"כולם אוהבים את האושר, איש לא אוהב את הכאב, אבל אתה לא יכול לראות את הקשת בלי גשם", אמר פעם הרב-אמן השבדי אינגמר ברגמן. בעולם של ברגמן לא הייתה יכולת להימלט מהכאב. תשעה צאצאים מחמש נשים שונות היו לו, והוא תמיד חש בבדידות הצורבת. הקשת אצלו, גם בפעמים המעטות שבהן הייתה קיימת, נראתה תמיד מבעד לטיפות גדולות מאוד של גשם.
ב-1972 ברגמן כבר היה נשוי בפעם החמישית. ארבע הפעמים הקודמות הסתיימו בגירושין. בשלב זה של חייו, הוא כבר הבין את מה שנכון לאותה נקודת זמן היה עובדה מוגמרת לגביו: לכל מערכת יחסים יש סוף, הזוגיות היא מוסד מקובע שדינו מוות. ברגמן, שרבים מסרטיו עסקו במשברים בין בעל ואישה, כתב את "תמונות מחיי נישואין", סדרת טלוויזיה בת שישה פרקים שהפכה לסרט. ב-1981 הוא צמצם את החומרים למחזה שבו נטלו חלק שני שחקנים בלבד. העיבוד הראשון בישראל עלה בקאמרי ב-1995 (באופן סמלי, השנה שבה הלכה לעולמה אינגריד פון רוזן, רעייתו החמישית והאחרונה של ברגמן). כעת, 22 שנה לאחר מכן, מארח שוב התיאטרון את הצגת המופת הזאת, הפעם בהפקה משותפת עם תיאטרון גשר.
יוהן (איתי טיראן) הוא מרצה באוניברסיטה, שנשוי במשך כעשור למריאן (אפרת בן צור), עורכת דין המתמחה בענייני גירושין. לזוג שתי בנות, ובשלב זה נראה כי יחסיהם סובלים מהשבלונה של כל זוג אחר עם פז"מ דומה: ארוחות סופ"ש משעממות אצל ההורים, רביצה נטולת השראה בבית, חיי סקס מדוללים ותחושה מחלחלת של בדידות. כדי לשמור על שלמותו של הקן הם נוקטים במשנה זהירות, אולם דווקא ההימנעות שלהם מעימותים והדחקת רגשותיהם האמתיים, הן שבסופו של דבר יוצרות את הסדקים שמאיימים לפרק את המשפחה כולה.
מה שהיה נכון ל-1972 עדיין רלוונטי ל-2017: אנשים מתאהבים, מקימים משפחה והיצר מתפוגג, אבל לא רק הנוסחה הזאת הופכת את הגרסה הנוכחית של "תמונות מחיי נישואין" למחזה עוצמתי ורב משמעות. זה מתחיל בבימוי הנפלא של גלעד קמחי, נמשך בפסקול המוזיקלי העדין שהרכיב אמיר לקנר והתלבושות המוקפדות של אורנה סמורגונסקי, עובר דרך התפאורה הנפלאה של ערן עצמון, שבולטת גם בפירוקה ובהרכבתה מחדש בין התמונות, ומסתיים, כמובן, בביצוע המצוין ומלא התשוקה של טיראן ובן צור.
את טיראן ראיתי בלא מעט מחזות בשנים האחרונות. אין עוררין על כך שמדובר באחד השחקנים המובילים בישראל, אם לא הטוב שבהם. כמעט כל הופעה שלו מרשימה, אבל דווקא פה, כשהוא נעדר כל מניירות, הוא מתעלה במיוחד. נראה שטיראן מתחבר מאוד לדמות של יוהן, שמאפשרת לו להיות אחד האדם במקום דמות מלאת פאתוס כמו מפיסטו או מקי סכין מ"אופרה בגרוש". הוא פותח לרווחה את הדלת לנפשו של הגיבור המיוסר, וכל זאת בהפגנת רגשות שנראים טבעיים לחלוטין. בן צור היא פרטנרית מושלמת לכך. היא נעה על הבמה היטב, תרתי משמע, בין דמות הרעיה המוכה והמיוסרת לאישה החזקה והבלתי שבירה.
שניהם נראים אנושיים. לפרקים קשה להבחין האם על הבמה ניצבים שחקנים מנוסים, או סתם בני זוג ממורמרים שנמשו מדירה בורגנית במרכז תל אביב. באחד מרגעי השיא של המחזה חושף יוהן וידוי מצמרר בפני מריאן. הגילוי שלו אמור לטלטל אותה, לגרום לה לצעוק ולהשתולל, אבל היא מקבלת אותו בשקט מופתי של כניעה והשלמה - מה שמערער לחלוטין את עולמו של יוהן שציפה לתגובה שונה לחלוטין. זו האמנות שברגמן אהב ליצור ריאליזם קודר ומחלחל, רכבת הרים רגשית ואין ספור צמתים של כאוס נפשי. את כל אלה השיגו קמחי והצוות בזכות מאמץ משותף, שבו כל אחד נתן את המקסימום והפיק הרבה יותר.
"תמונות מחיי נישואין" הזכיר לי את "בעלים ונשים", מחזה על פי סרטו של וודי אלן שעלה לא מזמן בתיאטרון חיפה. גם שם השתלטה השגרה המשעממת על שני זוגות והכתיבה את סדר יומם. נדמה שההבדל העיקרי הוא לא באיכות ההצגות, אלא ברצון הסדיסטי של ברגמן לטלטל את גיבוריו מקצה לקצה במהירות מסחררת כאילו היו לוחמי WWE, בעוד אלן יצר תהליכים איטיים ואחידים יותר (אם כי מכאיבים לא פחות). בסופו של דבר, שני המחזות קוראים תיגר אמיתי על אשליית ה"הפילי אוור אפטר" שמקיפה כל זוג יונים בתחילת דרכו, וחושפים את הבדידות וחוסר הכנות שקיימים בין גברים ונשותיהם.
מוזר ככל שזה נשמע, "תמונות מחיי נישואין" הוא שיתוף הפעולה הראשון בין הקאמרי לגשר. על בסיס ההתנסות הזאת, ובעקבות הזיווג המוצלח בין הקאמרי להבימה עם "שלוש אחיות", נותר רק לקוות שהתיאטרון הישראלי ינפיק לנו עוד כמה שידוכים כאלה בעתיד. כרגע, לפחות, נראה שכל הצדדים מפיקים מכך הנאה.