את הנהר. "מאיזה עץ הוא עשוי?" שאלתי.
"מעץ כינורות," אמר. "מעץ הכינורות."
הגשתי את הכינור לאטילה, שינסה, אבל הוא סירב. הוא רצה ללכת. הנחתי את הכינור במקום שהיה. הסוכך הקרוע התנפנף מעל ראשינו. הושטתי יד אל ידו של הצועני כדי לתת לו את המטבע שלי, וידו נסגרה בחמדנות על ידי.
"אנחנו צריכים ללכת," אמרתי.
הוא קירב את ידי אל שפתיו. "אני מקווה שתהיה לך סיבה טובה מאוד לחזור, גברתי הצעירה," אמר אל היד והניח לה.
הסתכלתי בה לראות אם היא התלכלכה. רציתי לנגב אותה במשהו. "יש לי," אמרתי.
"כן," אמר אחי.
עוד רוח קרה נשבה, והצטמררתי.
האיש המשיך לכוון אלינו את מבטו העיוור. "היא צריכה להיות טובה," הוא אמר. "צריכה להיות לך סיבה טובה מאוד. חיים ומוות."

אטילה התרחק מהאיש, פתאום הוא נבהל. הפעם הוא משך אותי משיכה כואבת, והמשכנו ללכת אל כיכר הגיבורים.
הרגשתי קצת מוזר, אבל הייתי סקרן לראות שוב את הכיכר. כבר די מזמן לא הייתי שם. ביום בהיר באביב שעבר באתי עם הכיתה. סטלין עמד בכיכר על כן אבן גבוה, כמו טיטן, איש ברונזה מרשים יותר מבניין. (אם רוצים שמישהו ייראה כמו אלוהים בכבודו ובעצמו, עצתי היא לעשות אותו גדול, עם זרוע ימין מורמת לגובה וכף יד ימין מסובבת כדי למקד את עדשת הרקיע הכחולה.)

כשאטילה ואני פנינו משדרות אנדרשי לדרך דו?ז?'ה, חשבתי בהתחלה שהגענו לכיכר הלא נכונה. על הכן של סטלין היה מונח זוג מגפיים בגודל של דו?דים, אבל פאפא נעלם.
"הנה, שם!" אמר אטילה, מחה כפיים והריע. רצנו כמו מטורפים אל הכן. אטילה הריע שוב וקפץ משמחה.
סטלין המופל שכב מאחורי בסיס האבן הגבוה שלו. הוא היה מסובך בחבלים ובשרשרות כמו קולוסוס שהורם מן הים. אבל מגפי הברונזה הגדולים שלו המשיכו לעמוד. סולמות חבלים השתלשלו מהם.

מספר האנשים בכיכר היה מועט להפתיע. הם כיסו את פיהם הפעור בידיהם כשראו את מה שאנחנו ראינו ומיהרו להתרחק, כאילו מלאכי האופל של האל המופל עדיין מרחפים בקרבתו ומתכוננים לקחת נקם.
אבל אטילה לא ידע פחד. הוא משך אותי אחריו כמו כלב לכיוון האב המופל.
נשמעה ירייה, ומשהו הצטלצל. בדקתי את החלונות מסביב לכיכר, את העצים, את הצללים הנעים. עוד ירייה ניקדה את הכן.

הטון של אחי התחדד. "בוא!" הוא אמר. "מהר." הוא עלה כמה שלבים באחד מסולמות החבלים. "בוא!" הוא נבח שוב.
עליתי אחריו. טיפסנו על הסולמות המשתלשלים. מי המציא דבר כזה? קיבלתי מכה במרפק מהאבן ושרטתי את פרקי האצבעות של יד שמאל.
אטילה כבר היה למעלה. כמה חיילים רוסים קרבו בריצה אל מנהיג הברונזה שלהם מהצד הנגדי.
אטילה עזר לי להגיע לראש הכן. "אנחנו חייבים להיכנס."
"להיכנס לתוך מה?"
"לתוך המגפיים. כל אחד למגף. בקצה המגף הזה יש סולם. לך אליו. אני יכול לעלות בסולם הזה."
"אנחנו נכנסים לתוך המגפיים?"
אטילה הרים את עצמו על הסולם, הוא הניע את ידיו ורגליו כמו קוף.
טיפסתי בסולם השני. "מה אנחנו עושים?" רטנתי.
"נהיה כמו אמא אווזה. האישה שגרה בנעל. נהיה האחים אווזה."

אטילה חיכה לי. כשהגעתי אל שפת המגף, התפלאתי לראות כמה הוא מרווח בפנים, הוא היה גבוה ממני וחשוך בהרבה מהיום הבהיר. אחי אותת לי להרים את סולם החבלים — למשוך אותו למעלה בכל הכוח — ולהפיל אותו לתוך המגף. הסתכלתי איך הוא עושה את זה קודם בסולם שלו, ואחר כך עשיתי אותו הדבר בשלי. הסולם היה גרמי וכבד. אחרי שהפלתי אותו פנימה לא חשבתי להשתמש בו ובמקום זה החלקתי למטה בתוך המגף. צנחתי על הכתף וחטפתי מכה רצינית. שמעתי את אחי יורד לתוך המגף שלו כמו שצריך, עם הרגליים קודם.

ומה עושים עכשיו? רעדתי ושיני נקשו. הסתכלתי למעלה, אל השמים הכחולים של סטלין. השתלטה עלי החרדה שתכף נהפוך לאחים גווייה, ושתלייה באוקטוגון היתה יכולה להיות מוות מפואר יותר. אם נצא מזה בחיים, אבא שלנו יכה אותנו, הוא יהיה חייב. פנים המגף החשיך לרגע, וחשבתי שעננים הם רעיון מצוין. שאלתי את עצמי איך היה נראה ציור של השמים בלי עננים. בלעדיהם נצטרך כחול עמוק מאוד, צלול מאוד, ובלי שייראו משיחות מכחול. ומה עם גשם? אחי תמיד בחן את השאלה אם דברים נבראו או עברו אבולוציה.
"מעניין לחשוב על דברים באבולוציה," הוא אמר לי פעם. "אבל יותר מדהים לחשוב שהם נבראו," הוא אמר. "אנשים רוצים שיהיה אלוהים, הם צריכים את זה."
"למה?" שאלתי.
"כי אי?אפשר להתפלל לאבולוציה."

מבחינתי, ההבדל הסתכם בזמנו רק בשאלה של הדרגתי לעומת פתאומי. דברים כאלה העסיקו אותי, אבל הייתי מודאג מהם פחות והתעניינתי רק בעצם קיומם. איך זה היה להיות האדם הראשון שהרגיש גשם? מה זה הדברים האלה? בשמים יש נהר והוא מתפרק. אלה חתיכות של נהר. חתיכות של אגם. מה קורה פה? אני עלול להתכווץ או להתרחב או לשתות או לטבוע?

ירייה צלצלה צלצול מתכתי במגף שלי או של אטילה. שיני נקשו בטירוף, כאילו משהו מפוזר בתוכי, קופסת כפתורים.
ואחריה, באותה פתאומיות, ירדה עלי שלווה כמו קורים דקיקים. האם זה הסוף? האם ימצאו אותנו בתוך המגפיים האלה? האם אטילה, הלוחם המורד מטבעו, יקפוץ החוצה ויספוג את הכדור שנולד לספוג? האם יבואו ההונגרים לחסל את סטלין ולהשלים את ניצחונם? האם הרוסים יקדימו אותם וימלאו את המגפיים בבטון, אנדרטה לסטלין לעד?ייכון? אם הם ימצאו את אחי ואותי, האם יהפכו אותנו לסמל למען יראו וייראו, יכבלו אותנו בשרשרת למגפיים עד שיבואו עופות דורסים לנקר את עינינו? האם יש בזה כבוד?
החייל מהאוקטוגון התנדנד מול עיני כהכרזה ברורה, וידעתי שאטילה ואני לא נמות כאגדות אלא כבדיחות, האחים ג?רים בלי אגדה, ובני משפחתנו ינענעו את ראשיהם ולא ירשו להגות שוב את שמותינו.

אטילה היה שקט בתוך המגף שלו. רציתי לקרוא לו, אבל הרגשתי שלא כדאי. התקדמתי בזהירות אל החלק הקדמי החשוך של המגף, אל המקום שבו היו צריכות להיות האצבעות של סטלין, ופתאום לחש אטילה את שמי בלחישה קולנית. זחלתי מהחרטום לכיוון העקב, וראיתי אותו בראש המגף שלי. הוא כנראה שלף את עצמו החוצה.
"בוא נלך, אהובי הענוג," אמר. "השטח פנוי."
"איך אתה יודע?"
"תסתכל עלי. לא יורים עלי." הוא ירד לתוך המגף שלי, הרים אותי אל סולם החבלים, דחף אותי למעלה, ואחר?י טיפס בעצמו.
טסנו ברחוב דו?מיוניץ' וכמעט התנגשנו בטנק שטרטר לימיננו. חיות הטרף הללו שפצעו את הרחובות דמו פחות לכלי רכב ויותר לבנייני?אינסטנט שהוצנחו לאמצע הרחוב והתגרו בהולכי הרגל שיעזו לעבור.

חוליה של גברים צעירים ואישה צעירה אחת, ברונטית עם הבעה נחושה על פניה האדומות החמודות, הגיחו מפינת הרחוב וצעדו לקראתנו. הם קראו קריאות קצובות, "סו?ב?ו?דצ?'ג! סובודצ'ג!" — חירות! חירות! — ונופפו בדגל הונגריה עם הפסים המוכרים באדום, לבן וירוק, אבל הסמל הקומוניסטי במרכזו נחתך, ובמקומו נשאר חור.

?ממקום כלשהו נורו עוד יריות וניקבו את פני האבן של בניין סמוך. חוליית הצעירים התפזרה. אחי לפת אותי בכתף ומשך אותי אל כניסה לבית שצמד אריות אבן הגן עליה. הם עמדו על רגליהם האחוריות והרימו את הכניסה, ונראו כאילו הרימו את הבניין כולו. לפעמים הגנו מלאכים על כניסות לבתים, לפעמים בתולות אבן חטובות. אבל אלה היו אריות. הבניין היה כנראה כבד מאוד. אריות אבן יכולים לעשות דברים שאריות אמיתיים לא יכולים.

חיכינו כמה דקות, חיכינו לשקט, יצאנו על קצות אצבעותינו ופנינו במהירות שמאלה עד שהגענו לרחוב ראקו?צי. לא הצלחתי לשאוף אוויר — לא רציתי אפילו לנסות. אני כבר אנשום אחר כך, אמרתי לעצמי.

במרחק מה לפנינו עמד איש בשלווה ליד קולנוע או?ר?ני?ה. הוא היה לבוש בחליפת גברדין חומה וחבש מגבעת חומה תואמת. האיש הצית סיגריה והסב את פניו מן הרוח שהביאה אותנו. בניין אורניה היה לבן והיו לו חלונות בסגנון מו?רי. הבניין תמיד נראה מזמין כמו ארץ זרה, כמו בזאר ערבי אקזוטי עמוס במתנות פרועות ונפלאות, מתנות עם סהרונים ועם אבני חן חמימות.

הגענו אל האיש בו ברגע שנשף את נשיפת העשן המלאה הראשונה שלו, ובו ברגע נשמעה ירייה שהסירה את מגבעתו. לרגע מזוקק וילדותי ניסיתי לשחזר בלבי את מסלול הכדור שחלף בראשו של האיש והחריב כל מה שעמד בדרכו: את יומו של האיש, את לילו, את נשיפת העשן הבאה, את צלחת ארוחת הערב עם פפריקש עגל, את בתו המחייכת ומרימה כוס לאור כדי לראות אם היא סדוקה, את אשתו נכנסת לחדר האוכל עם יין ומוחה יד לחה בסינרה.
הכדור היה עלול לפגוע גם בנו, באחי ובי.

"בוא!" סינן אטילה. הוא משך אותי מבעד לדלתות של אורניה, הדלתות הלבנות שעכשיו היו עליהן נתזי דם.
אישה צעירה, קטנה כעופרה, שלא היה לה מושג מה התרחש, ישבה בתא הקו?פה. היא חייכה אלינו.
אני התנשמתי, התנשפתי. "ירו שם באיש אחד," אמרתי.
"באיש?" היא קמה בחריקה מהכיסא, הסתכלה החוצה והרימה יד ללבה. "אוי," היא אמרה. היד התרוממה אל פיה. היא החלה לבכות, התייפחה ושיהקה.
"ה?נה," אמר אטילה.
"מה?" היא שאלה. היא עדיין הסתכלה החוצה, כנראה על הדם שעל הזכוכית.

"מהר!" התיז אחי. "מהר," הוא חזר ואמר, הפעם בעדינות רבה יותר. הוא הצביע על אולם הקולנוע, על החושך המובטח.
שיני שוב נקשו. עורה הלבן של העופרה נעשה מנומר מרוב בהלה, עיניה התרחבו והלבינו בטירוף. היא צעדה בזריזות אל קדמת האולם, קרוב למסך, ויצאה מדלת צדדית. חשבתי שנלך אחריה, אבל אחי הוריד אותי אל המושב שלידו.

שם בחושך פלט טרזן קול שדמה לארי?ה של ג'ונגלים. באורניה הקרינו את "טרזן מלך הקופים". אולם הקולנוע על קשתותיו הערביות היה מפואר. זוג צעיר ישב בתא פרטי מעלינו והתעלם מטרזן ומג'יין. הם אכלו זה לזה את השפתיים והאוזניים. האם אהבתם תתכווץ כשיגלו את האיש המוטל בחוץ? האם היה טרזן בא לעזרת האיש בחליפה החומה?
אטילה הביט במסך.

מה, אז עכשיו נשב ונראה סרט? רק הרגע ראינו ראש של איש אמיתי מתפוצץ, ועכשיו נסתכל ב"טרזן מלך הקופים"? אטילה חי כל התרחשות בצורה אבסולוטית. עכשיו זמן לישון, לכן אישן עכשיו. עכשיו הזמן לאכול, ולכן או?כ?ל עכשיו. עכשיו הזמן להתחבא בקולנוע, ולכן אתחבא. ואם אני בקולנוע, אראה סרט, כי זה מה שעושים בקולנוע.

לא הצלחתי לנשום אפילו נשימה עמוקה אחת. טרזן נאבק ב??ארי?ה. ג'יין היתה יפה. טרזן שחה עם תנינים. ג'יין אהבה את טרזן. טרזן השמיע תרועות בג'ונגל. צ'יטה נרתע. אבל איפה קייזר לאסלו? איפה האיש בחליפה החומה? מי ייקח אותו משם? מה השעה? אולי הרוסים כבר גירשו את ההורים שלנו? אולי ההורים שלנו חושבים שאנחנו מתים?

"אני הולך," אמרתי וקמתי. אטילה לא היה מסוגל לנתק את העיניים מן המסך. "אני הולך," אמרתי שוב וצעדתי אל קדמת האולם, לכיוון שבו נעלמה העופרה.

אטילה חבט בזרוע הכיסא אבל בא אחרי. העפתי מבט אחרון בזוג היחיד בתא, אבל לא היה להם שום עניין בעולם שמעבר לפרצופים שלהם. אטילה הדף את הדלת הצדדית בישבנו. המהלומה הצהובה של השמש סנוורה אותנו, אבל רצנו ככה הביתה, ובינתיים החלה לנשוב רוח קרירה מן הדנובה, זרועה באבק ובעלים. די מהר הבחנו במקומות המוכרים של שכונתנו והדריכות שלנו פחתה קצת. ורק אז מצאתי סוף?סוף את הבשר של האוויר ובלעתי אותו.
עצרתי לרגע. "למה ירו באיש עם הכובע החום?" אמרתי.
"אני לא יודע," ענה אחי. הוא לקח לי את היד.
"מה האיש עשה?" שאלתי.
"הוא הדליק סיגריה."
"ובגלל זה ירו בו?"
עצרתי, אבל אטילה משך אותי. "לא בגלל זה," הוא אמר. "בגלל זה שהוא עצר במקום ההוא, בגלל זה שהוא היה מטרה נייחת. בשביל הספורט."
הגענו הביתה קצת לפני הרוסים, שאיחרו. כשנכנסנו הביתה, נתקלנו בפתח באבא שלנו. בחיים שלי לא ראיתי אותו רותח כל כך. הוא היה פר מחרחר. הוא הרים את אטילה בצווארון החולצה, פעולה שדרשה הרבה כוח, כי אחי כבר היה כמעט מבוגר.
"חתיכת רוסי!" צעק עליו אטילה.

אבא שלנו הטיח את אטילה בקיר, אבל המטדורים עטו עליהם: אנדרש, יודית, אמא וסבתא שלנו. אבא שלי הוריד את אטילה, אבל נופף באגרופו מול שנינו כמו דמות תנ"כית.
"אל תרביץ להם!" אמרה יודית. היא חיבקה את בטנה התפוחה והתנשפה ונראתה כאילו היא עומדת להתעלף. "אוי," היא אמרה לבטן שלה. היא השתרכה בחזרה אל הסלון בעזרת בעלה.
אבל אמא שלנו כבר השתחלה בין האגרוף המורם של אבא שלנו לבין הראש הזהוב של אחי. אמא שלנו חיבקה ונישקה את אחי ואותי בכוח ומעכה אותנו חזק מדי. "טלאים שלי, טלאים קטנים שלי," היא אמרה.

סבתא שלנו עמדה מאחוריה, והאכזבה שהסתמנה על פניה היתה שווה לזעמו של אבא שלי, כמו התערערה אמונתה בחיים, אמונתה באהבה. כשגם היא חיבקה אותי בכוח, אטילה נחלץ, השמיע את התרועה של טרזן, הלם על חזהו וברח לחדר שלנו. שוב התקשיתי לנשום. לבי פתח במרוץ בלי רץ. המת בבגדים החומים התרומם מולי.
אבא שלי פלט נחרה וטפח על צדי גופו. "אנחנו חייבים ללכת."
"שימון," אמרה אמא שלי מבעד לדמעות. "קיבלנו בחזרה את הבנים."
"כן," הוא אמר. "ואנחנו חייבים להסתלק. מהר!"
הלכנו לקחת את החפצים המעטים שלנו. כשחזרנו למסדרון, שמענו את יודית בסלון עם אנדרש. "הרוסים עסוקים במשהו אחר כרגע," אמר אנדרש, "אבל לא להרבה זמן. הם ישלחו תגבורת, וכשזה יקרה, נהיה תקועים פה. התינוק שלנו ייוולד פה ויגדל פה."
"וזה כל כך נורא?" לחשה יודית. "גם אנחנו גדלנו פה."
"זה יהיה רע. יותר גרוע ממה שאנחנו מכירים."
כעבור זמן קצר באו גם אנדרש ויודית למסדרון. יצאנו כולנו יחד, עם אנדרש ויודית. הם כבר הביאו את התיקים שלהם לדירה שלנו, גם את תיק רופא השיניים של אנדרש וגם שטיח מגולגל, שטיח פרסי עתיק עם דוגמה של ציפורי גן עדן שהיה יקר מאוד ללבם. אבא שלי הכתיף את תרמיל העור שהיו בו כלי העבודה של החרטו?ת.
כעבור כמה דקות הרוסים הגיעו, הם לא היו נחמדים כמו הרוסי הראשון והורו לנו את הדרך החוצה, החוצה מהבית שלנו.

"חיי הנצח של הכוכבים" / ג'וזף קרטס. מאנגלית: עידית שורר, הוצאת מטר. 208 עמודים.