מבין שלל הבמאים שפועלים כיום ביפן, הירוקאזו קורה-אדה הוא מי שזכה לחשיפה הכי גדולה ועקבית בישראל בשנים האחרונות. כמעט כל אחד מן הסרטים שיצר בתקופה זו הוקרן אצלנו בפסטיבל כלשהו או אפילו הופץ מסחרית וזכה להצלחה יחסית מ"החיים שאחרי" בסוף שנות התשעים, דרך "איש אינו יודע" בעשור הקודם ועד "אחותנו הקטנה" לפני שנתיים.
גם במדינות אחרות מחוץ למולדתו פופולרי הבמאי באותה מידה, וזה נובע מכמה סיבות. גם בגלל שהוא מוכשר, כמובן, אבל גם בשל יכולתו לרקוד על שתי חתונות. מצד אחד, בסרטים שלו יש ממד פולקלוריסטי מסוים, והם מביאים לידי ביטוי את התרבות הייחודית של יפן וקוסמים לזרים החפצים ללמוד על החיים בארץ השמש העולה. אך מצד אחר, הם קומוניקטיביים ונגישים לחלוטין, כך שגם אמריקאים, צרפתים או ישראלים יכולים ליהנות מטעם הסאקה שלהם.
דבר זה נכון גם לגבי הדרמה הטרייה פרי עטו של היוצר, "אחרי הסערה", שתעלה כאן מחר (חמישי) לאקרנים. יש בה הרבה אלמנטים שייחודים לתרבות היפנית, ובכל זאת קל לדמיין כיצד עושים לה עיבוד אמריקאי, בדיוק כפי שאמור לקרות בקרוב ל"סיפור משפחתי", הסרט הלפני אחרון שלו, שהוליווד רכשה את זכויות ההסרטה המחודשת שלו.
כמו בסרט המצליח ההוא, וכרגיל אצל הבמאי בשנים האחרונות, "אחרי הסערה" מציג סיפור על משפחה. הגבר העומד בראשה הוא סופר סוג ב', בלש פרטי סוג ג' ובעל ואבא סוג ז', שסופת טייפון מאפשרת לו להתאחד מחדש עם פרודתו המנוכרת ועם בנו, בשעה שהם נאלצים למצוא מסתור בקומפלקס הדיור בו מתגוררת אמו.
כמו מרבית סרטיו האחרונים של הבמאי היפני, גם "אחרי הסערה" ערך את הקרנת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל קאן. זה קרה בחודש מאי האחרון, ויום לאחר הפרמיירה בריביירה, פגשתי את הבמאי לשיחה, אליה הגיע בליווי מתורגמנית שתרגמה מיפנית את תשובותיו הקצרות אך האדיבות.
את התסריט, מספר הקולנוען, הוא החל לכתוב בלילה של טייפון, כשתיאר לעצמו איך קומפלקס הדיור הענקי בו מתגוררת אמו ייראה בבוקר שאחרי. "הסופה תמיד גורמת למקומות הללו, עם המדשאות שבהם, להיראות יפים", הוהא מספר. "שום דבר לא באמת משתנה, אבל היומיום נראה לפתע כל כך טהור".
אפשר לשאול אם יש עוד אלמנטים בתסריט השאובים מחייך?
"כן, בהחלט יש כאלה. לאחר שאבא שלי מת, שמעתי את אמא שלי אומרת, כמעט לעצמה, 'הוא אף פעם לא היה מסוגל לאהוב את ההווה, הא?' והמשפט הזה נכנס לסרט.
"נוסף לכך, הגיבור מזכיר קצת אותי עצמי. הוא זכה בפרס ספרותי בצעירותו ומאז לא הצליח לממש את ההבטחה, ובשלב מסוים זה גם היה מצבי. בשנות העשרים לחיי, זכיתי בציון לשבח בתחרות תסריטים, אבל לא הצלחתי להתפרנס מהמקצוע. אמא שלי אמרה לי שאני צריך לעשות השמה מקצועית, כי אחרת ארעב ללחם, וכמעט ועשיתי כדבריה. בסופו של דבר לא הרמתי ידיים, וזכיתי להצלחה, אבל אני בהחלט מבין את המקום בו נמצא הגיבור".
האם גם אתה מכיר מקרוב את סוגיית ההתמכרות להימורים, ממנה סובל הגיבור?
"לא, בניגוד אליו אני לא קונה כרטיסי לוטו, ואספר למה כשהייתי צעיר, אבא שלי לקח אותי לעשות זאת, וכל כך התרגשתי מכך שרצתי לספר לאמי. היא כעסה נורא, ושטפה את אבא שלי בצעקות. היה לי לא נעים שהוא הסתבך כך באשמתי, ומאז הקפדתי להתרחק מכל מה שקשור בהימורים, אם כי עשיית סרטים היא כמובן סוג של הימור".
ב"אחרי הסערה", כמו בכל הסרטים שלך בעצם, נשים הן תמיד קול ההיגיון. גם זה משהו שלקחת מן המציאות שלך?
"אני חושב שבמערכות יחסים, נשים הן תמיד רציונליות וגברים פאתטים. נשים יודעות להמשיך הלאה, אבל גברים לא מסוגל לקבל את זה שהאישה כבר לא אוהבת אותו. גברים יותר סנטימנטליים ויותר נאחזים בעבר, ולא מסוגלים להשאיר דברים מאחור. כמו שאמא שלי אמרה על אבא שלי, הם לא מסוגלים לאהוב את ההווה".
בוא נדבר על ילדים. בסרטים האחרונים שלך אתה מרבה לעבוד עם שחקנים רבים בגיל צעיר. מה צורת העבודה שלך איתם?
"אני אף פעם לא מביא להם את התסריט, אלא רק מה מספר להם על העלילה ועל הדמויות, ואומר להם בעל פה את השורות שלהם. כמו כן, אני בדרך כלל מארגן מפגש מוקדם בינם לבין השחקנים האחרים, ולוקח אותם לבילוי משותף, ארוחה במסעדה למשל, כדי לבנות את הכימיה ביניהם".
אתה חושב שילדים היום שונים מאשר היו בזמנך?
"אני צריך לחשוב על זה קצת... אני לא מומחה לנושא, אבל אני חושב שהיום יש הרבה פחות ילודה ביפן. לכן, לרוב הילדים יש פחות אחים ואחיות מאשר בזמני, וההורים שלהם מפנים אליהם יותר תשומת לב, והם הרבה יותר מעורבים בחייהם ומשגיחים עליהם. אני לא יודע אם זה טוב או רע".
גם אתה שיחקת בייסבול, כמו הילד בסרט?
"כן, הקדשתי לכך הרבה זמן בילדות שלי. בזמנו, בייסבול היה הספורט הפופולרי בטוקיו, וכולם הסתובבו עם כובע של הג'יאנטס, הקבוצה המקומית. היום, כדורגל כבר תפס את מקומו כענף הפופולרי במדינה".
הסרטים שלך תמיד מעוררים תיאבון. כל הזמן מבשלים ואוכלים בהם וזה נראה נורא טעים.
"אני עצמי אוהב מאוד לאכול, אבל לא יודע לבשל. זו אמא שלי שמבשלת הרבה, כמו האמא בסרט, אז הנה עוד דבר שלקוח מן המציאות. אני חושב שכל תסריטאי מחפש דרכים לשלב בין דיאלוגים לפעולה זה משעמם ולא קולנועי להראות את הדמויות מדברות ותו לא, אז צריך להציג אותו תוך כדי שהן עושות משהו. אוכל זה פתרון מעולה לכך, כי אנשים תמיד מדברים אחד עם השני בזמן שהם מכינים מזון ובזמן שהם אוכלים אותו וגם בעת שהם שוטפים צלחות, אז אני אוהב לשלב סצינות כאלה בסרטיי".
גם הסרט הבא שלך יהיה דרמה משפחתית?
"לא לא, הוא יהיה מותחן בלשי. אני הולך להתרחק לעת עתה מהז'אנר המשפחתי. אחזור אליו רק בעוד כעשור, אם עדיין אהיה בסביבה".
